דמנציה / אבא שלי נפטר בגיל 84. בעשור האחרון הוא סבל מדנמציה. אני זוכר את הפעמים הראשונות שזה התחיל לקרות, הייתי נורא-נורא מתעצבן. אתה בא, הוא שואל אותך את אותה שאלה שלוש פעמים ואז אתה קולט שיש משהו לא בסדר עם אבא שלך. אתה מנסה להגיד לו תחזור להיות רגיל, תהיה בסדר, אבל אתה מעביר את זה בדרך כועסת. אז בימים הראשונה הייתי מתעצבן עליו, ואז הייתי יוצא החוצה ומתעצבן על עצמי שהתעצבנתי עליו.
דמנציה זאת מחלה נוראית, הידרדרות איטית, וכל פעם אתה אוכל פצצה אחרת. אתה רואה את ההחמרה בעוד נגיעה שלה, ועוד נגיעה. פעם נסעתי איתו באוטו ובאתי לפנות לבית והוא אומר לי, אבל למה אתה לוקח פה שמאלה? תמשיך ישר. אמרתי, לו אבל אנחנו גרים פה. והוא התווכח שלא. זה נוראי וכאב לב. יש את הפחד שהוא לא יזהה אותך בסוף. כי אתה מכיר סיפורים ויודע בסופו של דבר לאן זה ילך.
כמה טיפלת בו באותה תקופה?
הייתי איתו עשרות פעמים בבית חולים, התחלתי את היום כתל-אביבי. קם בבוקר, שותה קפה, בא להיכנס לחדר כושר ואז מקבל טלפון שאומרים לי, אבא לא מרגיש טוב ולוקחים אותו לבית חולים. זהו, נגמר היום. ובכל פעם זה היה אשפוז של כמה ימים והחיים הושבתו. פעם הופעתי בערב ואחר כך קיבלתי טלפון שאבא בבית חולים. הרגשתי בדיסוננס. בין שפיות לשיגעון, מצד אחד בתחתית ומצד שני בהיי.
איך מנסים להתמודד עם דמנציה על פני עשור?
מנצלים את רגעי הצלילות לדברים שמחים. אחרי שהתחתנתי (עם עומר כליף) היינו באים אליו בסופי שבוע. מדי פעם הייתי אומר לו, אתה יודע, אבא, אתה יודע שהתחתנתי? הוא היה עונה, מה? אה לא. הייתי מראה לו את עומר לידי, ואומר לו שזו אשתי. הוא כל כך שמח מזה. אחרי חמש דקות שאלתי אותו שוב. כי רציתי לשמח אותו עוד פעם.
יש איזה תקופה קשה שאתה זוכר במיוחד?
בקורונה רבתי עם אבא פיצוצים על לא לצאת מהבית, לבית כנסת, כי אסור לו. הוא היה אדם מבוגר בסיכון. עכשיו לא מספיק שרבנו על זה, אחרי עשר דקות, כשסיימנו, הוא שוב רצה לצאת. הוא לא הבין למה לא, והכל התחיל מההתחלה. לאט-לאט זה נהיה יותר גרוע. ההתמודדות איתו הורידה אותי לקרקע. התעסקתי בדבר הזה של החיים, וקלטתי שכל השאר מסביב זה עטיפה.
ההחלטה / במוצאי שבת לפני שנה בערך קיבלתי טלפון שאבא שלי בבית חולים. כשהגעתי לשם הבנתי שזה אירוע אחר מפעמים קודמות. כי כשהרופא בא לראות אותי, הוא שאל אותי אם אני אפוטרופוס. לא הבנתי למה הוא שואל, ואמרתי לו, 'כן אבל למה?' הוא שאל, 'אם המצב ידרדר, לעשות לאבא החייאה אם לא?' וזה מה שזעזע אותי והבנתי שאני באירוע אחר ואמרתי לו, 'ברור שכן'. הייתי מזועזע. העולם נפל עליי. הוא סבל מכל מיני בעיות ואושפז לפני אבל לא שום דבר שהתקרב לזה. קרוב משפחה שמתעסק ברפואה אמר לי, אתה צריך לקחת החלטה. או שאתם מנתחים אותו, וזה ניתוח מסובך, ואז הדמנציה תידרדר או שאנחנו משאירים אותו ככה בטיפול תרופתי ואז צריכים לקוות לטוב. הביאו לי את הדילמה הבלתי אפשרית. מי מחליט? אני יכול להחליט על הגורל של אבא שלי? התייעצתי עם הרב פירר והתייעצתי ועם אנשי רפואה. ארבעה ימים אחרי זה הוא היה בקריסת מערכות. כבר אי-אפשר היה לנתח אותו ומאוחר יותר הוא נפטר.
איך עיכלת את זה?
אין לך זמן אפילו להתעסק בדבר הזה. עברתי להתעסק בלוויה ובשבעה כי אין אף אחד אחר שיכל לקחת אחריות על האירוע. הכל התנקז אלי. איזה תכריכים תרצה לאבא, רגיל או משי? אני שואל מה ההבדל, הוא אומר לי, משי יותר טוב. אמרתי, טוב אז משי. שעתיים אחרי הפטירה הייתי צריך להחליט על מודעות אבל ואם אני רוצה שנפרסם גם בפייסבוק.
תעשיית המוות היא הארדקור.
הגעתי לבית קברות והציעו שיש וייטנאמי אבל הוא יקר ואמרו שהשיש הטורקי מספיק טוב. בוא תראה קבר לדוגמה. שאלתי אותו כמו דירה לדוגמה? אמר לי כן. אתה צריך לתפקד, אין לך בכלל זמן, עזבי שצריך להחזיק את הכל, אין זמן להתפרק בכלל, פותחים לך קלסר עם שלל משפטים שאפשר לכתוב על הקבר ושואלים: מה תרצה לרשום?
עופר חיון, מתוך 'מלאכים בלבן', בתיאטרון הבימה
(צילום: גל רוזנמן)
ממש טקסטים מוכנים?
הייתי בטוח שאני נמצא בקומדיה שחורה.
חרדה / הפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה קרתה השנה על הבמה. אחרי שאבא שלי נפטר הרגשתי שיש פעמים שאני יכול פתאום להישבר באמצע היום, לבכי, התפרקות. זה בדרך כלל היה מגיע בשבתות אבל יום אחד הייתי בדרך להצגה והרגשתי שעולים לי געגועים ולא הספקתי לפרוק את זה. היה לי פתאום איזה בלאקאאוט בטקסט. זה לא שזה לא יכול לקרות ואני בדרך כלל לא מתרגש מהדברים האלה. אבל הבלאק הזה הכניס אותי לחרדה.
"בקורונה רבתי עם אבא פיצוצים על לא לצאת מהבית, לבית כנסת, כי הוא מבוגר בסיכון. לא מספיק שרבנו על זה, אחרי עשר דקות כשסיימנו הוא שוב רצה לצאת. הכול התחיל מההתחלה. לאט לאט זה נהיה יותר גרוע. ההתמודדות איתו הורידה אותי לקרקע. התעסקתי בזה וקלטתי שכל השאר זו עטיפה"
מה קרה לך בזמן הזה על הבמה?
הרגשתי את זה בכל צעד שהלכתי. הרגשתי שאני מכני, כבד. התפללתי לאלוהים שההצגה תסתיים בשלום.
אתה משחק עכשיו רופא ב'מלאכים בלבן' בהבימה. מחזה על שחיתות וטיוחים ביחידת הפריה (IVF). הרגשת חיבור בין המחזה לחוויות שלך בבתי חולים?
כשקראתי את המחזה שכתבה גילית קוזבה וביימה דפנה זילברג, חשבתי שהוא דמיוני. עד שנכנסתי לגוגל, ואז הבנתי שזה אמיתי. וזה קורה פה בארץ. אף פעם לא שיחקתי בז'אנר מותח וזה מגניב. למרות שהדמות שלי קומית. הלכתי לעשות משמרת באיכילוב בחדרי לידה כדי להבין איך זה להיות רופא מיילד.
משחק / הסרט הראשון שהשתתפתי בו היה 'ציון ואחיו' עם רונית אלקבץ. חיפשו שחקנים לא מוכרים. למדתי בבית ספר למשחק אז והציעו גם לשחקנים אצלנו לבוא. אמרו לי תעשה מונולוג. פה המצלמה, אתה עכשיו ילד עבריין שאיימו עליו או שאתה עכשיו כועס על אחיך ומאיים עליו. זה היה האודישן הראשון. אחרי זה כמובן עוד ארבעה. הייתי בן 24.
מאז עשית המון: 'להיות איתה, 'מנאייכ', 'שעת נעילה', 'שישה אפסים' זה היה חלום הילדות שלך?
כשאתה באשדוד, אז גם אם אתה רוצה, אתה לא באמת חושב שיש לזה היתכנות, זה עולם קצת שונה של היום. היום את יודעת, כל אחד יכול לחלום את זה וזה נראה לגיטימי. אז בתוכי כן אמרתי לעצמי זה מה שהייתי רוצה לעשות, אבל לא הייתי אומר לאנשים, אני אהיה שחקן. לא.
איך הסרט התקבל?
כשהסרט יצא חשבתי שכל העולם יראה אותו. שאני אכנס לאולם לראות את הסרט, אצא וכולם יכירו אותי. במציאות אף אחד כמעט לא ראה אותו. ופחדתי שזה יהיה מבחינתי וואן נייט סטנד כזה. כי זה כל מה שמעניין אותך לדעת בתור שחקן. האם זה מזל, או האם זו אחת הפנטזיות שיש לך בראש? אתה משוגע? אם אתה עם מודעות או בלי?
לפחות יצא לך לשחק אז עם רונית אלקבץ.
היה לי חיבור טוב איתה. ישבנו הרבה שעות בחדר אמנים והיא ממש סיפרה לי על הדרך שלה. התשוקה שלה למקצוע הייתה כל כך גדולה. היא סיפרה לי שכשהיא רצתה לפרוץ בצרפת היא נסעה לפריז ללמוד צרפתית וללמוד משחק שם. היא מימנה את הלימודים שלה על ידי ניקוי בתים. למדתי ממנה המון.
אודישנים / היו הרבה תקופות שהייתי הולך לאודישן ומקבל רק לא. כמו כל שחקן, המקצוע שלנו מבוסס על ה-לא. שחקן מתחיל רק רוצה לקבל את ההזדמנויות. לא כל אחד מקבל. בהתחלה מרוב פחד שיקשקתי. ליטרלי.
רונית אלקבץ
(צילום: איתן טל)
הייתי ילד בסוף שלא מבין את העולם, שעומד למבחן בדבר שבשבילך הוא חיים או מוות. התקבלת או לא התקבלת, היום זה כבר לא ככה בשבילי.
ואחרי שהצלחת, זה כמו שחשבת שזה יהיה?
שחקן זה גם סוג של פועל. זה יכול להיות מאוד פיזי. בתנאי שטח, אתה צריך להיות ג'דאי בשביל לעבוד בזה, זו לא עבודה עם חליפה מעונבת.
הפריצה / היו אודישנים מאוד מפרכים לסדרה 'להיות איתה'. אבל ידעתי שהיא תצליח. רק אחרי שהיא שודרה הרגשתי שמזהים אותי ברחוב. הייתי נורא נבוך מזה.
מה הסיטואציה הכי זכורה מהימים שפתאום התפרסמת?
ירדתי לגלוש בשבת בצהרים בחוף הים ובמדרגות מישהו עבר לידי עם הילד שלו ועם דרינק. הוא אומר לי, כפרה אני לא מאמין, אתה מהסדרה 'פולמון'. אמרתי לו נכון. הוא אומר לי כפרה עליך בוא נעשה תמונה. אמרתי לו יאללה, אין בעיה, בוא נעשה. ואז הוא אומר לי, אבל תקשיב, כפרה אני שומר שבת, אין לי טלפון, אז תרשום את המספר תשלח לי את התמונה במוצאי שבת. וואו. והוא מחבק אותי ומסריח מאלכוהול. אני אמרתי לו, תודה אחי, תודה רבה, ביי, שבת שלום, והתחלתי לרדת במדרגות. כל הדרך הוא צעק לי, מי אתה חושב שאתה? אה, אתה חושב שאתה גנגסטר? מי אתה בכלל? כל הדרך אני יורד, והוא מקלל אותי, וכולם מסתכלים.
דת / תמיד הייתי מסורתי. במחשבה שלי אני גם דתי, גם אם זה לא בנראות. אני שומר שבת, מניח תפילין, שומר כשרות. בשנה הזאת, בגלל אבא שלי, ערכתי שלוש תפילות קדיש ביום.
להפוך לאבא / את עומר אשתי פגשתי באינסטגרם. יש בינינו ויכוח מי התחיל עם מי. חבר העלה תמונה של יום הולדת ותייג אותי. היא עשתה לי משם פולו, אז שלחתי לה הודעה ומשם זה המשיך.
נשמע שהיא צודקת בוויכוח. מתי הפכתם להורים?
חודש אחרי שאבא שלי נפטר גילינו שיש היריון. הלידה הייתה משהו כמו איזה 24 שעות של צירים בבית ואחר כך הלכנו לבית חולים לעוד תשע שעות כאלה. זו הייתה חוויה מטורפת לראות את האישה שלך ככה סובלת ושחוץ מתמיכה אין לך יותר מדי מה לעשות. קראנו לו עתי עוז. עוז זה על שם אבא שלי עזרא ז"ל. מהרגע הראשון שהוא יצא אמא שלו כבר הייתה מחוברת אליו, אני הייתי בהלם. איזה יומיים הסתובבתי כמו זומבי. אמרתי, מה זה? אני לא מרגיש אליו כלום. ואמרתי, בואנה, משהו דפוק. מה יש לי? לא, זה פחד. אז פתחתי את זה בפני חבר שאמר לי, מה אתה אידיוט? אנחנו חודשים לא הרגשנו כלום לילד, חבר אחר אמר לי שאצלם זה היה חצי שנה. ועכשיו עתי בן חודשיים ואני כבר מאוהב בו של החיים. זה רק הולך ומתחזק זה מרגש אותי להבין לאן זה הולך להגיע.
המוות של אחי / האירוע הטרגי הראשון בחיים שלנו היה המוות של רפאל. מפה את יודעת, מפה הכל השתנה. הוא נפטר מסרטן בגיל 21 כשהייתי בן חמש וחצי. שלוש שנים הוא היה חולה עד שנפטר, ואוטומטית עם הצער קיבלתי גם איזה עומק. בומבה שהרחיבה אותי ועשתה לי מנעד של רגשות. גדי הוא אחי השני ובן 54 היום. הוא נולד עם שיתוק מוחין כי לא קיבל מספיק חמצן בגלל רשלנות רפואית.זה היה אירוע מכונן ששינה את אבא שלי ואני חושב שיש לו קשר לדמנציה. זה כאב גדול מדי לשאת.
פוליטיקה / אם אני חושב שאמנים צריכים לדבר או לא לדבר פוליטיקה? שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש. אני לא חייב שום דבר. מי קובע מה אמן צריך להיות? אני לא מתבטא בדברים פוליטיים אבל כן ביטחונית. לא הייתי צריך את 7 באוקטובר בשביל להתפכח. אנשים אמרו שזה מה שקרה להם אחרי. אבל ממה התפכחתם? אמרו לכם את כל מה שצריך לפני. כולם רוצים להשמיד אותנו ואנחנו צריכים להגן על עצמנו ואני לא חושב שיש פה יותר מדי שאלות.
פרנסה / כשחקן היום אתה צריך כמה מקורות הכנסה, צריך לעסוק במקצוע על כל גווניו אז חוץ מתאטרון וימי צילום גם אני גם פרזנטור של מותג הרכב 'אופרייט', מרצה, מנחה וגם קצת באינסטגרם.
