ישי ריבו קיבל הצעה שאי-אפשר לסרב לה: המפיקים של מופעי NEXT בחנוכה ביקשו ממנו להשתתף בסיבוב החג של 2025, באחת המכונות המשומנות והנחשקות בתעשיית המוזיקה הישראלית. כוכבים מהשורה הראשונה, אולמות גדולים, תקציבים נדיבים, קמפיין שאי-אפשר להתחמק ממנו ועשרות אלפי בני נוער שמגיעים לראות מקרוב מי נמצא עכשיו בנבחרת ישראל. עבור אמן שרוצה להרחיב את השוק, זו לא עוד הופעה, אלא דלת שנפתחת להרבה מאוד כיוונים. אצל ריבו, אמן שמגיע מהזרם הדתי-חרדי והתקבל למיינסטרים, מופע כזה הוא עוד יותר קריטי לקריירה. אבל הוא התלבט קשות ובמקום לשאול את הצ'אט, הלך להתייעץ עם הרב. מפיקי המופע באו לקראתו בסעיפים שנבעו מאורח חייו וכבר חיכו לתשובה חיובית. רק אז, מאוחר מכפי שהיה רוצה להודות, הוא עצר והפנה את השאלה אל הרב. התשובה שקיבל הייתה קצרה: להימנע. ריבו ויתר על ההשתתפות, על סכום גדול מאוד - יותר ממיליון שקל, לפי הערכות בתעשייה - ועל חשיפה שהייתה יכולה לחזק אותו בקהל צעיר ורחב. רוב הזמרים היו צריכים רב בעיקר כדי לברך שהחיינו על חוזה כזה. ריבו ביקש ממנו רשות לוותר.
קשה לחשוב על סיפור שמזקק טוב יותר את הקריירה שלו: זמר דתי, ששר באופן מובהק מתוך עולם של אמונה, מוצא את עצמו מבוקש בלב תעשייה שחלק מכלליה זרים לערכים שעליהם גדל. הוא לא עומד מחוץ לעולם הזה ומטיף לו. להפך - הוא אוהב את הבמה, נהנה מההצלחה, יודע היטב מה חשיפה כזאת יכולה לעשות לקריירה וגם רצה להיות שם. דווקא בגלל זה ההחלטה שלו אמיצה. בכל פעם שהעולם הגדול פותח לפניו עוד שער, ריבו נדרש לשאול את עצמו אם הוא יכול לעבור בו כפי שהוא, או שהמחיר יהיה להשאיר חלק מעצמו וערכיו בחוץ.
"באמת היו שם הרבה מאוד יתרונות: פרסום, הצלחה, הכרה, חשיפה, תקציב", הוא אומר. "זה גם מאוד החמיא לי. מצד שני הרגשתי שזה לחצות קו שלא חציתי עד היום. היה בי קול שאמר: אולי תלך ותביא את הטוב שלך לתוך הדבר הזה? באותה נשימה שאלתי את עצמי אם ארגיש בנוח על הבמה בסיטואציה הזאת. יש דברים שברור לי מיד שהם כן או לא, וכאן לא הצלחתי להכריע לבד".
מה היה הקו, הזמרות, הרקדניות?
"זה לא שמעולם לא הופעתי על במה שבה הופיעו גם נשים. כאן היה מדובר בסדרה גדולה של זמרים וזמרות, רקדנים ורקדניות, ואני לא שר עם נשים. היו דברים שבהם ההפקה באה לקראתי והערכתי את זה מאוד. מצד שני, לא רציתי להגיע ולשנות את האופי של דבר קיים רק מפני שאני בפנים. מה גם שמעבר להלכה האישית שלי, היה עניין של אחריות לקהל שמאוד אוהב אותי. הרב האיר לי את הנקודה הזאת - אם אני משתתף בהופעה כזו, אותו קהל ירגיש כאילו שהותר לו כביכול לראות דברים שהוא פחות רואה. הוא עלול להרגיש שנתתי גושפנקה לדברים שברמת החשיפה מתאימים לציבור מסוים ופחות לאחר. הוא הראה לי שגם לי יש אחריות בדבר הזה, ועזר לי להכריע ממקום באמת שלם".
הלכת לרב כשהמו"מ כבר התקדם.
"נכון, וזה היה החיסרון שלי בתהליך, קצת התעכבתי לשאול. הכיוון כבר התחיל להיות חיובי, ופתאום הם היו צריכים תשובה. אמרתי, רגע, אני חייב להכריע עכשיו אם אני עושה את הדבר הנכון. יש משפט שאומר: 'עשה לך רב והסתלק מן הספק'. במובן מסוים אתה משליך את ההכרעה על אדם חכם שאתה סומך עליו, וזה גם נותן הקלה".
אבל הלב גם קצת נשאר שם.
"בטח. אחר כך הלכתי ל-NEXT לראות את אמיר דדון, שהוא חבר טוב והשתתף במופע. פתאום היה בי ממש רצון להיות שם. הסתכלתי על הקהל ואמרתי לעצמי, אמנם אף אחד פה לא יודע, אבל גם אני הייתי אמור להיות בנבחרת הזאת. מצד אחד הוחמאתי מאוד. מצד שני, דווקא כשצפיתי הבנתי שעשיתי את הצעד הנכון עבורי. זו לא הופעה אחת שאתה אומר, לא הרגשתי בנוח והמשכתי הלאה, אלא סדרה של הופעות. אם הייתי נכנס ובכל ערב מרגיש לא בנוח, כבר הייתי מחויב להפקה, לקהל ולמערכת שלמה. אני לא אוהב לעשות דברים כאלה ולעזוב באמצע".
הרבה כסף נשאר על הרצפה. גם קהל צעיר שאולי לא היה מגיע אליך בדרך אחרת.
"ברור שזה היה ניסיון. אני לא אגיד שלא. היו שם חשיפה והכרה וכסף, וזה באמת יכול להקפיץ אמן. אבל אני גם באמונה שהכל משמיים ופרנסה משמיים.
"הקהל ברובו המכריע מאוד מכבד. היו פעמים שמישהי באה ללחוץ לי יד ונמנעתי והרגשתי שזה פגע בה. היו פעמים שבאינסטינקט לחצתי בחזרה. יודעים שאני נשוי ושיש לי ילדים, וב-95 אחוז מהמקרים מכבדים מאוד. היו פעמים בודדות שבהן עברו את הגבול ונדרש ממני לשים גבולות"
ריבו צודק בראייתו. עצם הפנייה אליו הייתה הוכחה חותכת למעמדו גם בשוק החילוני. במקומות כאלה לא עושים טובות, מזמינים מי שההפקה מאמינה שימכור כרטיסים. היכולת לקבל את המחמאה בלי להיכנס לנבחרת מסמנת אצלו שינוי. בעבר, הוא אומר, כל אישור חיצוני היה מיד הופך לעוד מדרגה שחייבים לטפס עליה. עכשיו מספיק לו לדעת שהדלת נפתחה, גם אם בחר לא לעבור בה.
הציעו לך גם לשפוט בריאליטי מוזיקלי. שם יכולת להביא את הטוב שלך בלי לרקוד וגם להביע דעתך בנושאים שונים.
"נכון, אבל איך אני אשפוט נשים שרות אם אני בעצמי לא מופיע עם נשים? זה לא מרגיש מתאים. יש גם עניין אחר - על במה, בתוך מוזיקה, אני מרגיש מאוד בנוח. תעמיד מולי מצלמה ותבקש ממני לדבר ולשפוט, ואני מתחיל לחשוב יותר מדי ולהזיע. אני יודע איפה אני טוב. זה גם יתרון וגם חיסרון".
ישי ריבו
(צילום: שי פרנקו)
הגבולות האלה פוגשים אותו גם מחוץ לחוזים שמנים, לפעמים בתוך השנייה המביכה שבה מעריצה מושיטה יד. "הקהל ברובו המכריע מאוד מכבד. היו פעמים שמישהי באה ללחוץ לי יד ונמנעתי והרגשתי שזה פגע בה. היו פעמים שבאינסטינקט לחצתי בחזרה. אני לא מתייסר אחר כך למה לחצתי או למה לא. יודעים שאני נשוי ושיש לי ילדים, וב-95 אחוז מהמקרים מכבדים מאוד. היו פעמים בודדות שבהן שמו ידיים במקומות שעברו את הגבול ונדרשתי לשים קווים, וזהו".
אתה מבצע טקסטים מהמקורות עם תאורה, חסויות, כרטיסים ומחיאות כפיים. איפה התפילה נגמרת והמופע המסחרי מתחיל?
"אני לא חושב שהדברים בהכרח סותרים. מוזיקה שמביאה פרנסה והצלחה יכולה להיות דבר מבורך, אם עושים אותה בדרך נכונה ונקייה. לא גנבתי ולא רימיתי כדי להרוויח. יש מושג של מעשר, לתת ממה שהרווחת לצדקה. זכיתי כבר שנים ארוכות לתת, ובהסתכלות שלי זה הכסף האמיתי שלי, זה מה שנשאר איתי. שאר הכסף בא והולך. אם בעזרת ההצלחה אתה עושה דברים טובים, אתה מגדיל את הצינור שדרכו הכסף עובר".
ומה אתה חושב על הטרנד של כוכבים חילונים שמספרים על הפרשת חלה או על שמירת נידה, ובשאר הזמן חיים הפוך, מתלבשים אחרת? צביעות לשם שיווק?
"תראה, אני רואה לפעמים דברים מופרכים ומחייך, אבל אני רוצה להסתכל על זה בעין טובה. בן צור כתב משפט יפה: 'חצאית יום בשבוע, משתדלת לנסות'. זה בדיוק זה. אפשר לראות שיש פה בנאדם שמשתדל. אם, למשל, אדם רכלן אבל פעם בשבוע הוא החליט לא לדבר לשון הרע - אולי משם זה יתפתח ליותר? להתלבש בצורה פרובוקטיבית זה דבר לא חיובי בעיניי. יש כאלה שאוהבות להתלבש בצורה חשופה והן לא עושות את זה בשביל הפרובוקציה - זה הניסיון שלהן, אני לא דן אותן - אבל אם בחורה שמתלבשת ככה אומרת שהיא מבינה שיש בדבר הזה משהו קצת לא חינוכי ויום בשבוע היא משתדלת, אני רואה את זה בעין טובה ולא כצביעות".
× × ×
ריבו לא היה צריך להצטער יותר מדי על הוויתור בגזרת NEXT. חוץ מהופעה ב-16.9 באמפי MAX ראשון-לציון עם תזמורת, בתחילת השבוע הוא היה בדרכו להופעות במיאמי וברדיו סיטי מיוזיק הול האייקוני בניו-יורק עם הפילהרמונית הישראלית, בראש מבצע לוגיסטי לא פשוט שכולל מאה אנשי צוות ונגנים. באופן פרדוקסלי, אחד המסכים היותר-מוכרים בתעשיית הבידור העולמית יאיר על אמן שמנסה כבר שלוש שנים לברוח מהמסכים הקטנים. אין אצלו אינסטגרם או פייסבוק בטלפון. יש סמארטפון, אבל הוא מסונן עד רמת ווייז ושירותים בסיסיים. הוא לא גולל, לא מעלה סלפי משפחתי ולא מתעד נופים יפים כדי להוכיח שהוא היה שם. בפברואר האחרון, עם הוצאת השיר 'הנשמה לא Meta', הוא הלך עוד צעד והחשיך את עמודיו הרשמיים ל-40 יום. מבחינתו זו לא הייתה גמילה קצרה לצורכי יחסי ציבור, אלא פרק נוסף במאבק ארוך על הזכות לבחור מה נכנס לו לעיניים ולראש.
"לפני שלוש שנים הוצאתי את הרשתות מהטלפון. הרגשתי שאני נכנס לראות משהו חיובי וקופץ לי משהו שלילי שלא בחרתי לראות - לשון הרע, ריב, משהו קשה. אמרתי, רגע, זה לוקח לי את זכות הבחירה. בהתחלה הרשת הייתה כלי נהדר: יש לך הופעה, אתה מפרסם אותה במקום לתלות מודעות ברחוב. אחר כך קלטתי שאני אמור לעקוב אחרי כולם, לראות הכל ולשחק משחק שכבר לא טוב לי, לא בריא לי ולא נכון לי".
(צילום: שי פרנקו)
אבל יש לך סמארטפון.
"עם מערכת סינון. יש לי ווייז ודברים בסיסיים. אין לי גישה לרשתות, ובתקופה מסוימת אפילו לא הייתה לי גישה לאתרי חדשות. הדפים שלי קיימים כדי לפרסם הופעות ושירים, כמו לוח מודעות".
המנהלים לא אמרו לך שאתה עושה טעות, שתאבד קהל?
"אמרו לי, ואני יודע שיש מחיר. אני יודע שאם הייתי ברשתות הייתי יותר מפורסם, יותר מוכר ויותר מצליח. אין לי ספק. אבל מה שקרה לי בפן האישי היה טוב. זה כבר לא מנהל אותי".
ריבו יודע שגם בלי לדחוף קוד-קופון או לשתף איך ואיפה הוא שתה את הקפה שלו הבוקר, הקהל שלו יגיע להופעה. בדיוק כמו שהוא הגיע להופעות הקודמות בקיסריה, מנורה ומדיסון סקוור גארדן בניו-יורק. מארק צוקרברג טרם מסר תגובה.
"עם הפילהרמונית כבר הופעתי בארץ, אבל להוציא דבר כזה לחו"ל זו פרוצדורה עם כל הצוות, הרבה מאוד לוגיסטיקה. רדיו סיטי הוא אולם שתמיד הסתכלתי עליו מבחוץ בביקורים בניו-יורק. מבנה מרשים, אחד האולמות המטורפים, שמיועד נטו להופעות ולא לספורט. רציתי להגיע אליו".
דווקא עכשיו להטיס תזמורת ישראלית שלמה לניו-יורק זו חתיכת מטרה על הגב.
"מעיזים, הולכים עם החלום ועפים על זה נכון. בהתחלה, כשעשינו בארץ סדרה עם הפילהרמונית, חשבנו שניקח את העיבודים ונופיע בחו"ל עם תזמורות מקומיות, הפילהרמונית של ניו-יורק, של פריז, כי מי בכלל חשב שאפשר להטיס עשרות נגנים? מהר מאוד הבנו שבמצב הנוכחי זה כמעט לא ריאלי. מספיק שיאיימו על נגנים מקומיים, שחלקם יגידו שהם מפחדים, ואין הופעה. בבוסטון כבר היו איומים על חברת ההגברה שעבדה איתנו, והיא עמדה בלחץ ולא ביטלה. ראינו כמה בקלות הדבר הזה יכול לקרות. לכן יש משמעות מיוחדת גם לכך שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית מגיעה איתנו".
אתה מקפץ בהופעות בין מדינות. נתקלת גם באנטישמיות?
"הופעתי בהרווארד לסטודנטים, היו הפגנות מחוץ לאולם עם צעקות נגד ישראל, אבל לא התנפלו אישית. בשיקגו ביטלו לנו מופע עם פתיחת המלחמה השנייה באיראן, הטרידו את מי שפירסמו את ההופעה ברשתות עם קללות. לא נסענו. היו לנו גם מקרים עם חברות הגברה שהיו מתוכננות למופעים שלי והעדיפו שלא, בלי סיבה. פשוט לא אוהבים אותנו. אחד האולמות בבוסטון שהיה אמור לארח אותנו קיבל מיילים שאם ההופעה תתקיים, זה אומר שהם תומכים ברצח עם. לא חווינו יותר מדי מקרים כאלה, אבל אנחנו רואים איך זה לפעמים בקלות הולך לכיוון הזה אחרי שמסכמים על הופעות".
ישי ריבו בהופעה
(צילום: דנה קופל)
ריבו, בן 37, נולד במרסיי ועלה לישראל בגיל שמונה. הביוגרפיה שלו נעה כמעט מהרגע הראשון בין עולמות: ילדות ביישוב מעורב של דתיים וחילונים, כמה שנים בקרוואן, לימודים במוסדות חרדיים, שירות בחיל החימוש ובהמשך בלהקת הרבנות הצבאית. גם הקהל שלו נבנה כך, שכבה על שכבה, עד שהכיפה והציצית הפסיקו להיות חומת הפרדה בפלייליסט. 'תוכו רצוף אהבה', 'לשוב הביתה' או 'הלב שלי' עשו את הדרך מבתי הכנסת אל גלגלצ ומהישיבות אל הלייב-פארק. גם השיחה שלו על כסף נשמעת אחרת. בין גיל תשע ל-14 חיה המשפחה בקרוואן בכפר-אדומים, בצניעות שריבו מתעקש לזכור כפשטות ולא כשגרה קשה. בגיל 16 כבר עבד במאפייה ומרח ביצים על חלות. היום הוא יכול להרשות לעצמו דברים שהילד ההוא לא היה מעלה על דעתו, ולכן הוויתור על החוזה היקר ב-NEXT הוא לא פוזה נוחה של מי שמעולם לא הבין את ערכו של כסף.
לקראת סוף העשור הקודם, כשהמכונה של ריבו עבדה בשיא המהירות, המצעדים תיקתקו את השירים שלו וההופעות התמלאו, משהו בתוכו התחיל להיסדק. הקורונה עצרה את ההופעות אחרי שנים אינטנסיביות, אבל השקט הכפוי חשף אצלו משבר שכבר התחמם מאחורי הקלעים. "היה משבר ביצירה. פתאום השירים פחות זרמו. הייתי אחרי כמה שנים מאוד טובות: טקס המשואות, אלבום כל שנתיים, 'שטח אפור' שהיה מאוד מצליח, אחריו 'אלול' והופעות שנתיות. ואז העולם נעצר. בהתחלה חוויתי את זה יחסית טוב, כי זה לא היה משהו אישי. תוך כדי תנועה התחילו השאלות: מאיזה מקום אני עושה את זה – בגלל שאני כבר מחויב לקהל? למעמד? הרגשתי שאני מתחיל לאבד את עצמי, שאני כבר לא מתרגש מספיק. זה היה מאבק פנימי קשה".
דוגמה?
"בתקופה של ההצלחה הגדולה העליתי בפייסבוק הודעה על הופעה במנורה ללא קידום. הכל נמכר מהר, קצת אפילו ברמות של עומר אדם. שלושה מופעי קיסריה רצופים, עוד מופעים גדולים. הייתי אדיש להכל. ואז זה נעצר, חוויתי את המשבר, שאלתי את עצמי אם אני רלוונטי עדיין, אם אני מתאים לקריירה הזו. היה עוד משהו שלי היה קשה ברמה הטכנית - הייתי רגיל להוציא אלבומים פיזיים. הקורונה גמרה לגמרי את העולם של הדיסקים. לא הבנתי מה אני עושה עכשיו. מוציא סינגלים? הרי הייתי כל כך מסור לתהליך של היצירה של האלבום, נוסע במיוחד לבית הדפוס, מזמין את הנייר מאיטליה, מריח אותו. הייתי משוגע, מת על זה. פתאום זה נגמר, זה עירער אותי".
גם הלהיט הגדול שלו, 'הלב שלי', נושא בתוכו תזכורת טובה לכך שלא כל מהלך בקריירה מציית לתוכנית העבודה. את הביצוע הראשון בהחלט העניק למשפחה של ילדה חולה שבא לשמח. "הם לא הפסיקו לבכות", הוא נזכר. "למרות שלא הכירו את השיר ולא היו יכולים לשיר איתי. הרגשתי שיש כאן שיר שיכול להעניק נחמה בתוך הכאב".
כמעט נתת את אחד הלהיטים הכי גדולים שלך, 'הלב שלי', לעומר אדם. אגב, שותף בכיר ב-NEXT.
ישי ריבו, אמיר דדון ואברהם פריד באחד מהמופעים בפסטיבל צמאה השנה
(צילום: חיים טויטו)
"אמרתי לאור דוידסון, המנהל שלי, ששלחתי את השיר לעומר. הרגיש לי שהוא יכול להתאים לו. אור אמר, 'זה שיר מדהים, תשאיר אותו אצלך'. בכל זאת שלחתי הודעה ולא קיבלתי תשובה. כנראה שעומר היה מאוד עסוק. אחרי שבועיים אמרתי, הכל טוב, אני אוציא אותו. משהו כמו שנה אחר כך הזמינו אותנו לפסטיבל התמר, לערב משותף, ועשינו את השיר ביחד. בסוף קרה הדבר הכי יפה: גם השיר שלי יצא וגם הביצוע המשותף עם עומר הפך ללהיט עם עשרות מיליוני צפיות. לפעמים אתה בטוח שאתה יודע איזה מהלך יביא הצלחה, ומשמיים רואים את הדברים אחרת".
"בהופעה בהרווארד היו הפגנות מחוץ לאולם עם צעקות נגד ישראל. בשיקגו הטרידו את מי שפירסמו את ההופעה ברשתות עם קללות. אחד האולמות בבוסטון שהיה אמור לארח אותנו קיבל מיילים שאם ההופעה תתקיים, זה אומר שהם תומכים ברצח עם"
לאחרונה ריבו עבד על שיר משותף בעברית ובאנגלית עם ההרכב החסידי-אמריקאי זושא, שיוצא בימים אלה. עכשיו הוא מתכנן לאגד כמה שירים סביב נושא הרשתות החברתיות לאי.פי. באחד מהם, שעדיין לא יצא, הוא כותב: "איך איפשרתי לטוב שלי לגור בתוך הרע, ובמה זה שונה מלהיות מתפלל בבית עבודה זרה?"
פייסבוק ואינסטגרם הם מבחינתך בית עבודה זרה?
"אני לא קובע, אני שואל שאלה. לפי ההלכה אסור להתפלל בבית שיש בו עבודה זרה, גם אם אני מתפלל לאלוקים ולא לצלב שנמצא שם. אז כנראה שיש תוקף למקום. ברשת יש הרבה טוב, מידע ודברים שאפשר ללמוד, אבל גם הרבה רע, והכל מעורבב. מחבלים תיעדו את עצמם ב-7 באוקטובר ועשו את הדברים המזעזעים האלה דרך אותן פלטפורמות, ואנחנו המשכנו לצרוך אותן כאילו כלום, כמעט בלי למחות".
בבוקר 7 באוקטובר התברר לריבו שיש מבחינתו יתרון בטלפון המסונן. הוא היה עם יעל אשתו וששת ילדיהם אצל הוריה במושב תפרח, מרחק נסיעה קצר מאופקים. האזעקות החלו, ומחלון בית הכנסת הוא ראה מכוניות טסות צפונה על הכביש. שבת, שמחת תורה, הוא לא הבין מדוע כולם נוסעים על 200 כאילו השאירו את הווייז בבית. רק בדיעבד התברר לו שאלה היו אנשים שנמלטו מטבח הנובה. "אחד הגיסים שלי חייל והוא התחיל לעדכן אותנו שקורים דברים מזעזעים. בהתחלה היה קשה להאמין. דיברו על חטופים ולא קלטנו. המושב עצמו כמעט לא מוגן, עם שער צהוב בלי גדר. אם המחבלים היו פונים לשם, לא הייתה כמעט התנגדות. מצד שני, לא פתחנו טלוויזיה ולא נחשפתי לסרטונים. לא היה לי טלגרם. קיבלתי עדכונים, כי אי-אפשר היה להתעלם, אבל לא ראיתי את הזוועות. אני חושב שבאופן אישי זה היה נס, כי זה עזר לי לפעול יחסית מהר ולא להיות משותק".
שורד השבי איתי רגב סיפר בראיון כאן שבתקופה שבה הוחזק בשבי לצד חברו עומר שם טוב, השניים שרו שוב ושוב את 'לשוב הביתה'. ריבו כתב את השיר בגיל 17 והלחין אותו רק כעבור שנים, בלי לדמיין שיום אחד יהפוך לפסקול בתוך מנהרה. "זה מטורף. אתה יודע, אני נרתע מהמילה שליחות כשמדובר במקצוע שלי, ובדרך כלל לא מתחבר אליה. זו מילה שקצת גדולה עליי, מלאת יראה. אני לא יכולתי לחשוב שהשיר יגיע עד לשם, שמעתי את מייה שם מספרת שהיא ביקשה סימן מאלוקים שתחזור הביתה ובדיוק עלה ברדיו אותו שיר. זה מדהים ובלתי נתפס. צמרמורת".
אחרי השואה נשאלו שאלות לגבי קיומו של אלוהים, העובדה שנתן לדבר כזה להתרחש. גם אחרי 7 באוקטובר. עלו גם לך סימני שאלה? אולי כעס כלפי אלוהים?
"אני צריך להיות בהודיה גדולה מאוד על החיים שלי בפן האישי. אם מישהו עושה דברים כמו שצריך ואז הוא מקבל הפוך, אני יכול להבין את הטענה ואת הכעס. אני לא יודע חשבונות שמיים, מי כן ומה לא. השאלה היא מה לומדים מהטבח הנורא, מהכאב העצום. בכל פעם שלא היינו מאוחדים, קרה לנו משהו לא טוב".
ישי ריבו בהופעה במדיסון סקוור גארדן
(צילום: תמר חנן)
הקרעים התחילו לפני המלחמה.
"בתקופה של ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית חוויתי כאוס בעצמי נוכח מה שקורה ברחובות. שאלתי את עצמי איך בכלל יש תקווה לשינוי. עכשיו אני בכלל לא בעניין של לתפוס צד, אבל הצורה שבה כל זה התנהל הובילה אותנו לכאוס פנימי".
אתה מופיע מול אנשים שעזבו את הארץ. לגיטימי שיבואו להצביע?
"חייל מילואים שעזב הכל ובא מארצות-הברית ב-7 באוקטובר, ואז חזר לביתו, לא תיתנו לו להצביע? ברור שכן. הוא הוכיח שהוא בעצם הכי מסור שיש. זו סוגיה ששווה לפתוח אותה ברמת הדיון. יש אנשים שיגידו נשמה, או שאתה גר פה ותצביע, או שלא. אם יש למישהו כסף, הוא גר במדינה אחרת בלי לעשות חשבון, יכול להטיס את כל המשפחה, להביא אולי עוד אנשים, ולהנחית אותם בבחירות. מה אז? ואם יבוא מיליארדר עוד יותר גדול ויגיד: אני מטיס עכשיו 2,000 איש לישראל כדי שיצביעו. זה נושא ששווה דיון, אבל לא ברמת קבלת החלטות לדעתי. מי שרוצה להצביע, צריך לקבל את הזכות".
× × ×
אם 7 באוקטובר חידד אצל ריבו את הצורך באחדות, שאלת גיוס החרדים היא המבחן שבו המילים היפות פוגשות צו שמונה. הוא מכיר את שני צידי המשוואה מבפנים: למד בישיבה חרדית ושירת בצבא. תחילה בחימוש בג'וליס ובהמשך בלהקת הרבנות, אבל מספיק כדי להכיר בערך של שתי המערכות וגם בפער שהפך מאז המלחמה לפצע פתוח. "7 באוקטובר רק הציף את הכל, ולכן הצדדים צריכים ללכת זה לקראת זה. צריך שגם העולם החילוני יבין את הערך של התורה, עד כמה היא משמעותית לקיום שלנו. זה נכון שאנחנו מעצמה בתוך המזרח התיכון, אבל מה היה קורה אם חס וחלילה כל האויבים שלנו היו בכל יום שולחים טילים במשך חמש שנים רצופות? הרי בסוף יש 150 מיליון אויבים סביבנו, תיאורטית זה דבר לא בלתי הגיוני".
לאן אתה מכוון?
"במקרה כזה לא בטוח שהיינו מחזיקים מעמד. זאת אומרת שמעבר לכוח הצבאי שלנו, יש פה גם תהליך ניסי ולתורה יש ערך סגולי בתוך העולם הזה. הייתי רוצה שחילונים יבינו באמת את הערך של התורה והייתי רוצה שהחרדים שלא מתגייסים יבינו את הערך העצום של אותם חיילים".
זה עולם אידיאלי, אבל עכשיו יבוא ויגיד לך הרמטכ"ל שהוא חייב הרבה יותר לוחמים, הרבה יותר חרדים שיתגייסו כדי להשתתף בנטל הכבד, לא רק מחמאות.
"אני חושב שזה הולך לשם, זה חייב ללכת לשם ולהגיע למצב של פתרון".
הפכת לאמן שכמעט כל ישראלי יכול לאמץ. הקונצנזוס הוא גם כלוב? אתה נזהר יותר לא לומר או לעשות דברים שיעלו לך בקהל?
"אני מרגיש יותר ממלכתי ויודע שכל דבר יכול לקבל פרשנות שלא התכוונתי אליה. אני לא אוהב, למשל, להיכנס לפוליטיקה כי אני לא חושב שיש לזה טעם - אני אגיד משהו, מיד מישהו יגיד את ההפך והכל יתלקח. בכלל ההגדרות של ימין ושמאל מטריפות אותי. יש פה עם ישראל אחד, וכל העולם עסוק בו".
ריבו חווה שריטה עמוקה סביב טקס הזיכרון הממלכתי ל-7 באוקטובר ביום השנה הראשון לטבח. אנשי ההפקה פנו אליו, אבל הוא כבר היה מחויב לאירוע פרטי אחר. מהר מאוד הסירוב הטכני נשלח לקרב ברשת בין ימין לשמאל. "מה הייתה הכותרת? 'ישי ריבו הודיע שהוא מסרב להופיע', למרות שהאמת היא שלא יכולתי. ואז אוטומטית נפתחו עליי המון תגובות. הבנתי שהכל מתלקח מאוד במהירות".
מה הלקח?
"לא צריך להיות זהיר, צריך להיות מאוד זהיר, ובסוף לפעמים גם אין לך שליטה על מה שקורה, אז תשחרר. הרי לא יכולתי להגיע, לא היה פה שום קשר לטקס עצמו או למארגנים. קיבלנו המון תגובות: אתה נגד, אתה שמאלני. בהתחלה נפגעתי מאוד, בעיקר מהיכולת לשפוט ולבטל בן אדם בשנייה. מהר מאוד הבנתי שככה המערכת עובדת ושאני לא יכול לקחת את זה אישית. אבל באותם ימים זה מאוד כאב לי".
"בהופעה בהרווארד היו הפגנות מחוץ לאולם עם צעקות נגד ישראל. בשיקגו הטרידו את מי שפירסמו את ההופעה ברשתות עם קללות. אחד האולמות בבוסטון שהיה אמור לארח אותנו קיבל מיילים שאם ההופעה תתקיים, זה אומר שהם תומכים ברצח עם"
ריבו ורעייתו יעל מגדלים חמישה בנים ובת במבשרת ציון. הגדולים לא ממהרים ללכת בעקבותיו למוזיקה, אולי כי אם אבא מביא את העבודה הביתה, גיטרה כבר מרגישה כמו עוד רהיט בסלון. אצל הקטנים הוא מזהה יותר סימנים.
מה המחיר שיעל והילדים משלמים על הקריירה?
"יש מחיר. היו שנים של הרבה חו"ל, הקלטות והופעות. היום אני מנסה יותר לאזן. בקיץ שמתי בלוק של זמן כדי לצאת איתם לחופשה, וגם זה לא היה אופטימלי בגלל המלחמה והעבודה. למדתי לנהל את הלוח מול המשפחה כמו שמנהלים אותו מול הופעות".
ישי ריבו בהופעה בפסטיבל פתאל ספיריט
(צילום: עזרא לוי)
גם הילדים גדלים בינתיים בלי סמארטפון אישי, כולל הגדול בן ה-15. יש בבית טאבלט שמקבלים לזמנים מוגדרים, בעיקר בימי שישי. ריבו לא משלה את עצמו שיוכל לעצור את העולם בשער הבית. "כשהילד יתבגר הוא יקבל החלטות בעצמו. מה שאנחנו יכולים להנחיל הוא לדחות קצת את הדבר הזה, כדי שלא יוביל אותו וכדי שיגיע אליו ממקום מושכל יותר. זה לא מדע מדויק, כל ילד והדרך שלו. הם מודעים למשל להתפתחות של הצ'אט, כן רוצים מדי פעם לשאול שאלות".
בעוד חמש שנים יתייעצו בישראל עם הצ'אט יותר מעם רבנים?
"אני חושב שאפשר גם וגם".
התייעצת עם הרב לקראת הראיון הזה?
"לא, אבל הלכתי לקבל ממנו ברכה".
