חופשה בגינה / השנה לא נסענו לחופשה בשום מקום. אה, סליחה, כן נסענו, אבל לחופשה בגינה. זה קרה שבעה מטרים מהמטבח, בלי דרכון, בלי נתב"ג מפוצץ, בלי מישהו ששואל אם ארזנו לבד. יצאנו עם קפה, ספר שלא נקרא, וכובע שהעניק לכל העניין תחושה של חו"ל.
בחופשה בגינה אין צ'ק-אין, אין יוון – שכחו ממנה לרגע, ממתי נהייתם יוונים? פה יש רק עץ פקאנים מטנף, חתול שעובר כאילו הוא בעל המלון, השכן מפעיל מקדחה בעשר בבוקר כי גם בגן עדן יש עבודות תחזוקה. ובכל זאת, אחרי שעה קרה משהו. הבית שנמצא שלושה צעדים מאחורינו התרחק. החדשות נשארו בפנים. הטלפון הונח הפוך. פתאום הבחנו ברוח הישראלית שעוברת בלי שנבחין בעלים. שמתי לב אפילו לנמלה שסוחבת גרגיר לחם בלי גלוטן, לאור שמחליף מקום על הקיר. אולי חופשה היא בעצם לא המרחק שאתה נוסע, אלא המרחק שאתה מצליח לשים בינך לבין מה שמטריד אותך. לקראת הערב חזרנו הביתה. זמן הטיסה: 12 שניות. וואו. המזוודה הגיעה איתנו.
שנתם אמנותם / האמת שגיליתי אותם במקרה בדרך לטבילה קצרה בשש בבוקר בים. שיפשפתי את עיניי. חופשה בסוף אוגוסט בחוף נווה ים, זה שגבה לצערנו בין גליו את חייהם של אמיר פיי גוטמן ואלון אבוטבול ז"ל. דווקא שם קמו עשרות אוהלים וזולות. מה זה, פסטיבל ג'נסיס? 80 יום מסביב לעולם? טקס חברת הייטק שלקחה את אנשיה לפאן של שישי-שבת? התברר שלא. אלה "הישנים בים", המצאה חדשה, ארץ חדשה בים.
מה ההבדל בינם לבינינו? לעומתנו, שבאים לים להתרחץ ולהשתזף, הם עברו הקיץ לגור בו. בנו עיר אחרת, בלי רחובות ובלי מספרי בתים, זולות – כיסאות שהובאו מהבית, גזייה, צידנית, חבל כביסה שנמתח איכשהו בין שני עמודים. חופשה מחוץ למשחק.
ושוב אני מקנא במשהו, אמאל'ה.
במה אתה מקנא עכשיו, ילדל'ה?
ביכולת שלהם להגדיר את הים כחדר שלהם.
טרמינל בלה מיה / כשהמאה אלף גרו בעצבים כמעט 24 שעות בנתב"ג של הו פנחס, נזכרתי בסרט "טרמינל" של סטיבן ספילברג, ובו טום הנקס נתקע בשדה תעופה בין שתי מדינות. הוא מגלם את ויקטור נבורסקי, שמגיע לניו-יורק ממדינה מזרח אירופית בדיונית בשם קרקוזיה. בזמן שהוא באוויר פורצת בארצו הפיכה. כשהוא נוחת ב-JFK מתברר שארה"ב לא יכולה להכניס אותו אבל גם אי-אפשר להחזיר אותו הביתה.
טום תקוע בטרמינל. האנגלית שלו גרועה, אבל הוא לומד לשרוד. מוצא עבודה קטנה, נעשה חלק מהקהילה הזעירה של האנשים שאנחנו בדרך כלל חולפים על פניהם - מנקים, עובדי מזון, אנשי מטען ואבטחה - ומתאהב באמיליה, דיילת.
הכי מעניין – למה בכלל הגיע ויקטור לניו-יורק? הסוד שלו טמון בתוך קופסת בוטנים, שם נמצאת תמונה של אביו עם נגני ג'אז. אביו אסף בניו-יורק חתימות מכל הנגנים שבתמונה חוץ מאחד. ויקטור הבטיח להשלים עבורו את החתימה האחרונה. וזה בדיוק מה שקרה – לא בטרמינל הישראלי כי ג'אז לא היה שם.
אידיאליסטים / ב"אברי ושרקי" הליליים התראיין בחור בשם מתן שכל כולו עסוק כרגע בפעילות עכשווית מלאה לקראת הבחירות של ארצו, שלדבריו מסרבת להשתנות.
הופס. עף לי הזיכרון אחורה כמו ב"ספלאש". כי הכרתי פעם, בשנות ה-30 שלי, לא מעט חבר'ה שחיפשו בנרות כמוהו שינוי ב"ארץ שכורת השמש" הזאת. כן, כן. אידיאליסטים, קראו להם. הרבה לפני ההייטקיסטים והנדל"ניסטים והפאנליסטים והשוביניסטים. הבעיה שנוסטלגיה כרגע לא נכללת בשיקולים שלנו בבחירות, אבל קצת – הנה.
הטי-שירט / לא עזרו הצעקות, הסרטונים, הטרמפולינות והסטוריז. והנה, עכשיו, כשהם יעזבו את הכנסת המכונסת (בינתיים), תוקם מפלגת הכיסאות הריקים. כיסא ריק לא מעלה סרטון. כיסא ריק לא צועק על אנשים בוועדה. כיסא ריק לא עושה דאווין על האזרחים. ולעומתם, המילה טי-שירט נולדה פשוט מהצורה של החולצה: כשפורסים אותה על משטח, הגוף ושני השרוולים יוצרים את האות האנגלית T. אוקיי, זו הקדמה, כי ראיתם כבר את פוליטיקאֵי הטי-שירטס שכאילו יצאו מחופשים מהסרט "חופי הכרך" עם מרלון ברנדו.
הפוליטיקאים הישנים שחשו שהם בגדוד העבודה הלכו בחולצות לבנות ושרוולים קצרים מתנפחים (בן-גוריון). אחר כך, ליד הגבול המאיים, לבשו מעילי רוח שהשתכללו למעילי יוניקלו. ועכשיו זו הטי-שירט שמרמזת: אני לא פוליטיקאי, אני אחד מכם. רק ברור כבר שמתחת לטי-שירט גרים: אגו, כוח, פחד מהסקר הבא והחליפה, שמחכה בקוצר רוח בארון.
102 לקישון / אפרים קישון הוא האיש הכי מצחיק שלא הכרתי. עכשיו, כשמלאו לו 102 (לצערי הוא לא חי איתנו), אני משחרר בשפתי את אחד הקטעים המצחיקים שלו שעוסק בעסקי אוויר ומקביל בעיניי למצב האומה.
מכירים את מוכרי הסדקית שהיו עוברים עם מזוודות בין הדירות ומציעים את מרכולתם? אז אחד כזה דופק בדלת דירתו של מישהו ומציע לו כפתורים, סיכות ביטחון ושרוכי נעליים. וכשבעל הבית מעיף אותו בדלת ואומר לו "אני לא צריך כלום", הנודניק מתעקש להיכנס הביתה. דוחף את הדלת ונכנס.
"אוקיי, תן לי שרוכי נעליים", מבקש הדייר.
"אין לי", משיב הסוחר.
"אז כפתורים?"
"גם אין", משיב הסוחר.
"יודע מה? תראה לי מה יש לך", מבקש האיש.
מוכר הסדקית פותח את המזוודונת, וראה זה פלא, אין בה כלום.
"למה המזוודה ריקה?" חוטף בעל הבית עצבים.
"כי איש לא קונה", עונה הסוחר.
"אז למה אתה מסתובב עם המזוודה הריקה ומבלבל את המוח לאנשים?"
"כי צריך לחיות ממשהו", עונה לו הסוחר.
ממציא הפסטיגל / מיקי פלד ז"ל היה האיש שהמציא את הפסטיגל שלאורו חיים הילדים כל חנוכה. וכשהלך לעולמו השבוע נזכרתי שפעם נתקלתי בו במקרה ברחוב סואן וכשרצינו לחצות את הרחוב ולא מצאנו את מעבר החציה הושיט לי יד וככה העביר את שנינו. איש מיוחד היית, מיקי. הילדים מוחאים לך כפיים דקות ארוכות.
(איור: יזהר כהן)
התקווה בבית הספר / "אמא קנתה לי קלמר ומחק לכבוד שנת הלימודים הנפתחת", סיפר הילד י' בגאווה לאביו בערב. "אבל איפה אתה שמת אותה, אבא?"
"את מי, ילד שלי מוצלח?" שאל האב.
"את התקווה, אבא. הרי הבטחת לי שכשאלך איתה לבית הספר היא תהיה לי המצפן ובעיקר תהיה לי מגן, שלא אברח מאימת הילדים האחרים שלא פעם נטפלים לילדים חלשים מהם".
הילד סיים. אבא הביט בו: "אה, התקווה..." מילמל. "אולי יש כבר אפליקציה בטלפון שלך. תציץ".
עפיפונים / יצאנו לבריכת הסולטן בג'רוזלם (בירושלים) להופיע בפני 7,000 איש. בינתיים, תודה לאל, כבר מצאו את שרידי אלטלנה, וגם זה שווה סיפור כי גם עליה שוב רבים.
ואז, כשהופיעו שוב עפיפונים בשמי העוטף, הצטמררתי כמו כולם ונזכרתי בשורה שכתבתי בשנת 1978, "עפיפונים הפכו פתאום למטוסים של שיר. הילד מאבד חלום, הגבר מישהי, האנשים ממה הם אנשים?" לא באותיות של אש כתבתי אז, רק בתמימות אנושית.
