הרבה זמן רציתי / כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב טור היפותטי על היפותטיות. כלומר על כל הדברים שלא קרו אבל יכלו לקרות, ועל אלה שכנראה לא יקרו לעולם אבל נעים לפעמים להעמיד פנים שכן. היפותטית, למשל, שנהיינו נורמליים. אוקיי, לא כולם, לא צריך להגזים.
כבר בהתחלת הטור, היפותטית, אין מוגבלות, אין שנאת חינם. או היפותטית, לאור מה שהתרחש, נניח, סגרנו מיוזמתנו את נתב"ג ליום אחד רק כדי לבדוק אם אנחנו מסוגלים להישאר פה בלי לתכנן בריחה. ואז האישה של "ארזת לבד?" (הבודקת) מפסיקה לשאול שאלות, הולכת הביתה ומתחילה לראות סדרת טלוויזיה חדשה על עצמה. סדרה נהדרת, אגב ("בודקת" של גיתית פישר). יש משהו משחרר בהיפותטיות כי היא לא חייבת דין וחשבון למציאות. היא יכולה לקחת את הארץ כמו שהיא, להזיז בה כיסא אחד, להחליף שני אנשים, להשתיק לרגע את הרעש ולשאול: מה היה קורה אילו?
אז הנה, היפותטית, אנחנו מתחילים.
היפותטית בלי פוליטיקה / נניח מה היה קורה אילו מחר בבוקר לא הייתה יותר פוליטיקה. זה טבעי, היא מבלבלת את חיינו ומזיזה אותם כרגע הלוך ושוב בגלל הבחירות הממשמשות ובאות. אבל נניח שלא היה אפילו רסיס מחשבה פוליטית שמתאפיינת במניפולציות ואופורטוניסטיות - ולא קואליציה ולא אופוזיציה, ואין סקרים, אין "גורם בכיר" ואין אדם שמתחיל משפט במילים "אני אומר לך באחריות" ומיד מסיר מעצמו כל אחריות.
נניח שהיפותטית בשמונה בבוקר אנחנו פותחים רדיו - ושקט, ההגינות הגיעה, העושר והאושר, Only music. ואחרי שנים שהתרגלנו שכל שיחה תמימה יכולה להגיע בתוך שלוש דקות לשיחת פוליטיקה נבזית וכחנית חסרת סיכוי, אז נניח שנצא החוצה ונגלה שהיפותטית אנחנו עדיין כאן בלי כל זה, נרים ראש למעלה ואז...
היפותטית, בלי שמיים ואופק / נניח שמחר, היפותטית, אין כבר שמיים ואופק. הו אמאל'ה, רק לחשוב על זה עושה לי צמרמורת קשה כי לא שהם יהיו שחורים או מעוננים אלא פשוט הם לא יהיו בכלל. על ההתחלה, כדרכנו, נתווכח מי אשם. יקום השר לענייני שמיים ויגיד שהשמיים והאופק נעלמו עוד בתקופת הממשלה הקודמת. האופוזיציה תדרוש ועדת חקירה. הפרשנים יציגו מפה ויסבירו שבצפון הם נעלמו קצת קודם וברשת כבר ירוץ סרטון שיוכיח שמעולם בעצם לא היו שמיים ולא היה אופק.
אבל אחרי הרעש תגיע בהלה אחרת. כי בלי שמיים אין תחזיות בסגנון היפותטי שמחר יהיה יום בהיר. אין שקיעה באופק שאפשר לעצור בשבילה את המכונית. אין מטוסים קטנים שחוצים מרחוק בשמיים. אין ירח מעל מרפסת, אין כוכב וגם אין לאן לשלוח מבט ולחפש אופק כשאין לך תשובה. ונבכה ונצטער, ואז הם יחזרו לפתע ונשמח כל כך. היפותטית נהיה מאושרים.
בלי קורקינטים / נניח שמחר היפותטית יהיה עולם בלי קורקינטים, בלי כלי משחית, בלי כטב"מים, בלי החשמליות הדוהרות בוולטים, בלי החוסמים, בלי החומסים. היפותטית, איש לא יגיח כבר מאחוריי במהירות של טיל קטן כשאני רוכב ואוכל לרכוב כמו ילדים, בזיגזג, לעצור באמצע הרחוב בלי לחשוש שמישהו בן שבע או בן 17 עם קסדה ביד אחת וטלפון בשנייה ייכנס בי פרונטלית.
נניח היפותטית שכבר לא נהיה אובססיביים, נחיה בלי התנגדויות אידיאולוגיות, היפותטית בלי משים שזה "בלי כוונות". נניח שמחר בבוקר היפותטית יהיו רק היפופוטמים.
Strange Things / הנה דברים מוזרים והיפותטיים:
נניח שהיפותטית ייעלמו דברי המתיקה - אין יותר "רק לוקח ביס", שהוא השקר התזונתי הנפוץ ביותר, אחרי "ממחר היפותטית אני מתחיל דיאטה". נניח שהמילים הכי קיצוניות יהפכו היפותטית למילים רגילות, כאלה שמשתהות וחושבות אם לצאת מהפה ולא נפלטות במהירות בלי חשבון. ונניח היפותטית שאנשים ייסעו מחר לחו”ל ויהיה להם נעים להגיד לכל מי שישאל מאיזה ארץ באו, אפילו ידברו עברית בפרהסיה. ונניח שישכבו על חוף ים בקוני איילנד או בקריביים.
נניח היפותטית שיהיה מין שלום כזה - אל בהלה, זה רק היפותטית - ולא יהיה רה"מ למיליון שנים ובונו ובוב דילן ישירו בצמד ונעמי שמר תחזור לכתוב את "ירושלים" והיפותטית ביאליק והציפור שלו ונהיה צעירים ופרֶשים ולא בומרים עלובים.
ונניח היפותטית שהמהות הפנימית שלנו תשתנה. הכאבים מהילדות יחלפו, הטראומות ייעלמו. נפסיק להיות חשדנים, חששנים, תוקפניים, מגודרים. חיבוק לא יהיה דבר מובן מאליו שמבוצע אוטומטית וצמד המילים "הגעתי הביתה" יהיה החדשות הטובות ביותר של היום. וככה נזהה את המקום שממנו הלכנו ואליו שבנו שוב. זה יהיה הבית הישן והטוב. היפותטית, אמאל'ה, כמה אני מתגעגע - אלייך ולבית שלנו.
היפותטית, אהבה / נניח שהיפותטית חזרנו לאהוב שוב. לא צריך להיבהל מהמילה, זאת רק היפותזה. עוד לא חתמנו על כלום, עוד לא הבטחנו נצח, אפילו לא החלטנו מי מתקשר למי בבוקר. נניח שאני מתגעגע אלייך כשאת איננה אבל לפעמים מתגעגע גם כשאת לידי. ונניח שאת מכירה את השתיקות שלי יותר טוב מהמילים ואני כבר יודע לפי הדרך שבה את מניחה את הכוס על השולחן אם היה לך יום רע או טוב. והכי נניח - שמישהו משנינו משאיר הודעה באמצע היום שאין בה שום מידע חשוב מלבד - צילצלתי לומר: אוהב אותך. היית מחזיקה מעמד, בייבי, בכל ההיפותטיות הזאת?
ואתה?
מפלגוניות כמו שלגוניות / נניח היפותטית שהקמנו מפלגון, אפילו עם סופרים ומשוררים, משהו קטן, משפיעני שאפשר להכניס לכיס. בלי פריימריז, בלי שריונים ועם אנשים שמודיעים שהם "באים לעבוד". במצע יהיו שלושה סעיפים: לא לשקר יותר מדי, לא להבטיח מה שאי-אפשר וללכת הביתה בזמן. בסקרים אמרו שנקבל חצי מנדט, היפותטית נחשוב שזו רק ההתחלה.
כשנגמרות ההיפותזות / זה כמובן מתיש להניח הנחות (היפותזות). הרי כמעט כל דבר שאנחנו חיים בו היום היה פעם היפותזה של מישהו. אז אני מחפש עוד אחת ויוצא לי מזה סיפור היפותטי ללא מוסר השכל (ואולי כן).
זה מתחיל בקרון רכבת שבו אני יושב עם עוד אנשים מכל הסוגים: שחורים, לבנים, מהגרים, יהודים, ערבים, אפילו מקסיקנים עם סומבררואים. היפותטית אני חש לפתע שהעולם התיידד עם עצמו ושאני היפותטית שוב חלק אינטגרלי ממנו ולא פרש בודד בלילה. בחדר השירותים של הרכבת שאליו אני הולך "כי אני צריך" יש מראה. אני שוטף ידיים ומביט לרגע בטי-שירט שלי. וואו, איך הבגד הפך פתאום למסר - יש עליו שמות של להקות, מחאות, מותגים, קמפיינים, גיבורי-על ומשפטים כמו: משמעות החיים אינה למצוא תשובה אלא להישאר מספיק סקרנים בשביל השאלה הבאה.
אחר כך אני שב למקום שלי ברכבת ואז, הופס, מישהו היפותטית תופס את המקום שלי. היפותטית יכולנו לריב עליו, אבל אז... "זה שלך?" הוא אומר. "כן". הוא קם, מפנה את המקום התפוס בנימוס והיפותטית, לא תאמינו, לא הלכנו מכות כמו אלה שתופסים מקומות בבריכות המלונות. וזהו.
(איור: יזהר כהן)
המשקיפות / לאחרונה קיבלתי במתנה את הספר חדש של הסופרת והמחזאית עדנה מזי"א, שהייתה חברה שלי בתיכון ולצערי הלכה לעולמה מוקדם מדי כדי שהיפותטית אני מאוד אתגעגע אליה. שמו של הספר המדובר הוא "המשקיפות". השבוע התחלתי לקרוא בו, ומדי פעם אני עוצר והיפותטית משקיף על העולם מזווית אחרת. כן. יש לי מסקנה והיא שיש יותר מדי היפותזות באוויר. כלומר? אנחנו מניחים ש... רוצים ש... חושבים ש... איך כתבה זלדה? "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו... החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים".
המשך יבוא.
