אוקיי, אז טעיתי. חשבתי שאין לי בעיה עם הקן המתרוקן עד הרגע שבו הוא אכן, הלכה למעשה, התרוקן. מהבכור נפרדתי לשלום ולא הסתובבתי אחורה; מהמרכזית נפרדתי לשלום ולא הסתובבתי אחורה. ואז הגיעה הזקונים. נפרדתי ממנה לשלום, ומאז אני לא מצליחה להסתובב קדימה. אלמלא היה לי כבוד עצמי, הייתי רצה אחריה בצרחות וגוררת אותה חזרה לקן.
לפני יומיים הייתי במכולת וקניתי כל מיני דברים. בכל קנייה יש את המצרכים שאני קונה בשביל הבית, ויש את כל המונוסודיום גלוטמט ושומן הטראנס שאני קונה בשבילה ואז אוכלת - בדיוק כמו בהיריון - בשביל שתינו. זה מה שעשיתי גם הפעם, רק שבדרך לקופה הכה בי הברק. הקטנה שלי, האחרונה שלי, ה"פעם שלישית גלידה" שלי, זו שילדתי לעצמי כשכבר הייתי שרה אמנו, איננה.
מעוצמת הכאב קרעתי בשקית במבה קרם נוגט קריעה גדולה, ואכלתי הכל מול מדף מעדני החלב.
עברו שבועיים מאז שטסה. זה כלום זמן. תכלס, כשהייתה בצבא, היו תקופות ארוכות הרבה יותר שלא נפגשנו. היא הרי כבר הייתה בקורסים, בכוננויות, במלחמה, חטפה פעם ריתוק של חודש, מי ראה אותה בשנים האלה. הזמן היחיד שהצלחתי להבין משהו על שלומה היה כשאספתי או הבאתי אותה לרכבת. זה לא היה הרבה, אבל זה הספיק לי. שמחתי לחזור לשקט ולבית הריק.
אני חושדת שאין לי אלא להכניס לתוך החומר שממנו מורכב הגעגוע אליה את הידיעה שתם עידן, שבעזיבתה נטרקה אחריי הדלת של הגרסה האימהית שלי כפי שהכרתי אותה.
כשמרסל פרוסט כתב את "אלברטין איננה" - שלוחה של הקורפוס "הזמן האבוד" - הוא הקדיש מילים רבות לפגיעה הנרקיסיסטית בעקבות העזיבה, שכלל לא קשורה לדמות המגועגעת, אלא להיעלמותו של העצמי שהתקיים בזכותה. במילים אחרות: כאילו, מי אני עכשיו, בהסתיים פרק גידול הילדים? וגם. זיבי אני נהדפת לפרק הבא שהוא סריגת פוזמק לנכדים. זיבי.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
אחרי שהשתחררה מהצבא, היא דווקא לא עשתה את הטיול הגדול, אלא את הקטן - מהחדר שלה, למטבח, לעבודה ולחדר שלי. בילינו כמעט שנה יחד. סליחה, שהינו.
שעות על גבי שעות שהינו יחד בבית. רק שתינו. האחים הגדולים שלה מזמן בחייהם, מגיחים בעיקר כדי לגנוב דברים מהבית או להחזיר את המכונית בלי דלק.
על אף שהיא רק אחת, בחיי שאין גבול ליכולת ההתפשטות שלה, לרעש שהיא מקימה ולהתעללות שלה בנשים מקומיות זקנות שהן אני. וככה עברה לה אמנם שנה אזרחית מחורבנת, אבל שנת זקונים נהדרת.
סליחה, אבל מה אני עושה עכשיו בלעדיה? על מי אני אצעק שהיא מפריעה לי לעבוד ושפה זה לא בית מלון? את מי אני אזהיר שהיא לבושה חם מדי, קר מדי, לבן מדי. שתיקח קסדה, מפתח, את הפח איתה. שתאסוף את הנעליים, את הצלחת, את החבילה משיין? ולמה, למה, מכל הדברים שאפשר לאסוף, היא החליטה לאסוף דווקא את דעתה ועצמאותה ולטוס ללימודים בחו"ל? והרי אין בעולם מישהי שמצחיקה אותי יותר ממנה.
מטא-אנליזה רחבת היקף שפורסמה בינואר 2025 בכתב העת Psychological Bulletin בחנה אילו גורמים משפיעים על היחס השונה שהורים מעניקים לילדיהם. החוקרים ניתחו נתונים של יותר מ-19 אלף משתתפים ומצאו שסדר הלידה, המגדר והאישיות עשויים להשפיע על היחס ההורי.
כאילו, מי אני עכשיו, בהסתיים פרק גידול הילדים? זיבי אני נהדפת לפרק הבא שהוא סריגת פוזמק לנכדים. זיבי
האחים הצעירים יותר זכו בדרך כלל ליחס מועדף, ואילו הבכורים קיבלו יותר אוטונומיה ופחות שליטה הורית. המחקר הצביע גם על נטייה להעדפת בנות.
לא להתחיל איתי עכשיו עם "איזה שטויות" ו"אני דווקא שונאת את הקטנה שלי". מדובר בסטטיסטיקה שגם אני, כמובן, לא מוכנה להיכנס אליה. אבל כשאני מסתכלת על צלחת הפטרי שהיא האחים שלי ואני, ועל היחס השונה שקיבלנו, אני מהנהנת.
אחותי היא הזקונים. אני המרכזית. שש שנים מפרידות בינינו. יום אחרי שסיימתי את הצבא, ובעידודה הנמרץ של אמי, עברתי לגור מחוץ לבית. אחי הגדול כבר מזמן חי את חייו. אחותי הקטנה נשארה לבד.
וכשהיא מדברת על אמא, על הפתקים שהשאירה לה, על השיחות שניהלו ביניהן, פייר? אני לא מבינה על מי היא מדברת. ואני לא מבינה, כי בשנות הדיאדה הפרטית שלהן היא חילצה מאמי חום ודאגה שאני לא קיבלתי.
הזקונים - ועל זה אני חותמת - מקבלים אמהות פנויות וקשובות יותר. כ"בת יחידה" קטנתי מפרפרת אותי באופן שאין לתאר. למה אני מסכימה? זו כבר שאלה אחרת. אולי מפני שיותר משהעגלה הג'ינג'ית שלי רוצה לינוק, הפרה מפחדת מעצמה וממה שתגלה כשתצלול לשקט שאחרי סערת גידול הילדים.
זה היה לפני שנים רבות כשקראתי את "אלברטין איננה". בגדול, זה לא ספר שאפשר לקרוא - אין טרחנות כזו - אלא אם כן את בדיוק הרגע, השנייה, נעזבת על ידי אהוב או אהובה ואת חייבת עזרים חיצוניים לחילוץ דמעות כלואות. אבל עוד משהו שאני זוכרת מתוכו היטב הוא את העמדה החיובית שלו בנוגע לשכחה.
פרוסט, בגדול, בעד השכחה. בספר הוא מציג את השכחה לא כבגידה באהבה, אלא כפרקטיקה שמאפשרת לחיים להימשך. הוא מגן על האופן שבו הזמן משנה רגשות שנראו פעם נצחיים. מה שהיום אני מרגישה הוא לא מה שארגיש בעוד חודש. השכחה היא זו שמאפשרת לנו לחתור לעבר תשוקות חדשות.
היום, בעידן הטלפונים והפייס-טיים, כשאפשר לעלות על טיסות צ'רטר מוזלות, זה קשה יותר ליישם שכחה ולחפש תשוקות חדשות שיחליפו אלפי שעות אימהות. אני בטוחה שזה יהיה לי לא פשוט. אבל בתי הקטנה, גוזל שלי, אהובת ליבי הנצחית, זה בהחלט מה שאני מתכוונת לנסות לעשות: לשכוח אותך.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
