מיץ' אלבום נולד בפעם השנייה בגיל 37.
החיים הראשונים שלו היו לא רעים בכלל: הוא התחיל כנער יהודי בניו-ג'רזי, הפך לכתב ופרשן ספורט אמריקאי פופולרי, היה לו טור שפורסם בסינדיקציה בשלל עיתונים, הופעות טלוויזיוניות, כסף טוב. בקיצור: רובנו היינו נעצרים שם ועושים, בערך, אותו הדבר, עד שמישהו היה מאותת לנו שהגיע זמן קריאת שמע של פנסיה.
זו הייתה גם התוכנית של אלבום.
ואז, ב-1995, הוא שמע שהמרצה האהוב שלו לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברנדייס, מורי שוורץ, מתמודד עם ניוון שרירים והחליט לקפוץ לבקר אותו בביתו בבוסטון. בעקבות המפגש המחודש הזה, השניים התחילו להיפגש מדי יום שלישי ודיברו על נושאים גדולים מהסוג שרובנו נוטים לדחות לאחר כך: סבל, מחלה, פחד מהמוות, פרידה.
בעקבות השיחות, אלבום החליט לכתוב ספר שיתעד את המפגשים, במחשבה שאולי המכירות יצליחו לממן איכשהו את הוצאותיו הרפואיות של שוורץ, ותנחשו מה קרה.
כלום.
לפחות בהתחלה.
שום הוצאה לא הייתה מעוניינת בכלל לשמוע על הספר, ומורי הגוסס שקע בחובות. "הוא אמר: 'אני אמות פעמיים, פעם אחת כשאמות, ופעם שנייה בקבר, כשהמשפחה תיאלץ למכור את הבית שלי כדי להחזיר את החובות’", אלבום נזכר. "בסוף מצאנו מו"ל אחד שהסכים לתת בדיוק את סכום הכסף שיכסה את החשבונות בבית החולים, הדפיסו מהדורה ראשונה ב-20 אלף עותקים, ובמשך חודשים ארוכים זה לא מכר כמעט כלום".
השאר, כמקובל, היסטוריה: בהדרגה הספר התחיל לצבור תאוצה, "בעיקר בחנויות ספרים קטנות, שמוכרים שם המליצו לאנשים לקרוא את זה, ואז אנשים התחילו להמליץ זה לזה. ועדיין בהוצאה היו כל כך זהירים, שבכל פעם הדפיסו עוד 100 עותקים - לדעתי כל 50 המהדורות הראשונות של הספר היו של מאה בכל פעם".
20 מיליון עותקים, תרגומים ל-45 שפות ועיבוד לסרט טלוויזיה בהפקת אופרה וינפרי ובכיכובו של ג'ק למון ז"ל, שזכה על התפקיד באמי, אחר כך ‑ מיץ' אלבום, כיום בן 68, אחרי עוד לא מעט רבי-מכר (כולל "חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן"), עדיין נראה מצוין. השיער שלו לחלוטין לא סביר באיכותו יחסית לגבר בגילו, והספר החדש שלו, "פעמיים" (הוצאת מטר) - שכבר כיכב ברשימת רבי-המכר של "הניו-יורק טיימס" - עוסק בסיפורו של אלפי לוגן, שמגלה כבר כילד שיש לו כוח-על מיוחד: הוא מסוגל לחזור על כל אירוע בחייו פעם נוספת, במקרה שהפעם הראשונה לא הצליחה - ולתקן. זה אומר שיש לו הזדמנות שנייה להכל בערך (מלבד מוות ואהבה - שאותם הוא לא מסוגל לשנות. דאם!), מה שעומד לא רק להפוך את חייו לנטולי פחד - הוא נעמד מול רכבת דוהרת בסין, צולל לבריכת כרישים באוסטרליה, ובספר ההמשך אני מניח שיעשה עלייה לישראל - אלא גם לנטולי לקחים, כי כידוע, מי שלא עושה לא לומד, ומי שעושה שוב, לומד משהו אחר.
"אני מאמין גדול בזה שאתה לומד הרבה יותר מהטעויות שלך מאשר מההצלחות, ואחת הבעיות עם לעשות undo לדברים היא שכשאתה מוותר על הטעויות שעשית, אתה מוותר גם על הלקחים שלמדת מהן. אז ידעתי שיהיה לגיבור מחיר לשלם על כוח כזה", אלבום אומר.
כתוצאה מכך, אלפי מסתבך עם אהבת חייו כשהוא מנסה לתקן טעויות שעשה מולה, וגם בשוד קזינו שאולי ביצע ואולי לא. ואולי הרגע היפה ביותר בספר הוא זה שבו אלפי מגלה, כילד, על קיומו של הכוח המיוחד שלו: כשהוא מבין שהחמיץ את רגעי מותה של אמו כי שיחק בחוץ, ומרוב יגון מצליח לחזור לאחור בזמן והפעם להיות שם כדי להיפרד ממנה כמו שצריך.
את הרגע הזה אלבום ביסס על משהו שקרה לו בחיים ובמוות האמיתיים עם צ'יקה, הבת הראשונה שלו ושל אשתו - ילדה שהשניים אימצו בבית יתומים בהאיטי, ובגיל חמש התברר שהיא סובלת מגידול במוח.
מיץ' אלבום
(צילום: Adela Loconte/Getty Images)
"אמרו לנו שהיא תמות בתוך ארבעה חודשים, ולא רצינו להאמין לזה, ואמרנו: 'לא, אנחנו נילחם, והתרוצצנו מסביב לעולם בחיפוש מרפא. היא החזיקה מעמד עוד שנתיים, אבל לקראת הסוף כשהיה כבר ברור שזה הולך להיגמר, היה רגע כזה בבית החולים, בסביבות חמש לפנות בוקר, שהלב שלה האט עוד ועוד. אני נרדמתי על הרצפה, והאחיות העירו אותי ואמרו: אנחנו חושבים שזהו. ואשתי ואני החזקנו אותה, ויכולנו לשמוע את הלב שלה מאט, והיה גשום בחוץ וחשוך, והיינו כל כך מפוחדים לאבד אותה ככה - זה פשוט הרגיש לא נכון. ושמעתי אותה מחרחרת ומנסה לנשום, ואמרתי לצוות הרפואי: היא מנסה, היא נלחמת. והם אמרו: לא, זה הצליל שילדים עושים ברגעי המוות. ואמרתי לאשתי: לא, היא מנסה.
"למדתי לא להגיד למדינה אחרת מה היא צריכה לעשות. זה לא התפקיד שלי, או של אמריקאים בכלל, לשבת בנוחות ולהתייחס למדינה שכל שכנותיה הן איום פוטנציאלי. יש לי חברים בישראל עם ילדים בצבא, קשה מאוד לחיות ככה ביום–יום"
"הריאות שלה התמלאו נוזלים, ולימדו אותנו בעבר טכניקה כזו, לטפוח לה על הגב כדי לעזור לה לנשום שוב, והתחלתי לטפוח חזק ממש, והם אמרו: לא, אסור לך לעשות את זה. אבל המשכתי, והלב שלה חזר פתאום משלוש-ארבע פעימות בדקה ל-35, והיא חזרה. התאוששה. וקיבלנו עוד יום שלם. הצוות הרפואי מעולם לא ראה משהו כזה. ובמהלך היום הזה התקשרנו לכל מי שהכרנו ואמרנו: אם אתם רוצים להיפרד מצ'יקה, זה הזמן. וקיבלנו עוד 24 שעות.
"ולמחרת היה יום יפהפה - שמש, חם, וכל כך הרבה אנשים באו והחזיקו אותה וחיבקו ונישקו אותה, זה היה יפהפה. ובמהלך היום היא נשמטה בהדרגה. ומכאן קיבלתי את השראה לסצנה שבה אלפי מקבל הזדמנות נוספת להיפרד מאמא שלו לפני מותה".
× × ×
אם הספרים של אלבום זוכים לא פעם לביקורות, נקרא לזה נלהבות פחות, לנוכח סנטימנטליות-יתר ונטייה למנטרות קלות על אהבה ומוות, כשהוא מספר לך סיפורים אמיתיים מהסוג הזה, כוחו הגדול מתברר מיד: אלבום הוא סטורי-טלר מעולה ורגיש שיודע לגעת, בכנות ובישירות, בנושאים המפחידים באמת - מה שהפך אותו למפורסם ועשיר בהרבה בחיים השניים שלו, שאותם הוא רואה כ"עצירה בחריקת בלמים של החיים שהיו לי עד אז. כי כשכתבתי את 'ימי שלישי עם מורי' זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו שהוא לחלוטין בשביל מישהו אחר. עד אותו רגע, כל מה שעשיתי היה בשבילי".
עטיפת הספר החדש
ואיך זה שינה דברים?
"כשהספר הצליח, כל העולם שלי השתנה: עד אז אנשים זרים היו באים לדבר איתי על ספורט וניקוד ומי ייקח בסופרבול, ופתאום אנשים באו אליי עם סיפורים כמו 'אמא שלי מתה מסרטן וקראנו את הספר שלך' או 'אבא שלי מת מניוון שרירים וקראנו את הספר' ו'תוכל לבוא לדבר בכנסייה? בבית הכנסת? בלוויה?' והחיים שלי הפכו למשהו אחר.
"לפני שהספר יצא שלחתי אותו לחברה, הסופרת איימי טאן, כי ידעתי שהיא כותבת ספרים כאלה על משמעות החיים, ושאלתי אם זה בכלל טוב. והיא ענתה ‘אני אגיד לך שני דברים: ראשית, זה ספר ממש טוב, אתה הולך להיות מופתע. ושנית, אתה עומד להפוך לרבי של כולם’. לא ידעתי אז למה היא התכוונה, אבל בתוך שנה כבר ידעתי. ואלה היו החיים שלי מאותו רגע".
איך זה נראה ביום-יום?
"זה פקח את עיניי לסבל ולאבלות של אנשים בעולם, וזה הפך כל כך מיידי עבורי לראות שאנשים ברחוב, או אנשים שנמצאים איתי באצטדיון באירוע ספורט, מסתובבים עם לב כבד ומשהו שהם עברו. ומאז לא כתבתי יותר שום ספר על ספורט".
מה גרם לך להתחיל לכתוב את "פעמיים"?
"אני מנסה תמיד לחשוב על נושאים שהרבה אנשים חושבים עליהם. למשל: כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה מתחיל להסתכל לאחור על חייך כעל משהו שאתה כבר לא יכול לשנות. כשאתה צעיר יותר, אם אתה לא אוהב את העבודה שלך אתה שוקל להתפטר או מתפטר. אם אתה במערכת יחסים שלא עובדת, אתה נפרד. אבל מגיע שלב בחיים שאתה מרגיש שהבטון כבר התקשה ואתה לא יכול לשבור אותו, אלא אם יש לך פטיש כבד ממש. ואז אתה פשוט חי עם זה.
"אני מודאג בגלל ה–AI, כי אנחנו כבר לא מוליכים את הכלב שבקצה הרצועה, אלא הוא מוליך אותנו. אנשים יכולים לבקש 'כתוב לי ספר של מיץ' אלבום', ובתוך 45 שניות קורה מה שלוקח לי שלוש שנים"
"והבחנתי שיותר ויותר אנשים בגילי מדברים ככה 'הייתי צריך לעשות כך וכך', ואני אומר להם: אז למה שלא תעשה את זה? והם אומרים: כבר מאוחר מדי. ועלה לי הרעיון של 'מה אם לא היה מאוחר מדי? מה אם היית יכול לעשות משהו מחדש פעם נוספת? האם הפעם השנייה תהיה טובה יותר?".
הנושא הזה - חיים נוספים, הזדמנות נוספת לעשות דברים אחרת - הוא מין הסתם הנרטיב המשמעותי ביותר גם בחייו של אלבום, שהתחיל כאמור ככתב ספורט - וחתך משם בהמשך - וחלם להיות מוזיקאי, וויתר על זה בהמשך. הוא התחתן בגיל מאוחר, וגילה שאין לו ולאשתו איך להביא ילדים - ואימץ כאלה בהמשך - והיה, כדבריו, אנוכי לגמרי בקריירה הראשונה שלו, ובהמשך הפך לפילנתרופ נלהב.
גם זה, אגב, קרה לו בלי שהתכוון.
ב-2010, אחרי רעידת האדמה בהאיטי, אלבום נסע לעזור לחבר שניהל שם בית יתומים שנפגע ברעש, ומצא את עצמו אכפתי מדי לילדים שפגש. הוא התחיל להגיע לשם מדי חודש - "עד היום אני נוסע כל חודש, בשישי הקרוב אני שם" - וסיים כבעליו העיקרי של בית היתומים, שממנו הוא גם מביא לארה"ב עשרות ילדים.
רעידת האדמה בהאיטי
(צילום: Spencer Platt/Getty Images)
"ילדים הם הכל בחיים שלי עכשיו", הוא מודה, "יש לי 22 ילדים שחיים איתי כרגע כאן בבית או בבית ממול, אז אני בן אדם שבחיים הקודמים לא היה לו שום דבר עם ילדים, ואשתי ואני גם לא יכולנו להביא ילדים כי התחלנו לנסות מאוחר מדי - וכיום ילדים שולטים בכל הימים ובחשיבה שלי. מחיתולים דרך דגני בוקר ועד תשלום שכר לימוד בקולג'. כי אלה ילדים בכל טווח הגילים שבין ארבע ל-30".
לא מעייף?
"ממש לא. ככל שאני מזדקן, ילדים עושים לי יותר היגיון - ומבוגרים עושים לי פחות".
אם היית בגיל הרלוונטי, היית מביא ילדים לעולם במצבו הנוכחי?
"אני שומע אנשים שאומרים 'אני לא רוצה להביא ילדים לעולם כזה', והתשובה שלי היא 'בסדר, אבל איך אתה מתכוון לשנות אותו?'. בעיניי להגיד 'אני לא אביא ילדים' זה, באופן בסיסי, לוותר על העולם ולהגיד: הכל אבוד. אם אתה לוקח ילד מהאיטי שנזנח מתחת לעץ בגיל כמה שבועות, כמו שקרה לאחד הילדים שלנו, ומישהי מצאה אותו והביאה אותו למשטרה שם והם אמרו 'למה הבאת אותו, עכשיו אנחנו צריכים למלא ניירת' - כי זו רמת האכפתיות שם לחיי אדם - והילד הזה עכשיו משגשג ומשחק כדורגל ויש לו נשמה יפהפייה. אם אתה לא מוצא נחמה בזה, אתה פשוט חסר תקווה. אז אם בכלל, אנחנו צריכים עוד ילדים, לא פחות, כי המבוגרים לא עושים עבודה טובה ממש כרגע".
אבל אין ספק שהעולם השתנה מאוד. אתה חושב, למשל, שספר כמו "ימי שלישי עם מורי" היה מקבל באקלים הפוליטי והמפולג הנוכחי את אותה תשומת לב?
"חלק ממני נוטה להגיד לא. היום יש פחות המלצות מפה לפה. אבל אז אתה רואה פתאום ספר כמו 'תיאו של גולדן', וקורה בדיוק אותו הדבר: זה ספר מתוק מאוד, של כותב אלמוני, והביקורות שהוא מקבל זהות לאלו של 'מורי': 'זה סנטימנטלי ומלודרמטי', ובינתיים זה מוכר 60-50 אלף עותקים בשבוע, וזה משהו שבחור כלשהו פשוט עשה בעצמו. אז אני אומר: אולי טוב זה פשוט טוב. הייתי רוצה לחשוב שאפשר עדיין להוציא ספרים כאלה, אף שבאמת כבר אין כל כך חנויות ספרים קטנות ושיחות רחוב. ועדיין, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר הוא שמישהו ייתן את הספר שלו למישהו אחר ויגיד: אתה צריך לקרוא את זה".
ככלל, משהו השתנה לאורך השנים באופן שבו אתה תופס בני אדם?
"אני מודאג בגלל ה-AI והדרך שבה. בכל מה שקשור לטכנולוגיה, אנחנו משחקים באש ולא ממש מבינים למה אנחנו מכניסים את עצמנו. אני לא חושב שהיה משהו דומה בהיסטוריה האנושית, כי כל ההמצאות שלנו בעבר שירתו אותנו והפכו דברים לקלים יותר, פרודוקטיביים ויעילים יותר, אבל הכל נעשה בשליטתנו המוחלטת. עכשיו אנחנו מגיעים למקום שבו אנחנו כבר לא מוליכים את הכלב שבקצה הרצועה, אלא הוא מוליך אותנו. ואנחנו מסונוורים על ידי טכנולוגיה והתחושה ש'טוב, אין דרך לעצור את זה, חייבים להתקדם, אסור לעצור' והמהירות הזאת מסוכנת. אני רואה מה קורה בתעשיית המו"לות, אנשים יכולים לבקש 'כתוב לי ספר של מיץ' אלבום', ובתוך 45 שניות קורה מה שלוקח לי שלוש שנים לעשות. אז אני מפוחד ומודאג מזה".
ניסית את זה?
"לפני שנתיים ביקשתי מצ'ט GPT לכתוב טור בסגנון שלי. וזה לא היה רע, אתה יודע, אבל זה לא היה אני. לא ניסיתי שוב".
ברוס ספרינגסטין
(צילום: Matt Rourke/AP)
× × ×
הפעם השנייה - הדרך שלא נלקחה, הדלתות המסתובבות של חיינו - מככבת בחייו של אלבום גם כשזה מגיע לקריירות שלא עשה, כמוזיקאי (הוא ניגן בברים בתחילת דרכו, וניסה להפוך למוזיקאי מקצועי) או כישראלי (הוא ביקר בארץ פעמים רבות, אחיו ואחותו התגוררו כאן תקופה, אבל הוא עצמו נשאר בדטרויט כל השנים).
"אחד הילדים שלנו נזנח כתינוק מתחת לעץ בהאיטי, וכשמישהי הביאה אותו למשטרה שם אמרו לה: 'למה הבאת אותו, עכשיו נצטרך למלא ניירת' - והיום הוא משגשג ומשחק כדורגל ויש לו נשמה יפהפייה. אם אתה לא מוצא נחמה בזה, אתה פשוט חסר תקווה"
"אני מתחרט על הרבה דברים ויש הרבה טעויות שהייתי מתקן", הוא אומר, "אבל לא הייתי רוצה להזדכות על הדברים שלמדתי מהטעויות האלה, כי ככל שהן היו אירועים קשים, הן חישלו אותי והפכו אותי למי שאני. אז יש לי טונות של חרטות, אבל אני לא מתחרט על מה שלמדתי, ואחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שהשתניתי, כי זה מה שבני אדם עושים; לומדים ומשתנים".
אם בני אדם לומדים ומשתנים, איך זה שאין עדיין שלום במזרח התיכון ואנשים הצביעו שוב לטראמפ?
אלבום צוחק. "בוא נפריד בין הזירה הפוליטית לזירת היחסים הבין-אישיים והמצב האנושי. ותשמע, באמת יש הרבה אנשים שלא לומדים מטעויות לעולם, וזה טרגי. אבל אני מניח שכולנו עוברים איזו למידה - אתה בטח זוכר את הדבר הזה, גילים כמו 12, 17, 20, 25, כשכל שנה הייתה כמו 'אלוהים, אם לפני שנה הייתי יודע את זה!'. וזה יפה, הדרך שבה אתה מתפתח. ובשלב מסוים אתה מגיע לאיזה מישור, וכאילו 'עכשיו אני יודע הכל'. אבל למדתי שלא. בגיל 37 חשבתי שאני יודע הכל. מתברר שלא ידעתי. מתברר שאתה יכול להמשיך ללמוד ולהחזיק באותה תחושת התנסות של בן-עשרה, של שמחה ששנה אחר כך אתה כבר יודע משהו חדש. ואני שמח בזה".
אתה עדיין מרגיש מוזיקאי מתוסכל?
"פחות מתוסכל. היו לי הזדמנויות מוזיקליות גדולות מאז שהפסקתי להיות מוזיקאי - אם הייתי יודע שזה מה שיקרה, הייתי מפסיק הרבה קודם! כשהייתי בעסקי המוזיקה, לא זכיתי לשום הצלחה, אבל מרגע שהפכתי לסופר, פגשתי המון מוזיקאים והתחלתי להתחבר איתם, ואני חלק מלהקה שמורכבת מסופרים, 'רוקבוטום רימיינדרס' – דייב בארי, סטיבן קינג, איימי טאן, סקוט ת'רו, ג'יימס מקברייד, רידלי פירסון, כולם היו בלהקה. ובמהלך השנים פגשתי מלא מוזיקאים, וורן זיבון הופיע איתנו וכתבתי לו שיר, רוג'ר מקגין מהבירדס ניגן איתנו, ספריגנסטין ופוגרטי ניגנו איתנו. אז פגשתי את כל החבר'ה האלה, והבנתי מה זה אומר להיות מוזיקאי במשרה מלאה, ואין לי את הזמן הזה. אבל זה פשוט מהנה, ואני כל כך אוהב מוזיקה".
(צילום: Carlos Osorio/AP)
אני מניח שעקבת אחרי מה שקרה בישראל מאז 7 באוקטובר.
"תמיד אהבתי מאוד את ישראל והרגשתי מחובר אליה, והתמיכה שלי בה לא השתנתה לאורך השנים. אני מבין שהמצב כרגע מורכב מאוד, ואני יודע שיש הרבה ישראלים, חלקם חברים שלי, שקרועים לנוכח האירועים, וגם מבין שיש אנשים וישנה הממשלה".
יש משהו שהיית רוצה לראות את ישראל עושה אחרת כרגע?
"למדתי לאורך השנים לא להגיד למדינה אחרת מה היא צריכה לעשות. זה לא התפקיד שלי, או של אמריקאים בכלל, לשבת כאן בנוחות חיינו עם שכנים מדרום ומצפון שלא מאיימים עלינו בשום צורה, ולנסות להגיד למדינה שכל שכנותיה הן איום פוטנציאלי מה לעשות. יש לי מספיק חברים בישראל עם ילדים בצבא, שלא יודעים מתי הם יראו אותם שוב בכל פעם שהילד חוזר לחזית. אנחנו כבר שכחנו כאן איך זה מרגיש, אבל אני מבוגר מספיק לזכור את וייטנאם ומלחמת המפרץ ואת הפעם האחרונה שגייסו אותנו ושלחו אותנו להילחם. קשה מאוד לחיות ככה ביום-יום".
אתה חושב לפעמים שאם היית נולד בישראל היית במקום אחר היום?
"אולי אם היה בישראל איזה מורי מקומי, והייתי הולך לקולג' איתו", הוא צוחק. "בכל מקרה, אני חושב שאם הייתי נולד בישראל, כנראה שהייתי נשאר שם. אני אדם נאמן, לפעמים ברמה מטופשת. אני גר בדטרויט יותר מ-30 שנה, והרבה אנשים שואלים: למה שלא תעבור לניו-יורק? לאל-איי? אבל אני מרגיש שפה נתנו לי הזדמנות כשאיש לא נתן לי, ואני עדיין אצל אותו סוכן שפגשתי בבית קפה בפעם הראשונה והסכמנו על הכל בלחיצת יד, בלי חוזה. אז אם הייתי נולד בישראל, בטח הייתי מהאנשים שאומרים: זה הבית שלי, ולטוב ולרע אני נשאר בו. בסוף, המקום הוא מה שנותן לך זהות ותחושה של מי שאתה".
