קרן צור רגילה לשחק בדרמות תיאטרון, אבל לפי השרירים המודגשים שלה היא לגמרי מוכנה לסרט אקשן. את הקרדיט היא מעניקה לתחביב המרכזי שלה, טיפוס על קירות והרים. בעצם, "תחביב" זאת אולי מילה קטנה מדי. "כשמתאפשר אני מטפסת אפילו שלוש פעמים בשבוע", היא מספרת. "הבן שלי נכנס לזה בעקבותיי, עכשיו הוא נבחרת ישראל".
איך הגעת לזה?
"ניסיתי יוגה, שחייה, ריצה, חדר כושר – הכל שעמם אותי. הטיפוס מפעיל את כל הגוף והראש נקי לחלוטין. אי אפשר לחשוב על כלום, רק על הצד הבא כדי לא ליפול".
היכולת של צור בת ה-51 להישאר ממוקדת היא אחת סיבות להיותה דמות בולטת ומוערכת בסצנת התיאטרון, עם רזומה שמספיק להקיף את הקילימנג'רו. עכשיו היא מוסיפה פסגה נוספת לרשימה: תפקיד הראשי בסרט "עצמאות", סרטו של הבמאי משה רוזנטל ("קריוקי") שעלה אמש לאקרנים וכבר שבר את שיאי המועמדות לפרס אופיר עם 16 מועמדויות. צור עצמה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר: הישג לא רע בהינתן שזה בסך הכל הסרט השני שהצטלמה אליו.
אבל לפני שהגיעה לצמרת, צור דווקא הייתה צריכה לקפוץ בנג'י: את חייה הבוגרים החלה בכלל בהיי-טק, במקביל ללימודי התיאטרון. היא עבדה שש שנים באמדוקס עד שהחליט לעזוב תפקיד נוח ובוודאי יותר מתגמל לטובת עבודה שבה לא משלמים עם תן-ביס אבל בהחלט סופגים לא מעט נשיכות: מהקהל, מהביקורות וגם מהדרג הפוליטי. "עזבתי את ההייטק לטובת המשחק כי רציתי להיות מצוינת במשהו ולא רק 'בסדר' או 'בסדר גמור'", היא מסבירה, "רציתי לעשות משהו שאני באמת טובה בו והוא בדם שלי".
צור למדה אצל סיני פתר ובהמשך הגיעה לבית ליסין, שם היא מופיעה כבר שנים. ובכל זאת, היא אומרת, "לקח לי זמן להתחייב ולהגיד 'זאת הקריירה שלי'. להיות שחקנית במשרה מלאה נראה לי כמו פנטזיה. אני תמיד מאוד מקורקעת, גם בזמן התנופה אני כל הזמן עם השורשים בתוך האדמה, עושה לעצמי ריאליטי צ'ק".
מצד שני, צור לא עשתה את המהלך בלי רשת ביטחון. גילי, בעלה מזה 29 שנים ואבי שלושת ילדיה, עובד עדיין באמדוקס, על כל המשתמע. "הגענו ליציבות כלכלית יחסית לפני שהפכתי להיות מאה אחוז שחקנית", היא מודה, "אין ספק שהוא גב כלכלי משמעותי. אבל כל השנים עבדתי ואני עובדת במיליון דברים: באוניברסיטה, בהוראה, בתיאטרון, בצילומים.
"אם כבר אנחנו נכנסים לזוגיות הזו", היא מחייכת, "יש משמעות עצומה לגב שהוא נותן לי בבית. גילי הוא גבר שחוזר הביתה אחרי עשר שעות במשרד והופך להיות אבא במשרה מלאה, כי עיקר העבודה בתיאטרון היא בערב. לאורך השנים, ארוחות הערב וההרדמות היו עליו. לפעמים יש גם 30 הצגות בחודש, והיו תקופות לא קצרות כאלה בבית ליסין, כשהשתתפתי בשלאגרים. גרנו בחיפה ובחמש אחה"צ כבר הייתי צריכה לצאת מהבית".
והוא רק נהנה מזה?
"גילי לא אוהב את העבודה שלי. הוא לא רוצה חיים במשמרות. הוא רוצה ארוחות ערב, שנהיה ביחד, אבל הוא גם מבין שזו השליחות והאהבה הגדולה שלי"".
וזה שווה את המאמץ, כשהתיאטרון נעשה רק יותר ויותר מבדר?
"בהחלט יש מהלך של התחום להיות יותר בידורי, למצוא חן ולהצחיק, אבל אין לי ספק שהתיאטרון יכול לשנות כיוון בחזרה לאיכות ואני גם מרגישה שזה קורה. למשל עכשיו אני משחקת בבית ליסין בהפקה 'ציפורים כולם' שכתב מחזאי לבנוני שגר בקנדה. ההצגה שוברת את כל הסטיגמות, כאילו כבר אי-אפשר להעלות הצגות פוליטיות או הצגות ארוכות עם מונולוגים אינסופיים. אני מאמינה שאנחנו לקראת שינוי, יש כמיהה של הקהל הישראלי לאיכות".
זה תלוי גם במנהלים האמנותיים.
"אני לא מקנאה בהם. אנחנו יודעים איך זה, תקציבים, צנזורה עצמית, זה דבר נוראי בעיניי".
פוחדים מקיצוצים?
"לא יודעת אם מקיצוצים, כמו מזה שרוצים להיות באמצע ונחמדים לקהל שמצפה לראות משהו שמחליק לו בגרון וגם משהו שלא יעורר כעס של אף אחד. אז אנחנו רואים מקרים של צנזורה עצמית בפן הפוליטי, המיני, הלהט"בי, אבל זה לא משהו שהתיאטרון אמור להיכנע לו".
"סרט, הצגה, שיר, ספר הם לא כלי תעמולה, וכשהם כאלה אנחנו במקום רע מאוד, וכולנו מכירים את ההיסטוריה. לשמור את האזרחים בלי מחשבה ביקורתית זו שאיפת השאיפות מבחינת כל שלטון שלא דוגל בליברליות"
ב"עצמאות", צור מגלמת את בלה, אישה שמשפחתה מתפרקת בגלל סוד שיוצא לאור. "כל חיי חיכיתי לתפקיד נשי עמוק ומשמעותי בקולנוע, שיש בו הכל, ובעיקר המון רבדים של נשיות ואימהות", היא אומרת. "לא בכל יום כותבים כזה תפקיד נשי והצלחתי דרכו לבטא את היכולת שלי כשחקנית קולנוע".
הופתעת מהמועמדות לאופיר? בכל זאת, גיחה מאוד נדירה שלך לקולנוע.
"בגלל שזה לא תפקיד ראשי קלאסי שבו המצלמה כל הזמן נמצאת על הגיבורה, אולי כן היה לי חשש מסוים. אבל מבחינת איכות התפקיד בכלל לא הופתעתי. הבמאי, משה רוזנטל, נתן לכל אחד את הרגעים שבהם הוא היה הגיבור של הסרט".
עוד לפני שנחשף לקהל הרחב, "עצמאות" צבר מומנטום חיובי בפסטיבל "סאנדנס" הנחשב והקרנה חגיגית בפתיחת פסטיבל ירושלים. את תפקיד בעלה של צור מגלם אסי כהן, שחוזר לקולנוע אחרי כמה שנים טובות, ושניהם מגדלים את ילדיהם בישראל של שנות ה-80 ומתמודדים עם נושאים כמו זהות, אהבה ואשמה. התפקיד דרש מצור למצוא את האלמודובר שבתוכה, די בשונה מהווייב הנערי שהיא מפגינה בחיים. כך או אחרת, התחושה שעולה מהסרט היא שזמן המסך שלה היה אמור להיות גדול יותר.
מתוך 'עצמאות'
(צילום: ורד אדיר)
"התסריט המקורי נתן הרבה יותר מקום למהלך של בלה", היא מאשרת, "אבל המינונים השתנו בעריכה. אבל בגלל שקראתי את התסריט המלא, הבאתי לדמות גם את מה שהצופים לא רואים. הטקסט כל כך מינימליסטי וחכם, לא צריך להגיד שום דבר מיותר. הדיוק הוא במבטים, במחוות. זה נכון לגבי כל הדמויות בסרט: בשום שלב אין רגע שבו הבמאי מאכיל את הצופים בכפית. ובסוף, כשבלה מריחה את הצוואר של הבן שלה ואומרת לו 'אתה מריח טוב', היא נותנת לו אישור למה שהיה כל כך חשוב עבורו".
איך היה המעבר מתיאטרון למשחק מול מצלמה?
"מאוד טבעי. התכוננתי אליו כמו שאני מתכוננת לתפקיד בהצגה. בתעשיית הקולנוע חוששים מפני שחקנים שמגיעים מהתיאטרון, שחשודים מראש בעודף דרמטיות, אבל יש לנו יתרון מובהק: אנחנו 'וואן טייקרים', כי בהצגה אי-אפשר לעשות קאט. אחרי הטייק, משה הסתכל עליי למצלמה ואמר, 'בואי נעשה עוד טייק רק ליתר ביטחון, אבל זה זה'. עוד יתרון הוא שאנחנו רגילים לשחק בלהקה. על הבמה אני תלויה לחלוטין בפרטנרים שלי, המבט, התגובות, ובמקרה של 'עצמאות' זכיתי בפרטנרים הכי טובים שיש".
איך היה עם אסי כהן?
"להתאהב בו בשנייה. פרטנר מקסים, נדיב וצנוע. כוכב גדול בלי שום גינונים של כוכב. עם עידן טאקו, שמגלם את הבן שלי בבגרותו, יש לי יחסים מדהימים. השתתפנו ביחד בסרט שצילמנו במרוקו עם אנטוני הופקינס ופשוט החלקנו לתפקידים. בכלל, עם כל השחקנים השחקניות אני מרגישה שיצרנו משפחה".
"בעלי חוזר הביתה אחרי עשר שעות במשרד והופך לאבא במשרה מלאה, כי עיקר העבודה בתיאטרון היא בערב. לאורך השנים, ארוחות הערב וההרדמות היו עליו. לפעמים היו גם 30 הצגות בחודש. הוא מבין שזו השליחות שלי"
ייתכן שאת הכישרון לדלג מתפקיד לתפקיד קיבלה צור בילדותה, שבה נדדה לאן שעבודתו של אביה, איש צבא, לקחה את משפחתם. למשל אזור האגמים באנגליה על גבול סקוטלנד או המבורג שבגרמניה. בעבר סיפרה כיצד המעבר מהתרבות הגרמנית לשירות הצבאי בממר"ם הכניס אותה להלם תרבות. כשראתה את ג'וליאנו מר המנוח ב"אותלו" גם הבינה שהייעוד שלה לא נמצא מאחורי מסך מחשב.
כשחקנית צעירה הגיעה צור לתיאטרון חיפה, שם שיחקה ב"משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א ז"ל, שנכתבה בעקבות פרשת האונס המזעזע בשמרת. "אני לא חושבת שהתיאטרון יכול לחנך", היא אומרת על התפקיד ההוא, "כמו קולנוע, הוא יכול להעביר חוויה שגורמת אולי לאדם לחשוב מחדש על עצמו ועל החיים שלו ולעשות חשבון נפש בעזרת התבוננות פנימית. חינוך זו מילה מאוד גדולה".
גם "עצמאות" נוגעים בצדדים האפלים של האייטיז בארץ, מהצד של הקהילה הגאה.
"השינוי הוא לבלי הכר. שנות ה-80 היו קשות מנשוא עבור הקהילה, גם האיידס כמובן וגם הסטיגמות וחוסר ההבנה כלפיהם. חברי הקהילה חיו בבדידות איומה, תחת בושה, הסתרה ושקרים. אני שמחה שהיום מותר להם להיות מי שהם, ככה זה צריך להיות בכל תחום. אלא שהיום אנשים פוחדים להביע את דעותיהם, כי כל דבר משייך אותך לקבוצה אידיאולוגית או פוליטית ואנשים משתיקים את עצמם".
ואת מדברת חופשי?
"לא, לא".
מתוך 'ציפורים כולם'
(צילום: מיכל חלבין)
גם את שוקלת מילים?
"בטח. יש המון נושאים שבהם אני לא מדברת חופשי ואני לא חושבת שיש מישהו שמרשה לעצמו לדבר חופשי. זה הלך רוח עולמי שמכריח אותנו להגיד מה שימצא חן, שממהר למתג ולהכניס לתבניות".
ברוכה הבאה לקולנוע, איפה שהשר מייסד טקס פרסים אלטרנטיבי.
"פופוליזם. אין לי מילה אחרת ואין לי מה להתייחס לדבר הזה. זה באמת פופוליזם שמרעיל גם את המקום היפה של האמנות וגם את דעת הקהל בדברים לא רלוונטיים. סרט, הצגה, שיר, ספר הם לא כלי תעמולה, וכשהם כאלה אנחנו במקום רע מאוד וכולנו מכירים את ההיסטוריה. לשמור את האזרחים בלי מחשבה ביקורתית זו שאיפת השאיפות מבחינת כל שלטון שלא דוגל בליברליות, להעסיק ולבדר את ההמונים, שלא ישימו לב מה עושים להם. אולי אני יוצאת מדי שמאלנית בתשובה שלי? לא. אני יוצאת אנושית. ככה אני רוצה לחשוב על עצמי. ולכן, חשוב שאנשים יבינו שמשחקים להם בראש ויפסיקו לתת לזה לקרות".
