שבועות ספורים אחרי לידת בנה השני רם, ליהי קורנובסקי סוף-סוף יכולה לחזור אחורה, אל הלידה של בנה הבכור אורי, שהותירה בה צלקת שהזמן מרפא בקצב שלו. "עשו איתנו טעות", היא משחזרת, "אורי נולד עם מום בלב, שידענו עליו כבר בהיריון, אבל לא ידענו עד כמה הוא חמור. הוא נולד לתוך מצב של חיים או מוות. ביום הראשון שלו בעולם הוא הובהל באמבולנס לבילינסון מבית החולים שהיינו בו כדי לעבור צנתור ולקבל טיפול של מומחה".
מפחיד.
"מאוד. לקחו לי אותו ברגע שהוא נולד, ולא ידעתי מה קורה איתו. הזיה. תשעה חודשים את סוחבת את התינוק בבטן, ופתאום אין כלום, והוא לא איתך. זה מאוד קשה".
קורנובסקי חוסכת כאן חלק מפרטים, אבל לא מנסה לצמצם את תחושת הפחד שליוותה את הימים הראשונים שלה כאמא, לפני שלוש שנים. "ידענו שהוא בסכנת חיים. אחרי שש שעות הגיע אלינו רופא והסביר לנו מה צריך לעשות, מה הפרוצדורה, והרגיע אותנו שהכל בסדר. ועדיין, זה טראומטי שלוקחים ממך את הגור שלך, ושככה אתה הופך להורה".
נחיתה לא רכה להורות.
"בדיוק, זו הייתה כאפה רצינית כזאת. חווינו משהו שאף חברה שלי ואף בן משפחה שלי לא חוו. אני לא מזלזלת, כן? יש לידות מאוד-מאוד קשות ודברים אחרים שקורים, אבל הרגשתי שבאמת זה היה אירוע מאוד קיצוני. אני זוכרת את עצמי בבית החולים קורעת מעצמי את כל מה שמחובר, עם ההורמונים של הלידה, הייתה שם דרמה. חשבתי על אורי, מהמקום הכי חמים ועוטף והקול של אמא, מיד לעבור למיטה קרה כזאת, עם חיבור לזונדה. אתה צריך חום גוף, ואין לך את זה. זה כל כך עצוב. ברוך השם הכל בסדר עכשיו".
הכל טופל והסיפור נגמר?
"נכון, אנחנו צריכים להיות כמובן במעקב. בהתחלה זה היה כל חודש, אחר כך כל חודשיים. אני כן רוצה להגיד שברגע שהגענו לבילינסון, אז כל החוויה שלנו השתנתה. אז ידעתי שאוקיי, את הלידה השנייה שלי בעזרת השם אני הולכת לעשות שם".
ואיך מגיעים ללידה שנייה עם טראומה כזאת?
"זה נורא מצחיק, אמא שלי קורעת. כבר ביום שילדתי, אמא שלי אומרת 'עכשיו את חייבת ללדת כמה שיותר מהר, כדי לא לסחוב איתך את הטראומה'".
"אבל האמת היא שהרגשתי שלא ידעתי איך אני אגיע ללידה השנייה. היה לי פחד, חששתי, מאוד קיוויתי שזה יהיה סיפור אחר. עברתי עיבוד לידה, כי היה שם פצע ממש גדול וכואב. אני לא יודעת למה ואיך, אבל באיזשהו שלב כבר ממש זרמתי. אמרתי לעצמי 'טוב, כבר חוויתי קושי ממש גדול, מה הסיכוי שאני אחווה עוד קושי כזה גדול או חמור יותר?' אמרתי, לא אכפת לי מכלום, לא אכפת לי קיסרי חירום, רק שישימו אותו עליי, שלא ייקחו אותו ממני, שאשמע אותו בוכה. וזה מה שהיה בלידה של רם. הייתי באורות. הייתה לי מיילדת מדהימה, היא ידעת על הדרמה שהייתה לי ודאגה שתהיה לי חוויה מדהימה".
"המועמדות הראשונה לפרס אופיר לפני עשור הפתיעה אותי מאוד.לא הבנתי את החשיבות שלה בכלל. לא הייתה לי הבגרות להבין איזה כבוד זה וכמה זה משמעותי. היום אני במקום אחר. אני מתרגשת מהמועמדות הזאת הרבה יותר ועפה עליה ברמות"
× × ×
כבר בתחילת הריאיון, עוד לפני שהיא מסיימת לענות על השאלה "מה שלומך?", בעלה, השחקן רועי ניק, נכנס ומושיט לה את התינוק הרעב בן החודשיים. קורנובסקי, אם צעירה אך מנוסה, מניקה אותו בטבעיות תוך כדי שיחה.
איך זה עכשיו, כשיש שניים?
"יש לנו שני ילדים בריאים ושלמים. אנחנו עדיין מעכלים את זה. רמי עוד קטן ולכן עדיין אין ממש אינטראקציה ביניהם. אורי רק מנסה לנשק אותו, לגשש ולהתקרב אליו קצת. אבל עוד לא הגענו לשלב שבו אפשר להבין באמת איך תיראה החוויה המשותפת שלהם. כרגע זה קשוח ושואב המון. שניהם זקוקים לך וצריכים אותך, ופתאום אלה שניים ולא אחד. יש רגעים קשים, אבל יש גם רגעים יפהפיים, ואני מלאה בהודיה על הדבר הזה".
ולכל הדברים שאת מתארת יש בוודאי השפעה מאוד גדולה על הזוגיות.
"איך שלא מסתכלים על זה, ילד משנה את המערכת הזוגית. ברגע שעוברים את הטרנספורמציה הזאת, משהו בדנ"א משתנה לחלוטין. זו אולי דוגמה מצחיקה, אבל זה כמו ב'פוקימון', כשדמות מתפתחת והופכת למשהו אחר. המערכת כבר לא אותה מערכת. אני ורועי היינו במקום טוב, אבל אני חושבת שכל הורה שיקרא את זה יוכל להזדהות עם הטלטלה שהזוגיות עוברת. פתאום את שואלת את עצמך: איך אני שומרת על הזוגיות שלנו? איך אני משמרת את הדבר היפה הזה, של שני פרטנרים שאוהבים זה את זה?
"רמי רק בן חודשיים, בשלב הזה רוב הזמן מוקדש לטיפול: להאכיל, להחליף, להרים ולהרגיע. אנחנו מבינים את הדברים תוך כדי תנועה. למרות הכל, אנחנו משתדלים לצאת פעם בשבוע, אפילו רק לשעה או לשעה וחצי. בהתחלה את מרגישה שאת בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל המים, ויש רגעים שבהם את כבר לא יודעת מה לעשות מרוב שיגעון. אבל לצד הקושי, זה גם הדבר המדהים ביותר בעולם".
איך זה לחיות כשני שחקנים תחת קורת גג אחת? קל יותר כי מבינים אחד את השני או קשה בגלל אגו וקנאה?
"אני אגיד לך את האמת, בהתחלה מאוד קינאתי ברועי. הייתי מאוהבת בו בטירוף, אבל אמרתי 'איך אני אעשה את זה?' אני זוכרת שדיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה, 'תקשיבי, אני מקנאה בו. הוא שחקן פנומנלי בעיניי'. חשבתי 'איך אני אעבוד איתו על אודישנים?' כבר הייתה לי התנסות בזוגיות עם שחקנים וזה הלך מאוד-מאוד לא טוב, אז ממש הייתי בטראומה מזה. שאלתי את עצמי איך אני נכנסת שוב לחרא הזה, איך נפלתי עוד פעם בפח? איך התאהבתי במישהו הלא-נכון? מה, יהיו לי חיי גיהינום?
ליהי קורנובסקי ובעלה רועי ניק
(צילום: גבריאל בהרליה)
"התייעצתי עם זוג שחקנים, והם אמרו לי 'אם את רוצה שהזוגיות הזאת תעבוד, את חייבת להיות הכי אמיתית כל הזמן. אל תשמרי את זה בתוכך. תספרי לו ותגידי לו 'אני מקנאה, אני לא יודעת מה לעשות עם התחושות האלה, אני מתביישת'. וככה עשיתי. זה שיחרר ועשה טוב.
"עם הזמן הבנתי שנפלתי על שחקן שמצד אחד הוא מאוד-מאוד שחקן, ומצד שני הוא הכי לא שחקן שיש. יש ברועי משהו מאוד לא שחקני, במובן הזה שהוא לא בן אדם שעף על עצמו. יש לו גם את הצד העסקי, הוא גם הבעלים של קולנוע יפו. היה לי חשוב שהוא יתפתח לכיוונים נוספים, ואני מאחלת גם לעצמי להתפתח לעוד כיוונים. היום כבר אין בכלל את עניין הקנאה, כי זה מרגיש שאנחנו אחד, שאנחנו גוף אחד. השמחה שלו היא השמחה שלי. אם הוא לא מקבל תפקיד, אני מתבאסת ובוכה. אתה כבר בונה את הקן שלך, וזה הופך להיות כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם".
הורות מגיעה עם הרבה רגשות אשמה. זה נכון גם לגבייך?
"יש לי באמת הרבה רגשות אשמה. אני ממש מנסה שלא, משתדלת להקשיב לתהליך שבו אני נמצאת ולעבוד על עצמי. ההתנהלות מול ילד יכולה להיות מראה למי שאת, ולפעמים את מזהה שם את עצמך ולא אוהבת את מה שאת רואה. הרבה פעמים אלה התמודדויות שבהן את שואלת את עצמך: האם אני הולכת לפי הדפוסים שאני מכירה ולפיהם חונכתי, או שאני מזהה את הדברים שבהם אני רוצה לעשות תיקון? את מה שאני חוויתי והשפיע עליי, והיום אני רוצה לשנות - אני מרגישה שזה כל הזמן שם. ככה אני חווה את ההורות. אני חושבת שזאת משימת החיים שלי: איך אני גורמת לילדים שלי להרגיש הכי טוב עם עצמם".
ביום חמישי 10.9, יתקיים "תפוזינה סינגלס ראן", מרוץ האהבה של תל-אביב, וקורנובסקי, כפרזנטורית של המותג, תגיע גם היא בין הרצים והרצות שמגיעים לחפש אהבה.
את חוזרת לכושר לקראת המרוץ?
"אני כבר לא במשכב לידה, עברו שישה שבועות, ואני כבר עושה הליכות, אבל אני עוד לא שם מבחינה גופנית. אני מנסה לחזור לעצמי, עם תזונה יותר נכונה, וכן, גם עם הכושר".
השינויים הפיזיים בהיריון קשים לך?
"אני עולה המון בהריונות, ואני אוהבת מאוד לאכול בהיריון. זה הרבה פעמים בא לרעתי. יכול להיות שבנות יקראו את זה ויתעצבנו או משהו, אבל אני לא חושבת שיש לי היריון של דוגמנית. אני לא יוצאת מבית החולים עם ג'ינס, אין לי את זה. אני יוצאת מבית החולים עם טרנינג, הג'ינס לא עולה עליי. עכשיו אני מאזנת את זה, כבר לא מתאים לדפוק כל יום פסטות ופיצות".
ליהי קורנובסקי בקמפיין תפוזינה
(צילום: רפי דלויה)
× × ×
החיים בבית השתנו מאוד, אבל הקריירה של קורנובסקי (33) לא עצרה לרגע. היא פרצה למסך לראשונה בסדרת הנעורים "יומני החופש הגדול", ומשם המשיכה לסדרות "שכונה", "קיבוצניקים" ו"שמיים אדומים", לסרטים מקומיים כמו "הפורצת", "קרב אוויר" ולפרויקטים בינלאומיים כדוגמת "פשעי העתיד" של דיוויד קרוננברג.
עכשיו היא מועמדת בפעם השנייה לפרס אופיר, עשור אחרי הפעם הראשונה, על תפקיד בסרט "מים רבים". קורנובסקי מגלמת את נטלי, צעירה תל-אביבית שנפגעת בתאונה והופכת לנכה. במוסד השיקומי שבו היא מתאשפזת, היא פוגשת את יוסף (עלא דקה), צעיר פלסטיני שעובד כסניטר, והשניים מתאהבים כנגד כל הסיכויים.
איך התחושה להיות מועמדת לפרס הכי חשוב לשחקנית בישראל?
"אני מאוד מתרגשת. כבר הייתי מועמדת בעבר על התפקיד שלי ב'הפורצת' של הגר בן אשר, אהובת ליבי. עברו מאז עשר שנים, וזה מטורף. כל כך הרבה קרה בתקופה הזאת, אני במקום אחר לגמרי בחיים. המועמדות הראשונה הפתיעה אותי מאוד. לא הייתי מעורה בעולם הזה ולא הבנתי את החשיבות שלה בכלל. הייתי ממש בתחילת הדרך ולא כל כך מאופסת על החיים שלי. שמחתי, כמובן, אבל לא הייתה לי הבגרות להבין איזה כבוד זה וכמה זה משמעותי. היום אני מתרגשת מהמועמדות הזאת הרבה יותר ועפה עליה ברמות. אני גאה בסרט הזה, גאה בכל מי שיצר אותו, גאה בעלא דקה, ששיחק לצידי ומועמד גם על תפקיד השחקן הטוב ביותר, וגאה באמרי מטלון, הבמאי והתסריטאי. בעיניי זה סרט יפה ועדין, ממש סוכרייה מתוקה, שאולי נעשית קצת חמוצה וכואבת בסוף. זה סיפור יפה ומרגש".
עלא דקה
(צילום: גבריאל בהרליה)
מה את יכולה לספר עליו?
"איך שקראתי את התסריט, אמרתי לאמרי 'זה רומיאו ויוליה, גרסת ישראל'. זה סיפור אהבה בלתי אפשרי בין ערבי ליהודייה. זו אהבה גדולה, אבל המציאות פשוט לא מאפשרת להם אותה. זה סיפור כואב. המציאות שאנחנו חיים בה היום היא מאוד מורכבת".
בחודש שעבר, חוותה קורנובסקי את המורכבת על בשרה. היא העלתה תמונה עם דקה לרשתות החברתיות, וכתבה "עלא דקה הוא אדם נדיר, טוב לב, קשוב, מצחיק למות, עם יכולת שירה שנכנסת לך לוורידים, ושחקן באמת יחיד במינו". היא לא ציפתה לתגובות הקשות שהגיעו. "תתביישי", כתבו לה, "כל אחד היום ימכור את המדינה שלו בשביל לייק וחצי", "תומכת באוהד טרור".
איך הגבת?
"היה לי מאוד קשה לקרוא את מה שכתבו עליו. האנושיות בסוף זה בעיניי הדבר הכי חשוב, היכולת באמת לנהל שיח, לאפשר הקשבה. בלי זה אי-אפשר יהיה לנהל כלום, אי-אפשר יהיה לחיות. זה כואב מאוד שהגענו לרמות שנאה כאלה. כולי תקווה שהילדים שלי יגדלו במקום טיפה יותר מאפשר, טיפה פחות שונא".
אני מניח שהתגובות קשורות בפוסט שהוא העלה במהלך מבצע שאגת הארי. הוא כתב: "כמה אפשר לשמוח על השמדת טהרן? כמה ריקנות יש במקום הזה שהוא מתמלא כל כך מהרס במקומות רחוקים בעולם? מה זאת החולניות הזאת? אף אחד בשום מקום לא מטיל ספק, לא אומר שום דבר, כולם נצמדים למנהיג העליון".
"מה יש לי להגיד על זה? זה מורכב. הדעות שלי ושל עלא הן שונות, ודווקא בגלל שהן שונות ואני מצליחה לאהוב אותו אהבת אמת, בעיניי זה מה שחשוב".
את חושבת שסיפורי אהבה כאלה בין יהודים לערבים יכולים להתקיים באקלים הנוכחי?
"בטח, מה, תראה את לוסי אהריש וצחי הלוי. מה יותר מזה? וכן, הם משלמים על זה מחיר מאוד כבד. זה קשה ומדמם לראות את הדבר הזה, כשצעקו לה מתחת לבית אני השתגעתי. זה קשה מאוד".
לוסי אהריש וצחי הלוי
(צילום: מוטי לבטון)
אם אנחנו מחברים את זה לתקופה הקרובה, שהיא תקופת בחירות, את מגיעה אליה בחרדה כמו כולם, או שאת רגועה? יש בך תקווה או שאת בלחץ מהמצב?
"אני בלחץ. העם שלנו קרוע בצורה באמת קשה מאוד. אני מאחלת לנו שנהיה יותר מאוחדים. זה נשמע מאוד קלישאתי, אבל זה נכון. אני בן אדם מאוד חרדתי. אם אני יותר מדי נוגעת בנושאים האלה, אני נכנסת לחרדות. הנפש שלי לא מסוגלת להכיל את רמת השנאה שהגענו אליה. כבר מזמן הפסקתי לראות חדשות, זה לא בשבילי, תודה רבה".
המצב המתוח בישראל משפיע גם על קריירה של שחקנים ישראלים בחו”ל. זה משהו שאת חושבת עליו?
“זה תמיד במחשבות שלי, אבל אני מרגישה שבתקופה הזו יש איזו הליכה אחורה ביחס ליהודים ולישראלים בחו”ל. ממש טוב לי פה בארץ, בא לי להמשיך ולעשות עוד דברים כאן. בא לי אולי גם ליצור ולפתח את עצמי בעוד דברים”.
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?
“בעזרת השם עם ילדים בריאים, אולי אפילו עוד ילדים. בא לי לקבל עוד תפקידים שווים, מעניינים, ואני מאחלת לעצמי להתפתח גם בעוד תחומים שהם לא משחק. כרגע זה קשה כי אני פול טיים ג’וב באימהות, אבל זה בהחלט משהו שהייתי שמחה לעשות בעתיד”.
