מכלול הסיפורת של דויד גרוסמן נע בין שני מוקדים או שני אגפים ראשיים, גם אם אין הגבולות ביניהם קשיחים וגם אם אין בחלוקה זו כדי למצות את עושרו. האחד, המאז'ורי, מכיל את ספריו הנטועים במרחבים ציבוריים, וחיי דמויותיהם ניזונים ונפעלים מן העלילות ההיסטוריות שהם משולבים בהן. כאלה הם 'חיוך הגדי', 'עיין ערך: אהבה', 'אשה בורחת מבשורה', חלק מסיפורי הקובץ 'רץ', 'איתי החיים משחק הרבה' וספרי הפרוזה התיעודית 'הזמן הצהוב' ו'נוכחים נפקדים'. האגף השני, המינורי-לכאורה, מכיל שורת רומנים ונובלות שעיקרם בחקירה רגישה של היחסים בין אדם לגופו, בינו לבין זולת קרוב, ויותר מכל במערכים משפחתיים סבוכים ודחוסים. לא בכדי מהרהר כאן המספר, "שהמקום שבו מתרחשת הדרמה הגדולה של האנושות הוא המשפחה, בין שהיא של מאה איש ובין שהיא של שניים". אמירה זו יפה לכל היצירות ה"משפחתיות" של גרוסמן, ובהן (רשימה לא ממצה) 'ספר הדקדוק הפנימי', 'שתהיי לי הסכין', 'אִטרוּף', 'בגוף אני מבינה', 'סוס אחד נכנס לבר'. עתה מצטרפת אליהן הנובלה 'מִלים, איפה אתן?'.
זו יצירה המעוגנת כולה בתחום האינטימי. נדמה שהיא מפנה עורף במכוון למה שחורג מן הפקעת המשפחתית הנרקמת בין שלושת גיבוריה: האב, חיים יוסף אשכנזי; האם, אהובה; בנם היחיד ירון, רושם הרשומות הממלא מחברות על גבי מחברות. מתוכן יפציע ברבות הימים הסיפור המוגש כאן מפיו בתנועת רצוא ושוב של תהליך ההיזכרות והשחזור. "בכל משפחה, בכל דור ודור, יש ילד אחד, בדרך כלל ממושקף ודק רגליים, שמקבל על עצמו את מלאכת הזיכרון", מציע המספר הבחנה היפה אף היא לכמה וכמה מיצירותיו של גרוסמן. ההתמקדות במעגל המשפחתי הפרטי ניכרת בטשטוש קווי המִתאר הגדולים ובדלילותם של פרטי הרקע. אמנם הסיפור נמתח על פני עשרות שנים, החל בהתקשרות בין האב והאם בכעין שידוך (עם הבלחות של תמונות מנעוריהם) וכלה במבטו של בנם עליהם בעתיד לא מוגדר, שנים רבות אחרי מותם, אבל מעטים סימני הזיהוי של המֶשך וההקשר שהדברים מתרחשים בו. אמנם חיי המשפחה מתנהלים בירושלים, ואף מצוינת כתובת מגוריהם, רחוב שושנה 8א, אבל העיר עצמה כמעט אינה נוכחת בעולם המסופר, אולי למעט ביקור אחד בגן החיות התנ"כי. אמנם נזכר הרקע המשפחתי של בני הזוג, המצטייר כססגוני למדי – שניהם בני משפחות יהודיות ממוצא טורקי שהתגלגלו לירושלים, אבל סביבת חייהם והזמן שקדם להיכרותם משורטטים בקצרנות מופלגת, ומה שמתואר עשוי, כעדות המספר, תערובת של שחזור ובדיה. על האם נמסרים פרטים מציתי דמיון שאינם מתיישבים בהכרח זה עם זה – שליטתה בשפות רבות, שירותה כרב-סרן בתותחנים עד שגורשה מהצבא משנראתה נוטלת חלק במצעד אחד במאי בחיפה האדומה, השתתפותה בהקמת קיבוץ בערבה, התמחותה בחינוך מיוחד, אהבתה לספרות ובמיוחד לשירה העברית, ומנגד דבקותה באמונות טפלות, בלחשים ובקמעות – אבל אלה נותרים ברקע הרחוק של הסיפור. ואילו משפחת המוצא של האב מסוכמת בפי הבן כ"אנשים חמדנים ואכזרים, סוחרים מפוקפקים", כדי לנמק את הזלזול המתנשא שלהם באמו ואולי גם את ההיבטים האפלים באישיותו.
באותה מידה רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לחייו הבוגרים של המספר עצמו. נזכרת פעמים מספר בת זוגו, מלכי, אבל היא אינה מתגבשת לדמות בפני עצמה, שכן כל נוכחותה מתמצה בתפקידה כמשענת תומכת וחומלת, שופעת נדיבות, המכירה אותו עד למעמקיו ואוהבת אותו בלא תנאי. כבדרך אגב נמסרים פרטים מכריעים מחייהם – שהם מגדלים יחד את התאומים שנולדו לה מבן זוג קודם שנהרג בצבא, ומסיבות שרק נרמזות נמנע ממנו להוליד ילדים משלו – אבל גם אלה אינם מתפתחים ומתפרטים מעבר לציון מסירותו האבהית הגמורה לתאומים ועומק רגשותיו כלפיה.
הכל מוליך, אפוא, אל קורות המשפחה הקטנה – אב, אם ובן יחיד – ואל העלילה הפלילית המטלטלת ומפוררת אותה ללא תקנה. בחזית הסיפור ניצבת פרשת פשע סבוכה. מתברר שאותו חיים יוסף אשכנזי, פקיד בנק בעל מוניטין של יושרה ומסירות לעבודתו, טווה בחשאי מסכת הונאה חובקת עולם. בכוח קסמו האישי שיכנע מאות מלקוחותיו להפקיד בידיו את חסכונותיהם בערוץ פרטי נסתר תוך הבטחה לרווחי עתק מהירים. לפי המסופר הוא השקיע אותם בבורסה בינלאומית לסחורות עתידיות, בעיקר קפה, ולצורך זה היה נעלם תכופות לנסיעות עסקים מסתוריות לדרום אמריקה. אותה בורסה התגלתה בדיעבד כמנגנון הימורים מפוקפק, וכאשר קרסו השקעותיו – אין לדעת, אולי בכלל צבר והעלים אותן אי שם – ירדו לטמיון כספי הלקוחות, חייהם נהרסו, וגם הבנק עצמו ספג מכה אנושה.
חלקו הראשון של הסיפור עשוי 46 פרקים קצרצרים, ועוקב אחרי משפטו הפלילי של האב, המתנהל כדרמה רבת-מערכות. קורבנותיו הרצוצים שואפי הנקם עולים בזה אחר זה על דוכן העדים להוקיעו, והאם והבן צופים מבועתים מן האולם במערכה הנפרסת לעיניהם ומגלה את פניו האפלות של האב. זה נידון ל-16שנות מאסר, ובעודו מובל אל מכונית האסירים קרא לעבר בנו: "תשכח אותי. לא הייתי!". ואכן, בנחישות עקשנית ניתק כל קשר עם הבן וכנראה גם עם אמו, שדעכה במחלתה כעבור זמן לא רב. במשך כל שנות המאסר נמנע מלעתור לשחרור מוקדם, וסירב לפגוש את הבן או לקרוא את מאות המכתבים ששיגר לכלא.
החלק השני מוגש כסיפור רצוף. הוא מתרחש כעבור שנים בתא הכלא במשך ימים אחדים, ושופך אור חדש ומפתיע על עלילת החלק הראשון. המסגרת המשותפת לשניהם היא עיצובם כמופעים של תיאטרון משפטי בהשתתפות הנאשם ושופטיו, המשורטטים בקווים עזים. זו אחת התכונות הקושרות את 'מִלים, איפה אתן?' למכלול יצירתו של גרוסמן, שהיסוד הפרפורמטיבי ממלא בה תפקיד מהותי, ולא בכדי כמה וכמה מספריו עובדו לתיאטרון. דוגמה בולטת היא 'סוס אחד נכנס לבר', ועל כך היטיב לעמוד גבריאל צורן בספרו המצוין 'הקליפה הדקה של כדור-הארץ: קריאה בפרוזה של דויד גרוסמן' (2024).
אבל הדרמה המשפטית הגלויה כומסת בתוכה שלל סודות ותעלומות. נרמז שהאם והבן לא לגמרי הופתעו מחשיפת פשעיו של האב, משום שהוא ניצל את זיכרונו המופלג של הנער כדי לשתול בו המון שמות ומספרים שמסוכן לתעד בכתב, והפך אותו למין כספת חיה. לכאורה האם אינה יודעת על כך דבר: "אילו הייתה יודעת, אני בטוח שהייתה מתגרשת משנינו", מהרהר הבן. אבל רמזים אחרים מוליכים להשערה שהיא ידעה או לפחות ניחשה יותר ממה שהייתה מוכנה להודות בו. וכי ייתכן אחרת? הרי בליבו הפנימי של הסיפור נטוע אותו משולש יחסים קטן ודחוס, על היבטיו החולניים המגיעים לא פעם עד סף גילוי עריות. בפרק הראשון מסופר שהבן תפס מקום לצד אמו במיטת הזוג שהאב נעקר ממנה עם מאסרו. פעמים אחדות מתואר כיצד האב והבן דשים וממשמשים בבשרה הלבן, הדשן והרך, עד שהחציצה הגופנית ביניהם מתמוססת. בלילות הבן נוהג להאזין במתיחות לקולות ההתעלסות שלהם בחדר הסמוך, המביאים אותו לגירוי ולפורקן ארוטי.
הקוראים המצויים ביצירת גרוסמן נזכרים בווריאציות העשירות של המשולש האינטימי אב-אם-בן החוזרות ומתגלות בהן: מומיק והוריו ב'עיין ערך: אהבה', אהרן קליינפלד והוריו ב'ספר הדקדוק הפנימי', דובלה ג'י והוריו ב'סוס אחד נכנס לבר', ועד האב והאם השכולים ב'נופל מחוץ לזמן', שהחלל הנִפער בחייהם מחבר ביניהם וכמו מתמלא מחדש בישותו של הבן המת. אבל המופע הנוכחי של אותו משולש משפחתי זוכה כאן, כמדומה, למימוש העז והקיצוני מכולם, וזאת בשל מבטו הנוקב של הבן, שאינו חדל להפוך בחידת הקשר בין אביו ואמו, והדבר מוסיף להעסיק אותו שנים רבות אחרי מותם. האינטנסיביות של אותם יחסים ושל המבט החקרני הקודח לתוכם בולטת לא רק בהשוואה ליצירותיו האחרות של גרוסמן אלא גם ביחס ליצירות יסוד בסיפורת הישראלית הסובבות סביב יחסי בן והוריו: 'פוסט מורטם' של יורם קניוק, 'אבי ואמי' של אהרן אפלפלד, 'חבלים' ו'צל ידו' של חיים באר, 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, 'מזכרת אהבה' של יצחק בר-יוסף, אם למנות כמה מן הידועות ביותר.
תודעתו של ירון אשכנזי היא מנגנון רגיש ומורכב, ולא בכדי הוא מתאר את עצמו כ"ילד קלידוסקופ, עשוי מכיתות של דמיון ושקרים ופתותי מציאות". החקירה הפנימית המעסיקה אותו כל חייו מתנהלת בשלושה צירים משולבים, על פי קווי המתח הפועמים במשפחה הקטנה: הבן מול אביו, הבן מול אמו, האב מול האם. הסיפור אינו ארוך, אך מפליא להיווכח כמה דקויות של יחסים נדחסות בו, על התהפוכות המתחוללות בהם. היחסים בין ההורים מסוכמים בפי הבן במשפט: "נפשו העכורה, הפתלתולה, הסתבכה לבלי התר בנפשה הַבהירה של האשה", והאם עצמה, כמסופר, עמדה תוהה כל חייה מול אותה נפש עכורה ובלתי מפוענחת. הבן אוהב ומעריך את אמו בלא תנאי, אך חדור רגשי אשמה כלפיה על שלא עמד לצידה כאשר נדרש להגן עליה, משום שנשבה בקסם האפל של אביו. לעומת זאת, את יחסו לאביו קשה לסכם, משום שהוא רווי סתירות. יש ביניהם רגעים של קרבה גדולה, למשל כאשר האב נהג לדהור איתו בילדותו ברחבי הבית תוך המצאת שלל משחקי דמיון. מצד אחר האב אחראי לטראומה העיקרית של חייו. כאשר תפס אותו ואת מורהו הצעיר והחינני לגיטרה חבוקים עירומים במקלט ריסק את פניו בהשתוללות זעם נוראה, שפשרה מתבאר בחלק השני של הסיפור. אילולא נחלצה האם להצילו היה כנראה הורג את בנו בו במקום. מאז ואילך דבקה בבן "מחלת רעד" רבת-ייסורי גוף ונפש, שהוא מתאר אותה כסוג של תסמונת טורט. כל זה נקשר לחזיונות בלהה הפוקדים אותו מילדותו ומלווים אותו כל חייו, ובהם מופיעה להקת זאבים שספק רצים לצידו ספק מזנקים מתוך גופו.
לא רק דחיסותה של הקפסולה האנושית הנבנית בסיפור יוצרת את עושרו, אלא גם יצירות אמנות אחרות. כזוהי למשל תמונת 'הצעקה' של מונק, צירופי לשון מסיפורי ביאליק, סיפורי עגנון ותומס מאן, ובעיקר — יצירתו של קפקא
מעבר לכל אלה קיימת החידה העיקרית השזורה בסיפור ונוגעת לאב עצמו, חיים יוסף אשכנזי. מי האיש הזה? הוא כנראה הדמות המתעתעת ביותר שברא דויד גרוסמן, ופניו עטויות רצף מסחרר של מסכות מתחלפות. "זיקית שהתחפשה לבן אדם", כהגדרתו בפי אשתו. לכאורה איש קטן וחלוש, כפי שמתארת אותו חברתה של האם ששידכה ביניהם, והבטיחה לה שתוכל לשלוט בו בלא קושי. היא אף הרגיעה את חששותיה מפני יחסי המין: "הסירי דאגה מלבך, חביבתי, ייכנס וייצא כמו שערה שמוציאים מבצק, בקושי תרגישי שהיה שם". אבל החלוש הזה מתגלה כבעל עוצמות בלתי משוערות. במשך 20 שנות נישואים תבע מדי לילה את גופה של אשתו, ידע להסעיר את גופה ואף פיתח תורה שלמה על הקנאה הארוטית כרגש שופע חיוניות, דמיון והמצאה. אמנם הוא מצטייר כ"איש ללא גיל, כפוף קצת, חלוש וקלוש וזורם בחריצי מדרכה", אבל כאשר באו השוטרים לעוצרו עטו פניו להרף עין הבעה של טורף. ברוח זו תואר בכתבה עיתונאית על משפטו כהכלאה של מנחם מנדל עם ברקודה. לכאורה כולו מסירות ונאמנות לאשתו ולבנו, ומצהיר על "היחדיו הנדיר של שלושתנו", עד כדי כך שביצע על דעת עצמו ניתוח לקשירת צינור הזרע, לרוב התפלצותה של אשתו, כדי שלא לפגום באותו יחדיו נדיר. בד בבד הוא נעלם תכופות לאותם מסעות ממושכים לדרום אמריקה, עד שלפני אחת מנסיעותיו לוונצואלה הבן תוהה שמא יש לו שם ילד נוסף, והאם אינה שוללת זאת. היא עצמה, ככל שמסירותה כלפיו ודאגתה לו נמשכות גם בשנות המאסר, אינה חדלה לתהות מי האיש שקשרה בו את חייה, מאילו חומרים הוא עשוי, ואיך אדם יכול להיות כל כך לבד בתוך משפחה. אולי הוא מרגל והם סיפור הכיסוי שלו? את עצמה היא שואלת: "איך קוראים לחיים האלה שאני חשבתי שחייתי?". אף על פי שכמה מן הסודות נחשפים לקראת סיומו של הסיפור, השאלה העיקרית אינה נענית, ועתידה לייסר את האם והבן כל חייהם.
דויד גרוסמן
(איור: ירמי פינקוס)
לא רק דחיסותה של הקפסולה האנושית הנבנית בסיפור יוצרת את עושרו. בין היתר הוא נעשה תיבת תהודה ליצירות אמנות אחרות משל גרוסמן ואחרים. כזוהי למשל תמונת 'הצעקה' של מונק המודבקת על קיר תאו של האב כתזכורת מתמדת לסיוט, וכזכור מילאה תפקיד חשוב ב'עיין ערך: אהבה'. צירופי לשון אחדים שולחים את הקורא לסיפורי ביאליק, בעיקר 'ספיח' ו'בבית אבא', שמתחים בין אב לבנו עומדים במרכזם. ציור שמן קודר של האב עצמו נקשר אל ליבת הסוד הנחשף בסיפור, וגם מקומם של סיפורי עגנון ותומס מאן אינו נפקד. אולם בעיקר מהדהדת כאן בגלוי ובסמוי יצירתו של קפקא, אף הוא נוכחות חוזרת אצל גרוסמן, כגון ב'שתהיי לי הסכין' ששאב מקפקא את כותרתו. 'הגלגול', 'מושבת העונשין', 'לפני החוק', ויותר מכולם 'מכתב אל אבא' נזכרים ונרמזים במרקם של 'מִלים, איפה אתן?' ואם לא נרמזנו אומר זאת חיים יוסף אשכנזי במפורש: "הלוא זה הסופר שלא נכתבו עוד סיפורים כסיפוריו, שלא חושלה באף שפה המלה שתוכל אפילו רק לאחוז בכנף בגדו...".
זו יצירה המעוגנת כולה בתחום האינטימי. נדמה שהיא מפנה עורף במכוון למה שחורג מן הפקעת המשפחתית הנרקמת בין שלושת גיבוריה
אם יש ניצוצות הומור בסיפור האפל הזה, הרי הם מצויים בלשון, שבה מפגין גרוסמן כתמיד כוח המצאה מבריק. די במספר דוגמאות מייצגות. האיש מחכה לאשתו במיטה הזוגית "באיבר ניחר"; "בעלה הקטיפתי ככרית מחטים", "רווקה ותיקה מנשוא", "עמוק בתהום הארבעים", "הקול הצורם, החצוצרתי", "סטירה לטושה", "חרגול הזגוגיות" ככינוי למשקפיים – כל אלה רק מן הפרק הרביעי והפרק החמישי. לעיתים נוצרים רצפים וירטואוזיים של צליל ומשמעות: "זינקה עליו זיקנה"; "וברקע כל הזמן סורגים נסגרים במכה, ואני לא לגמרי סגור אם אצלי לא נפתחים עוד רגע הסוֹגָרים".
אולם אין במופעי הלשון המרהיבים האלה כדי להפר את הקדרות העמוקה השפוכה על הסיפור כולו. לא בכדי הוא מסתיים בסצנה מפורטת להכאיב של גסיסה ומוות, עד יציאת הנשמה מן הגוף פשוטו כמשמעו. עם היותו יצירת אמנות מרוממת נפש, בעיניי 'מִלים, איפה אתן?' הוא ספרו העצוב ביותר של דויד גרוסמן. •
כריכת הספר 'מִלים, איפה אתן?'
מִלים, איפה אתן? // דויד גרוסמן } הספריה החדשה } 175 עמ'
