הספר הזה נכתב מתוך תחושת חבות של איילת צברי לקהילה התימנית שממנה באה. זה ה"שיעור מולדת" הפרטי שלה. יש בו כל מרכיבי החיים של יהדות תימן בישראל: המנהגים, האמונות, הפולקלור, שירת הנשים, המעברות, היחס המזלזל והמשפיל של ההגמוניה, המתחים הפנימיים בתוך העדה, וגם למרבה הצער פרשת ילדי תימן האבודים. 'שירים לשבורי הלב', כך נקרא הספר, שם שבעצמו שובר את הלב.
הרומן רחב היריעה הזה פורסם לראשונה באנגלית ב-2024, וכעת רואה אור בעברית (עם עובד). צברי, סופרת ישראלית-קנדית שכותבת באנגלית ובעברית, תירגמה ולמעשה כתבה אותו מחדש בעברית. "היה לי חשוב לכתוב בעצמי את הגרסה העברית כי זו מתנה ממני לקהילה התימנית, זה היה חייב לבוא ממני", היא אומרת.
למה מתנה?
"כילדה קוראת כפייתית לא היה כמעט ייצוג של תימנים בספרות העברית שקראתי. לא הייתה דמות ששיקפה את הנערה שהייתי, או את הסבתא התימנייה שהיא לא נלעגת, או את המשפחה התימנית. הייתה לי שאיפה לכתוב את הרומן היהודי-ישראלי התימני הגדול. הרגשתי שמגיע לנו הסאגה הבין-דורית התימנית הזאת".
הסוגיה של שפת הכתיבה, עברית או אנגלית, היא עניין כשלעצמו. שפת האם שלך אמנם עברית, אבל שפת הכתיבה אנגלית. יש לך רגשות מעורבים כלפי זה?
"אני מחשיבה את עצמי דו-לשונית נרכשת. אנשים שואלים באיזו שפה אני חושבת או חולמת, אין לזה תשובות חד-משמעיות – אני חולמת חצי בעברית חצי באנגלית, אני חולמת על אנשים שמדברים עברית ואנגלית, זה מאוד נזיל, ואני מטבעי לא אדם שאוהב בינאריות ומסגרות. קראתי כל מיני סופרים שעסקו בנושאים דומים, ג'ומפה להירי, אילן סטאוואנס היהודי-אמריקאי שנולד במקסיקו, הסופר השוודי ממוצא תוניסאי יונס חסן חמירי. הם כותבים על ההיצמדות למקור, על הפיתוי לסטות מהמקור. אבל אני הרגשתי שזה שלי ואני אעשה עם זה מה שאני רוצה".
'שירים לשבורי הלב' מתאר סיפור של שיבה. זוהרה, גיבורת הרומן, מקבלת שיחת טלפון בזמן טיול במזרח, ומתבשרת כי אמה מתה במפתיע. היא חוזרת לארץ, לשכונה, לבית שבו גדלה, מתחברת לשורשים ומרכיבה את הפאזל מחדש. הספר נע על שני צירי זמן: 1950, אז מתרחש סיפור האהבה בין הוריה במעברה, וזמן התרחשות הסיפור בחודשים אוגוסט עד נובמבר 1995, תקופת הסכמי אוסלו ורצח רבין.
הקהילה התימנית המתוארת בספר היא ישות מגוונת. אין דין יוצאי עדן כדין יוצאי צנעא כדין יוצאי הכפר חיידאן בצפון תימן שמשם באה משפחתה. כמו שאומרת אחת הדמויות: "טוב מוכר צנוניות בצנעא מרבי בכפר". "זה נושא שמתבטא בספר, אני לא חסה עליהם", היא אומרת. "התימנים ידועים כדעתנים ווכחנים, וזה משהו שאני מחבבת. ועדיין יש פה חגיגה של התימניוּת שאני מרגישה שנפקדה עד כה מהספרות הישראלית".
"יש התגזענויות קטנות כאלה, שאין לך אפילו זכות להיעלב מהן. למשל כשנכנסתי למסעדה בקנדה ואמרתי למארחת שאני מחפשת את החברים שלי, אז היא לקחה אותי לשולחן של אנשים חומים. ואלה לא היו החברים שלי. כשהגעתי לשולחן החברים וסיפרתי על תחושת העלבון, אחד מהם אמר, 'למה זה מעליב?'"
צברי (53) היא מקרה מעניין בסצינת הספרות. היא עשתה מסלול חיים ומסלול כתיבה לא שגרתיים. היא נולדה בשכונת מחנה יהודה בפתח-תקווה, החמישית מבין שישה אחים ואחיות. "הייתי מרדנית, חצי מהזמן לא ידעו איפה אני ומה אני עושה", היא מספרת. אביה נפטר כשהייתה בת תשע. זו הייתה טראומה. היא הייתה קשורה אליו, הוא היה זה שחיבר אותה לעולמות הספרות, מפני שהיה משורר בעצמו.
היא הייתה מספרת סיפורים עוד לפני שידעה קרוא וכתוב. כנערה הייתה כתבת ב'מעריב לנוער'. פחות פקדה את בית הספר, "הייתי עדיין ילדה מתאבלת, הייתי מתחילה את היום בבית ספר ואז נוסעת לבית מעריב".
השירות הצבאי היה חוויה קשה. "רציתי להיות כתבת בגלי צה"ל או ב'במחנה', אבל האופציות אפילו לא היו פתוחות בפניי. היה כתוב בפרטים האישיים 'ארץ מוצא: תימן' — אני דור שלישי בארץ. זה כאב. הייתי פקידה בקריה, הגעתי להיות ש"ג, נשפטתי מלא פעמים. זה היה נורא".
אחרי הצבא גרה תקופה קצרה בקיבוץ כפר מסריק, ואחר כך נסעה לטיול ארוך במזרח. שנתיים בהודו, שם הרגישה בבית, ואחרי שהכירה חבר קנדי נסעה בעקבותיו לוונקובר, ונשארה. היא למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת גוולף בטורונטו, שם היא מלמדת היום. היא נשואה לשון ולהם ילדה. ב-2018 הגיעו לחיות בישראל. בקנדה פירסמה צברי את קובץ הסיפורים 'המקום הכי טוב בעולם' שגם תורגם לעברית, ואת הממואר 'אמנות העזיבה' שטרם תורגם. היא זכתה לשבחים רבים בקנדה ובארה"ב על ספריה ומאמריה.
"ונקובר זה הכי סוף העולם. היו שם אז אולי חמישה ישראלים, בלי מדיה חברתית, לא היה חוט שמקשר אותי לישראל ולעברית. הקסם של ונקובר היה הזרות, החופש של להמציא את עצמך מחדש. זה לא שאהבתי את המקום מיד. לא הלמתי את המקום. הם בריטים כאלה. היה קשה. נרשמתי לקורס צילום ומדיה בקולג'. מילצרתי 13 שנים. מעולם לא למדתי תואר ראשון. אבל למדתי תואר שני".
איך?
"תואר בכתיבה יוצרת. בקנדה פגשתי את שון שאני נשואה לו היום. אחרי כמה דייטים הוא אמר אני לא מבין, לא אמרת שאת כותבת? את מהאנשים האלה שכותבים אבל לא כותבים? זה דירבן אותי. הייתי אומללה מאי-היכולת לכתוב. היה נקיק בין השפות שנפלתי לתוכו ולא הצלחתי להתרומם. הייתי אומרת שאני בין שפות".
זה שיקוף של בלבול בין זהויות.
"נכון. היה לי חוסר ביטחון לכתוב באנגלית. ומצד שני העברית לא הייתה בשימוש, היא החלידה".
מה גרם לך לעזוב הכל ולהתמקם רחוק מכאן? אולי השבר של היתמות בגיל צעיר שמט את הקרקע תחת רגלייך?
"לא סתם קראתי לממואר שלי 'אמנות העזיבה'. תחושת התלישות שלי התחילה אז. לאבד הורה בגיל צעיר, אנחנו הרי שלובים בהורים שלנו, הם הבית, הם המולדת. וספציפית עם האבא שלי. הקרקע נשמטת, השייכות שלך למקום מתערערת, כאדם כותב ממילא את קצת מחוץ לדברים, וכאדם קורא לא מצאתי ייצוג למזרחיות, וגם זה משהו שתולש אותך. ואז את הולכת לצבא ומתפספסת לגמרי. זו הייתה הגירה מקרית, לא עשיתי רילוקיישן מסודר, התגלגלתי לקנדה, התגלגלתי לאנגלית".
אבל כתיבה באנגלית זו כבר בחירה.
"בהתחלה הייתה לי התנגדות לאנגלית. הייתה לי גאווה בשפה העברית שלי. בימים ההם לפני הטיולים בעולם, ידעתי שמזהים שאני אדם כותב לפי העברית שלי. זה היה כלי שהשתמשתי בו – כמה מביך להודות. הסתובבתי במרחב הציבורי והשווצתי בעברית שלי כדי שאיזו גברת אשכנזייה רנדומלית בסופר תתרשם ממני. תראי אותי, איזה רהוטה אני, אני שייכת. ואז אני מאבדת את זה בחו"ל, העברית התחילה להתערער. חצי טביעה חצי ציפה. אז כן, זו בחירה לכתוב באנגלית, אבל הייתי צריכה דחיפה מבחוץ כדי להגיע לשם. וכשהגעתי – התחלתי לרחף.
"כמו ההגירה – אני יכולה להיות מי שאני רוצה, לכתוב מה שאני רוצה, יש בזה חופש ואנונימיות, המצאה מחדש. הכתיבה המוקדמת שלי בעברית הייתה נורא יפה ומעוטרת. באנגלית לא יכולתי. היה לי אוצר מילים מוגבל. היה משהו יותר פשוט בכתיבה".
אולי האילוץ הזה הוציא ממך יכולת נרטיבית.
"לחלוטין, האילוץ הזה היה מתנה. הגעתי לאוברסיטת גוולף בטורונטו ב-2009. היום זה מאוד מגוון מבחינה אתנית, אבל אז הייתי היחידה שלא הייתה לבנה, ששפת האם שלה לא אנגלית, הייתי מלאה חרדות. ויתרתי על הקפה של הבוקר כדי שלא יהיו לי דפיקות לב. וגם התגובות בשנה הראשונה לכתיבה שלי, בעיקר מתלמידים אחרים, היו לא קלות. מישהי כתבה, 'זה רק העמוד הראשון וכבר זה יותר מדי'. הכתיבה שלי לא הייתה מנומסת מספיק, לא הייתה ברוח דרמת כיור מטבח קנדית. מישהי התלוננה שכל השמות אצלי מתחילים ב-S, סעידה, סאלחה, סאלם. הרגשתי מאוד לא במקום שלי. עד שהתחלתי לעבוד עם מורה ששמה קאמילה גיפט, והיא אמרה, די עם הספרות הקנדית, תקראי ספרות מהעולם, הודית, אפריקאית, אסיאתית, ספרות של מהגרים שכותבים בשפה שנייה. פתאום התחלתי להרגיש שיש מקום לסיפור שלי, לתימניות שלי, לזהות המורכבת שלי בספרות העולמית. התחלתי לכתוב עם יותר חדווה".
למה חזרת לישראל?
"כשהילדה הייתה קטנה יצאתי איתה איזה ערב לראות את השקיעה, בפינה של הרחובות בלור ואוזינגטון ליד תחנת הסאבוויי. עמדנו בקצה הרחוב והסתכלנו על השקיעה ופתאום חשבתי, זה נוף ילדותה. היה מין קרע כזה ביני לבינה. לפעמים הרגשתי לא שייכת בין האמהות, לא הכרתי את שירי הילדים שלהם. המשפחה שלי, אמא שלי, היו חסרים לי בשנים הראשונות של האימהות. קלטתי שאני כבר 20 שנה פה. אולי צריך לתת הזדמנות לחיים בארץ? שון זרם איתי, הוא דומה לי, הרפתקן, סתגלן, אוהב לטייל בעולם. והעבודה שלו מאפשרת את זה – הוא ימאי. אבל גם לחזור לפה אחרי 20 שנה היה טלטלה. זה יותר מדי זמן. זו הגירה מחודשת. ואת הזרות שלי הבאתי לפה. עכשיו אני קצת זרה פה, גם אחרי שמונה שנים".
יש לך מחשבות על המקום שלך בספרות הישראלית העכשווית? עד כמה את מרגישה קרובה לסצנה?
"ככל שהזמן חולף אני מרגישה קצת יותר חלק מהספרות הישראלית, אם כי בשוליים. זה לא בהכרח רע, הזרות הזאת נוחה לי קצת, זה מקום פורה. כמובן כולנו שואפים לשייכות וכו', אבל בעירבון מוגבל. תמיד היה לי נוח קצת בשוליים, עוד לפני ההגירה. זה כנראה קשור למוות של אבא שלי. אבל יש לי חברים סופרים ישראלים ואני נהנית ללכת לאירועים ספרותיים וחושבת שהספרים שלי כן ישראליים גם כשהם כתובים באנגלית, הלב שלהם הוא ישראלי".
על ידה האחת יש קעקוע בצורת סירה, אולי מחווה לבעלה הימאי, אולי מחווה למפרש לבן באופק, "זה נותן לי תקווה". על היד השנייה קיעקעה שורה משיר שכתב אביה, חיים צברי, בכתב ידו: "אצרף מילים נשכחות לשירות תתרנה סבוכות". "זה שיר שהוא כתב בגיל 19, מצאתי את המחברת והמקעקעת העתיקה את כתב היד שלו".
'שירים לשבורי הלב' מתאר כאמור את עולמה של יהדות תימן. גיבורת הסיפור זהרה שבה אל השכונה, אל המשפחה וחברי הילדות, מתחברת מחדש לזהות שלה, ומגלה את שירת הנשים התימנית. כמוה, גם צברי עצמה למדה שירת נשים. כל חלק בספר נפתח בציטוט מאחד השירים הללו, שמחברותיהם נשארו אלמוניות.
איילת צברי
(צילום: ריאן פרויס)
למשל: "לו הייתי שלך / ואתה שלי / לו הייתי עננת גשם / הייתי מרווה את צמאונך / לו הייתי ציפור שכנפיה מסולסלות / הייתי מצילה עליך מחום השמש / לו הייתי ענבים תלויים על גפן / הייתי סוחטת את בשר הפרי / ומוזגת מעסיס פרי אל תוך פיך".
אחד הנושאים הכאובים בספר הוא הדהוד של פרשת ילדי תימן, פרשה שלא הובררה עד תום ונושאת איתה כאב וסימני שאלה. בספר, אמה של זהרה איבדה ילד שהוגדר כמת, והיא מחפשת אחריו כל חייה. יושבת שעות בלשכת הגיוס אחרי 18 שנה ומנסה לזהות אותו. זה פצע שנשאר פתוח, רוח הרפאים של האח הנעלם מלווה את הרומן.
זה מבוסס על מקרה שהכרת?
"אני מכירה את זה כתימנייה, בילדות זה היה מסביב אבל לא מדובר. מושתק. התחלתי לחקור את זה לראשונה ב-2012, ובשנת 2014 קיבלתי מענק נדיב מהממשלה הקנדית שהיה מיועד לא לכתיבת ספר אלא למחקר כללי שמפרה את היצירה. רציתי לראיין נשים תימניות קשישות על החיים שלהן. נסעתי לישראל שני חורפים, הסתובבתי ביישובים תימניים ובשכונות, דיברתי עם אנשים, הייתי יושבת במרכזי יום לקשישים, הן היו שרות איתי ומדברות, ושוב הסיפורים האלה על הילדים האבודים. הייתי יושבת עם נשים, מחזיקה להן את היד ובוכה איתן. הייתי בהיריון אז, והיה לי קשה לגעת בנושא הזה. התלבטתי, כמעט ויתרתי. אבל דרך טוביה סולמי, שהיה חבר של אבא שלי, הבנתי שמדובר בשליחות. ושאפשר לכתוב על זה באופן עקיף. המשפחה שלי הגיעה מוקדם, ב-1934, אז נחסכו מאיתנו הרבה מהקשיים של קום המדינה. אבל במהלך המחקר גיליתי שיש לי דודה שנעלמה. אבא שלה הגיע לבית החולים, ואמרו לו שהיא מתה. הוא לא קיבל את זה וחיפש בחמת זעם ומצא אותה בחדר אחר. העוולה הזאת לא מקבלת הכרה רשמית גם היום. אף שיש שיפור קטן ביחס לנושא".
את מתארת את היחס המתנשא והכוחני כלפי עולי תימן.
"וגם את הדיסוננס, הרי התימנים כל כך משיחיים, הם באו מתוך אמונה, הם חוזרים לציון ולגאולה, אז סטירת הלחי הזאת כואבת. מצד שני הם לא היו מסוגלים לדבר סרה על המקום. ניסיתי להביע את המורכבות הזאת".
את מעניקה קול למושתקות. הגיבורה מוציאה לאור את ההקלטות של שירת הנשים התימנית.
"השירים היו תגלית מדהימה. לא ידעתי הרבה על שירת נשים, שמעתי אותן שרות בחתונות אבל לא ידעתי מה זה, מבחינתי זה היה סתם שירים תימניים. ואז הגעתי לזמרת גילה בשארי, היא בקיאה במסורות. שירת הגברים ושירת הנשים התפתחו בנפרד. שירת הגברים היא שירה דתית, בעיקר בעברית, שבזי למשל. היא כתובה, ויש אותה בדיוואן. שירת הנשים היא שירה בעל פה, בערבית, והיא דינמית – כל הזמן משתנה. יש מי שנקראת משוררת, זו ששרה, היא נבחרת בגלל היכולת להמציא על המקום כמו איזה ראפרית, היא שרה שורה והן חוזרות עליה. יש הרבה וריאציות לכל שיר. זה קורה בשיתוף פעולה, אין קרדיט כי זו אחווה של נשים, ככה הן חולקות – הן מספרות על אהבה, על כאב, על אובדן, על געגוע, על גברים שהן לא יכולות להיות איתם כי התחתנו בשידוך, על אהבה נכזבת או אהוב שעזב, על קנאה באישה הראשונה או השנייה, יש הומור וחושניות, דיבור על חלקי גוף ושדיים. ככה בעצמי התחלתי ללמוד שירת נשים. זה לא רק עניין תיאורטי, את אישה יהודייה תימנייה – את צריכה לשיר.
"הייתה בי קנאה מסוימת כלפי חברים אשכנזים קנדים, שיש להם מסורות ספרותיות עשירות מאחוריהם, ולי אין. יש לי רק את שבזי. ופתאום האוצר הגנוז הזה של שירת נשים, הרגשתי שהנה, יש לי מסורת. זה גרם לי להרגיש שייכת ושאפשר לעמוד על כתפי ענקיות".
"בקנדה, ברדיו הציבורי CBC, כמעט כל חבר או חברה שלי שמוציאים ספר חדש בשנתיים האחרונות מצטלמים עם הספר שלהם באולפן. וליבי נחמץ, כי למרות שהזמינו אותי עם שני הספרים הראשונים, הפעם לא הזמינו אותי. זו הדרה מוסווית: אף אחד לא אומר לך שום דבר, שום דבר לא רשמי, אבל יש דברים שפשוט לא קורים"
יש רגעים בספר שנדמה כי צברי פונה לקהל לא ישראלי. מסבירה דברים. אין לקנא בה; אחרי המלחמה בעזה, אל מול הקהל הטבעי שלה בחו"ל – צעירים משכילים שהם לב ליבו של ה"ווק" – היא צריכה ללכת בין הטיפות, בין הישראליות שלה לבין האמריקאיות-קנדיות שלה. ולכן אפשר למצוא בספר משפטים אפולוגטיים-משהו כמו: "מדינה בת יומה שנולדה מחלום וייאוש, מתקוותיו של עם אחד ועל חורבנו של עם אחר, הוקמה על אדמה עתיקה, ספוגה בזיכרון ובדם".
הרגשת שיש לך מחויבות בספר לתקינות פוליטית וצורך לייצג את החלק השפוי כאן?
"אני מרגישה שיש לי קול ויש לי הזדמנות לתווך קצת לעולם מה זה להיות ישראלי ויהודי. זו כן הזדמנות שאני מנצלת".
הספרות האמריקאית מאוד מחבבת נרטיבים של מיעוטים מדוכאים באשר הם. כך שסיפורה של הקהילה התימנית יכול להתקבל שם כספרות מהגרים לכל דבר.
"נכון. יש בספר משהו שזהרה חווה, ואת זה כמובן הבאתי מהחיים שלי: שאת לא יודעת אם מישהו סתם לא נחמד אלייך או שהוא לא נחמד אלייך בגלל שהוא גזען. זה משהו שהרגשתי גם פה וגם בחו"ל. מיקרו-אגרשן – התגזענויות קטנות כאלה, כאילו לא מורגשות, אין לך אפילו זכות להיעלב מהן כי כולם אומרים 'מה את רוצה, לא קרה שום דבר', אבל את יודעת שקרה".
למשל?
"למשל כשנכנסתי למסעדה בקנדה ואמרתי למארחת שאני מחפשת את החברים שלי, אז היא לקחה אותי לשולחן של אנשים חומים. ואלה לא היו החברים שלי. כשהגעתי לשולחן החברים וסיפרתי על תחושת העלבון, אחד מהם אמר, 'למה זה מעליב?'"
כריכת הספר 'שירים לשבורי הלב' מאת איילת צברי
זה מעליב בגלל האוטומטיות שבה זה נעשה.
"את מרגישה שאין לך שפה. איך אני מתרגמת את החוויה הזאת למישהו אחר? כשהספר יצא מישהי לא יהודייה ממוצא אסיאתי כלשהו העלתה את הקטע הזה מתוך הספר. מצד שני, אין מה לעשות – הישראליות כרגע היא בעוכריי. אני לא אוהבת להתלונן על הדברים האלה, כי מצד אחד הספר מצליח, רק בארה"ב הוא מכר 13 אלף עותקים וזכה בפרסים, ועדיין אני יודעת שיש אנשים שלא ירימו את הספר בחנות. מספיק שכתוב ישראל בגב הספר, מספיק שהשם שלי ישראלי, ועוד מתברר שאני גם חיה בישראל — וזה יחרוץ את גורלו בארה"ב".
ובקנדה?
"בקנדה, ברדיו הציבורי CBC, כמעט כל חבר או חברה שלי שמוציאים ספר חדש בשנתיים האחרונות מצטלמים עם הספר שלהם באולפן. וליבי נחמץ, כי למרות שהזמינו אותי עם שני הספרים הראשונים, הפעם לא הזמינו אותי. זה חריג, זה מוזר, ואי-אפשר שלא לשים לב לזה. זו הדרה מוסווית: אף אחד לא אומר לך שום דבר, שום דבר לא רשמי, אבל יש דברים שפשוט לא קורים".
ושם הספר, שובר את הלב.
"היה דיון בווטסאפ המשפחתי לגבי שם הספר. אחי אמר, כולנו יודעים מה זה להיות שבורי לב, ואנחנו יודעים גם שאפשר להתרומם מזה. אז יש בזה משהו אופטימי".
