יש זיכרונות ילדות, ויש קולות, מילים, מנגינה, שמלווים אותך מהילדות עד שהם מפסיקים להיות יצירה והופכים לחלק ממערכת ההפעלה. 'הכבש השישה עשר' שייך בקלילות אלגנטית לקבוצה השנייה. ספר, תקליט, מופע, שירים, ובעיקר אוצר מילים רגשי שדורות של ישראלים למדו בלי לדעת שהם לומדים. הילדה הכי יפה בגן התבגרה מזמן, גן סגור כבר נשמע כמעט כמו מושג פוליטי מעורר מחלוקת, אבל הכבש נשאר שם, עדיין תמים וחייכן.
קאמבקים יש בלי סוף. רובם בנויים על אותו הסכם לא כתוב בין אמן לקהל: אתם תביאו את הגעגוע, אנחנו נביא את השירים, ובסוף כולם ילכו הביתה קצת צעירים יותר. אצל ב'כבש' קרה משהו אחר. גידי גוב, יהודית רביץ, יוני רכטר ודויד ברוזה חזרו יחד לבמה כמעט חמישה עשורים אחרי הפעם האחרונה שלהם יחד, דווקא כשהמדינה הייתה במקום שבו אף אחד לא רצה להיות צעיר יותר. ינואר 5202, עמוק בתוך המלחמה והשבר, כשהגעגוע לריח של שוקולד כבר לא היה רק לתקליט שהיה בבית של ההורים. הוא היה לישראל אחרת, או לפחות לזיכרון שלנו ממנה. לרגע שבו היה נדמה שהדברים פחות מורכבים, לוהטים ומעוררי דיון, לתקופה שבה אפשר היה לשאול איך שיר נולד בלי לקבל תשובה מוועדת חקירה.
גלריה
מתוך סרט הדוקו "הכבש השישה עשר - האיחוד"
(צילום: באדיבות כספית ייצוג אמנים, שלומי פינטו, מרווה שרון)
יהודית רביץ, שחזרה לבמה אחרי שבע שנות היעדרות, מספרת שהמלחמה גרמה לעניינים האישיים להתגמד. יוני רכטר מדבר על המפגש בין התמימות והראשוניות של אז לבגרות של היום. דויד ברוזה קורא למה שקרה נס. גידי גוב זוכר את השאגה שעלתה מהקהל בהיכל התרבות. ארבעה אנשים שונים מאוד, ארבע גרסאות לאותו סיפור: משהו באוויר השתנה כשהם עלו לבמה בפעם הראשונה יחד מאז הסבנטיז.
זה היה אולי הרגע שבו התברר מחדש למה 'הכבש השישה עשר' חשוב כל כך. לא מפני שהוא מחזיר אותנו לילדות, אלא מפני שהוא מזכיר לנו שהילדות הזאת עדיין נמצאת איפשהו בפנים. שגם אחרי 7 באוקטובר, גם אחרי חודשים של חדשות, שמות, תמונות, הלוויות, חטופים ומלחמה, נשאר בתוכנו מקום שמזהה בתוך שנייה את הצליל הראשון ומתפרק.
המפיקה אתי אנטה-שגב מתארת את הלמות הלב של הקהל כשירד החושך באולם. זה נשמע דרמטי עד שאתה נזכר באיזה זמן המופע הזה עלה. אנשים לא הגיעו רק לשמוע שירים. הם הגיעו לקבל לרגע אישור להתגעגע אליהם, אולי גם אישור להאמין שהעבר לא נעלם לגמרי אחרי 7 באוקטובר ושחלק ממנו עוד יכול לשמש חומר רקע לדוד אפרים של 6202, שבטח כבר גר במגדל גבוה בתל-אביב ומסתבך עם הגדלת המרפסת.
זה גם מסביר למה החיבור בין חברי הרביעייה הצליח בלי להרגיש כמו ערב מחווה לעצמם. כמעט שנה הם עבדו, חזרו, חיפשו מחדש את הקול. יהודית רביץ לא חזרה כדי לסמן וי על קאמבק. רכטר לא הסתפק בלנגן שוב את אותם עיבודים. וגוב, עם האולסטאר האדומות של יהונתן גפן ז״ל בזיכרון מהפגישה הראשונה, מצא את עצמו 84 שנה אחר כך מול קהל ששאג כאילו מישהו החזיר לו משהו שאבד. יהונתן גפן, האבא של הכבש, היה שם ברוחו כל הזמן. הגעגוע אליו התייצב על הבמה גם בלי מיקרופון.
אפשר להצטער שהמופע יורד, אבל אולי יש בזה גם משהו נכון. 'הכבש השישה עשר' מעולם לא היה צריך להפוך למכונת הופעות נצחית. הקסם שלו נולד גם מהעובדה שהוא הופיע שוב בדיוק בזמן שבו היינו זקוקים לו. לפעמים שיר נולד כי מישהו כתב מנגינה ומישהו אחר כתב מילים. לפעמים, כמעט 05 שנה אחר כך, הוא נולד שוב כי מדינה שלמה הייתה צריכה אותו.
גידי גוב
נפגשנו אצל יוני.
יודית, דיוויד, יונתן ואני. ליונתן היו אולסטאר אדומות ושרנו את 'הכבש השישה עשר'. הכל היה יוזמה של דודו אלהרר. כעבור 48 שנים עלינו על הבמה בהיכל התרבות ומהקהל נשמעת שאגה של שמחה.
ולמרות שהופענו פה ושם חשנו איזו התרוממות רוח. בכזה עוד לא נתקלנו. האהבה של הקהל ליודית שחזרה אחרי שמונה שנים, לדויד שמטריף את הקהל. ליוני שניהל אותנו מוזיקלית ביד רמה וגעגוע ליונתן. מאז אנחנו מופיעים כבר שנתיים, ומאוד מאושרים ביחד, בלי שום ציניות. אהבה גדולה.
מימין לשמאל: גידי גוב, יוני רכטר, יהונתן גפן ז"ל, יהודית רביץ ודויד ברוזה
(צילום: שאול גולן)
יהודית רביץ
כשפרצה המלחמה כל העניינים האישיים התגמדו. ימים קשים עברו על כולנו, ואנשים יצאו מדרכם לעזור בכל תחושת השייכות לארץ שלנו, העמיקה. אני הסתובבתי עם הגיטרה שלי בכל מקום שיכולתי להושיט יד, הרעיון לאיחוד בא כל כך בזמן ואם להיות שוב על הבמה, אז רק ביחד עם גידי, עם יוני ועם דיוויד. חבורה מהחלומות. היה לי ברור ש'הכבש השישה עשר' הכרחי לכל מי שגדל בארץ הזאת. נפגשנו, דיברנו, החלטנו ונכנסנו ללמעלה מחצי שנה של חזרות. עבדנו ברצינות, עברנו תהליך, לפחות מבחינתי, מזכך ממש. גידי אמר לנו רגע לפני שעלינו לבמה בהיכל התרבות שיש לנו אוצר ביד ושזה לא מובן מאליו, הוא ידע על מה הוא מדבר.
הכבש השישה עשר
(צילום: ישראל וולמן)
יוני רכטר
לפעמים כשהתמימות והראשוניות פוגשות את הבגרות והבשלות יכול לקרות נס. המפגש הראשון שלי עם העולם שיצר יהונתן גפן לילדים היה מאוד משמעותי עבורי ולשמחתי הוא הוקלט באלבום. זה היה בשלהי שנות ה-70 ואיש מאיתנו לא שיער שכעבור כחמישה עשורים נחווה אותו שוב ובעוצמה רבה כל כך. כשאני מנסה להבין את פשר התופעה הזו עולה בי המשפט שבו פתחתי את דבריי. אמנם אין לי אמונה בניסים, אך בכל זאת צירוף של כמה גורמים מתוכננים ומקריים יכולים לתת לה אולי הסבר. התחלנו את החזרות כמעט שנה לפני תחילת ההופעות. כך יכולנו להכיר זה את זה מחדש, ולחפש את ה'קול' הנכון להיום. בהמשך הצטרפו הנגנים שנבחרו בקפידה וגם ההפקה על כל מרכיביה הרבים עשתה עבודה מעולה.
והיו גם, כאמור, נסיבות לא מתוכננות שגרמו למופע הזה לגעת באנשים כה רבים: חזרתה של יהודית רביץ לבמה אחרי 7 שנים של היעדרות, ומעל הכל, הימים הקשים של מלחמת 'חרבות ברזל.' כולנו אסירי תודה לקהל הגדול שהגיע למופעים, ויכול היה גם להתרפק על העבר וגם למצוא נחמה ומשמעות בתקופה מורכבת מאין כמותה.
דויד ברוזה
החיבור המחודש של מופע 'הכבש השישה עשר' אחרי כמעט 50 שנה הוא פלא גדול וכמעט נס. במשך קרוב לשנה עבדנו יחד להחזיר את היופי של השירים של יהונתן גפן על פי הספר 'הכבש השישה עשר' והלחנים והעיבודים של יוני רכטר (ועוד כמה מלחינים, כולל אנוכי). החברות שנוצרה תוך כדי העבודה המשותפת ולאחריה המופע המצליח כל כך הם בגדר נס (מבחינתי). זכינו להכיר שוב, להתחכך עם השירים ואחד עם השני וליצור הרמוניה מוזיקלית וחזותית מהיפות והמרתקות בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית.
אתי אנטה-שגב
(צילום: יובל חן)
אתי אנטה־שגב
(עורכת ומנהלת אומנותית של המופע)
"חוויות אשר עיצבו את חיינו, זכרו של מראה מסוים, אינם אלא געגוע אל רגע מסוים" (מרסל פרוסט, 'בעקבות הזמן האבוד')
ינואר 2025 , בתוך השיברון הנורא, הצליחו ארבעה אמנים אמיתיים, נדירים ומרגשים להצית בנו את הגעגוע למה שהיינו ולטעת בנו תקווה שעוד נהיה. אפשר היה לשמוע את הלמות הלב של הקהל ברגע שירד החושך באולם, הפלא התרחש בכל פעם מחדש. גם בזכות היצירה האלמותית של יהונתן גפן, גם בזכות כל האנשים המוכשרים שהיו על הבמה ולצידה, וגם בגלל אותם הימים שבהם היינו נואשים לתרופה. ואת כל זה הנציחה המצלמה של רן טל.
