בעולם תזזיתי של טיקטוק, גלילה אין-סופית ומאות הפרעות קשב שמתחרות על כל שנייה פנויה, דווקא 'קופה ראשית' הפכה לאי קטן של שפיות בתוך הטירוף. זה קצת משונה, כי אם בוחנים את היקום של שפע יששכר, לא בטוח שמישהו שם כשיר במיוחד לשמש מודל לנורמליות. אבל אחרי כמעט עשור ביחד, הקאסט של 'קופה ראשית' עדיין כאן, עדיין בשיא, עדיין בלב המיינסטרים. בין השאר זה בגלל שאחרי כל השנים, דב נבון, קרן מור, נועה קולר, אמיר שורוש, יניב סוויסה ודניאל סטיופין, כבר לא ממש מתנהלים כמו אוסף שחקנים, הם יותר דומים ללהקה ותיקה שיודעת מתי לתת לאחד החברים לשיר סולו, מתי להיכנס באמצע המשפט ומתי מבט אחד של דב נבון מספיק כדי לדעת שהבדיחה עבדה. אפשר היה להבין את זה כבר בדקה הראשונה של הריאיון. הבקשה הייתה פשוטה: כל אחד יגיד את שמו לפני שהוא מדבר, בדיוק כמו בישיבה שמארגנת שירה שטיינבוך. אלא שבתוך כמה שניות היה ברור שהרעיון לא ישרוד. נבון הודיע ש"דב לא הבין את השאלה", מור הציעה שאולי כולם פשוט ידברו על עצמם בגוף שלישי ושורוש, מצחיקן עד דמעות גם בחיים, מחה שזה יהרוס את השיחה. תוך רגע כולם שוב דיברו יחד. וזה, במובן מסוים, כל הסיפור. כי עכשיו, אחרי שהסדרה יצאה מ'שפע יששכר', עברה למסך הגדול והביאה סביב מיליון ישראלים לבתי הקולנוע, השאלה המעניינת באמת היא כבר לא איך 'קופה ראשית' הצליחה לעשות שובר קופות - בניגוד ללא מעט מותגי טלוויזיה חזקים שכשלו בקולנוע - אלא איך דווקא בתוך ישראל מפוצלת, כועסת וקרועה, הסופר הקטן שלהם הפך לאחד המקומות היחידים בישראל שכמעט כולם, ילדים ומבוגרים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, נכנסים אליו יחד (כמעט) בלי לריב.
גלריה
חיבור קוסמי. מימין: אמיר שורוש, נועה קולר, דב נבון, יניב סוויסה, קרן מור ודניאל סטיופין
(שי פרנקו)
"זה פשוט מאוד", מסביר סטיופין. "כולם הולכים לסופר".
נבון: "לפני הכל, לדעתי זו אהבה לדמויות. אין שם את מטחנת הבשר שקורית אצלנו במציאות. אין דמות אחת שכולם חובטים בה. כולם חובטים בכולם וכולם אוהבים את כולם. ומעל הכל, יש איזו חמלה בסיסית".
סטיופין: "כשניסים וכוכב מתחברים כדי לעבוד על אנטולי, או כשעובדים על ראמזי, או מנסים למרוח את שירה כדי להשיג יום חופש, הם לא שונאים. הם אולי צוחקים זה על זה, אבל גם אחד עם השני. הם לא מסתכלים על השני ואומרים 'ערבי', 'רוסי', 'אתיופית'. זה לא המנוע של היחסים שלהם".
איפה אתה רואה את זה במיוחד?
"ילדים אומרים לי, אני הכי אוהב את ראמזי, אני הכי אוהב את אנטולי. הם לא מודעים שהם אומרים 'הכי אוהב את הערבי' או 'הכי אוהב את הרוסי'. מבחינתם זו הדמות שהם אוהבים".
קולר: "ויש משהו נוסף שהוא מאוד נחוץ עכשיו: יש אופטימיות ונאיביות. אמונה שאפשר לחיות יחד בתוך הדייסה הזאת. אני חושבת שילדים זקוקים לזה, וגם אנחנו המבוגרים זקוקים לזה. יש משהו אופטימי בסופר".
"בסוף יש שם אנשים שונים מתמהיל שונה", מוסיף נבון. "הסדרה מתעסקת בהתנהגות ובאנושיות. יש שם מצבים, יש התרסקויות, יש הצחקות, יש אמפתיה. ויש אהבה נורא גדולה של הכותבים לדמויות. הם זורקים אותן לניסיונות, אבל הם לא מבזים אותן".
קולר הולכת עוד צעד: "כשאתם רואים 'קופה ראשית', אתם בעצם רואים את הלב של יניב זוהר ונדב פרישמן, הכותבים. זה הטון המרכזי, זה המבט שלהם על המדינה. יש שם לב".
באדיבות כאן 11
אבל מה קורה כשהמדינה עצמה נכנסת פנימה? כמה פוליטיקה, מלחמה וכאב אפשר להכניס לסופר בלי להפוך את כוכבה, ראמזי ושירה לחיילים של רעיון? "יש מלכוד בפוליטיקה", עונה שורוש בנחרצות. "פוליטיקה היא משחק של נרטיבים וגם מי שכותב מגיע עם הנרטיב שלו. אם אתה מתחיל לבנות סדרה סביב זה, המפלצת רק גדלה. פתאום אתה לא כותב קומדיה, אתה משתמש בדמויות כדי להוכיח את הדעה שלך. זה יכול להפוך לטור דעה במקום לסדרה".
כלומר, הפוליטיקה אולי קיימת איפשהו, אבל אתם לא רוצים שהדמויות יהיו דוברות של מחנה.
מור: "הדמויות לא דוברות של מחנה, אבל יכולות לשחק שופר של מחנה ולהראות את האיוולת שבזה. לדעתי זה כן חתך של המציאות. מלחמות, מלחמות על נרטיבים, תככנות, מניפולציות, חנפנות, נקמנות, ניצול, העמדות פנים, וגם עוד דברים שהם לא רק של כוכבה. המזל של כוכבה - הדבר שהכי חשוב לה אחרי הכל זה להצחיק״.
קולר: "ברגע שהדמות מפסיקה להיות בן אדם והופכת לדובר של מחנה, איבדתי אותה. היום כל אחד נשכב על הגדר בשביל הנרטיב שלו, גם אם בדרך הוא מאבד רגל ויד. ב'קופה' היוצרים לא משחקים את המשחק הזה. זה לא שאין להם דעות, אבל כשהם יושבים לכתוב, הם מתעסקים קודם כל בלהצחיק ובדמויות".
נבון: "ואני חושב שזו גם הסיבה שאנשים מכל הצדדים יכולים להיכנס לסדרה. אם מראש היית אומר לצופה 'אנחנו כאן כדי לחנך אותך', הוא היה מיד מתגונן. כשאתה מצחיק אותו דרך בני אדם, הוא יכול לפגוש דברים בלי להרגיש שמישהו מרצה לו".
אולי זה החינוך הכי אפקטיבי דווקא מפני שאיש אינו מכריז עליו ככזה.
קולר: "זה בדיוק השיחוק בעיניי. אנחנו לא אומרים לילדים מה לחשוב. אבל רוב ההורים שאני מכירה שמחים שהילדים שלהם רואים את זה. אתה רוצה להאמין, ואני גם באמת מאמינה, שככה ישראל מתנהלת בצד המקסים שלה. שיש מקום לכל הצורות, וכולם באים יחד לסופר ומצליחים לסיים את היום בשלום, עם הומור ועם חיבוק. זה נחוץ עכשיו".
אחרי 7 באוקטובר, הם הבינו עד כמה צחוק נחוץ, אולי יותר מתמיד. חברי הקאסט נעו בהסעות בין מפונים, והחוויה שינתה את האופן שבו הם מסתכלים על הרעיון של אסקפיזם. "במלחמה הופענו חודשים אצל מפונים", מספר שורוש. "פגשנו אנשים, חיבקנו אותם. החברה ביקשה את האנשים שמצחיקים אותה. הצורך בצחוק הוא לא דבר קטן בתקופה כזו".
נבון: "בתקופה הזאת, כשמישהו מצחיק אותי, יש בזה משהו נורא מרפא. אם מישהו גורם לי לצחוק, נותן לי לרגע לצאת מתוך המציאות, אני אומר לו תודה. פעם אסקפיזם הייתה מילה כמעט מעליבה. היום, אם מישהו נותן לי להחזיק את הראש קצת מעל המים, איזה יופי זה. אני חושב ש'קופה' עושה משהו שהמקום הזה זקוק לו: שחרור, צחוק, חמלה, אהבה, אנושיות. ובעיקר לצחוק ולשכוח לרגע".
קולר: "ההישג הכי אהוב עליי הוא כשמצליחים להיות מצחיקים בתוך הכאב, לא מחוץ לו".
נבון: "זה בדיוק מה שהרגשתי כשהגענו לכפר עזה, להקרנה של הפרק המיוחד שצילמנו אחרי 7 באוקטובר. היינו בפחד היסטרי. אנחנו באים עכשיו לאנשים שעברו את הדבר הכי נורא, ומביאים להם צחוקים. איך הם יגיבו? ישבנו באולם, וברגע שהם התחילו לצחוק - נרגענו. פתאום הבנו מה זה עושה. אתה לא מעלים להם את הכאב, אתה נותן להם לשנייה מקום לנשום".
מור: "לא עשיתי את הסרט בגלל שהוא מסחרי. עשיתי אותו כי אני אוהבת את הדמות, אני אוהבת את התסריטים, אני אוהבת את השחקנים. יש דברים שהם לא פופולריים, לא מסחריים, שמעניינים אותי לא פחות ולפעמים יותר לשחק ולצפות בהם. מבחינתי כל דמות היא אתגר. כוכבה היא כר בלתי נדלה להמצאה"
ביוני השנה עלה למסכי הקולנוע 'קופה ראשית: הסרט'. הוא מציג בבתי הקולנוע גם עכשיו ונחשב לסרט הכי מצליח השנה. החציה של הקווים שלחה את היוצרים לחשוב איך יוצאים מהקונספט המהודק של הסדרה, ואת הקאסט לבדוק עד כמה הם מגובשים גם במצבי משבר, כשהשעה שתיים בלילה, הבמאי רוצה עוד טייק, ההוא יצא לסיגריה, ההיא משכיבה את הילדים לישון דרך זום, ולאף אחד לא נשאר כוח לליטושים אחרונים. "אבל יש פה, טפו-טפו חמסה, משהו פלאי וקוסמי", אומרת קולר כשאני שואל מי מנהיג את החבורה כשהמצלמות כבות. "יש הרבה אנשים עם אגואים גדולים, עם צרכים שונים, אנשים שרוצים דברים שונים וחושבים דברים שונים. אנחנו הרבה שנים ביחד, כמעט עשור. בזמן הזה נולדו ילדים, היו חתונות, היו פרידות, היו חיים. ובאופן די מופלא נוצרה בינינו חלוקת תפקידים בריאה. אני מרגישה שיש ספוט לכל אחד. יש הקשבה, יש ויתור. אנחנו באמת עובדים ביחד".
חתרני מקולנוע אוונגרדי. 'קופה ראשית: הסרט'
קרן מור, כמו קרן מור, מיד מנקבת את הבלון: "הדבר היחיד שחסר לנו, לדעתי, זה יחסי ציבור. קצת פרסום. קצת שמישהו יכיר אותנו. אנחנו לא מספיק בולטים בתודעה הציבורית, לא מספיק מוכרים".
סוויסה: "קרן ונועה מפעילות צוותי בידור. כל המסביב, השירה בציבור, ההפעלות. הייתה לנו סצנה ביער, בסביבות 12 בלילה. היה קר, כולם עייפים, ואז התחילו שם הפעלות".
קולר: "אני רוצה לתקן אותו - זה לא היה בדיוק שירה בציבור. אני מאוד אוהבת הפעלות, למרות שאני לא באמת שירה שטיינבוך, וזה משהו שאני עושה כשכולנו כבר במצוקה. צילמנו נורא מאוחר, היינו ביער, היה קר, ודב היה עם תחתונים וגלימה ונראה כמו שחקנית בריטית. הייתה בו איזו איכות של לורנס אוליבייה מהצד הלא-נכון של המשפחה".
מור: ״הוא נראה כמו שחקנית בריטית, מאוד ספציפית, ג׳ואן פלורייט. הולך עם שמיכה ותחתונים ונעלי בובה ביער, כמו דמות בסדרה של ה-BBC".
קולר: "ואז אמרתי שבמצוקה הכי טוב זה החברים, ועשיתי תרגיל: שכל אחד ישיר את שיר האודישן שלו לבית הספר למשחק. זה נהיה ערב ביצועים שאני מאוד אוהבת".
מי מרגיע בקאסט מלא דרמות קווין?
נבון: "קרן מרגיעה אותי".
אז כן יש פה אלמנטים של משפחה.
קולר מעדיפה הגדרה אחרת: להקה. "נוצרה לי קבוצת תיאטרון בטלוויזיה. זה עונה על המון צרכים באישיות שלי. אני אוהבת עקביות, אני אוהבת בית. ואלה גם שחקנים כל כך טובים. קריטי בעיניי שכמעט כל השחקנים של 'קופה ראשית' הגיעו מתיאטרון. אנחנו מכירים את הדבר הזה של לעבוד כקבוצה. אין פה סולנים. אנחנו כמו קבוצת כדורגל, מתמסרים אחד לשני. ויש פה אנשים עם קריירות ארוכות מאוד שאתה מסתכל אליהם ולומד. קרן ודב, למשל. זה לא מובן מאליו להחזיק קריירה של 30 שנה בישראל".
יש לכם גם את יעקב בודו, בן 95.
קולר: "אלוהים, כשבודו נכנס לסרט אנחנו מוחאים לו כפיים. זה בן אדם שיכול לצחוק על המוות ועל זקנה, הוא קומיקאי כל כך גדול. הוא אומר בסוף עונה 'אני מקווה להיות פה' וכולם מתים מצחוק, כי הוא יכול להרשות לעצמו להגיד את הדבר הזה. זה מעורר השראה".
עם השנים פיתחו החברים מערכת פרטית לבדיקת איכות שלא תוכל לאבד את מקומה לאף מודל מתקדם של AI. "הצחוק של דב הפך להיות הברומטר שלנו", אומר שורוש. "הוא המדד לסצנה טובה. אם דב צוחק, יש לנו תחושה שזה יצחיק את הקהל. יש לו אינטואיציה מאוד חזקה".
קולר: "תסתכל על הבחירות של דב בקריירה. הוא השתתף בכמה מהדברים הכי איקוניים שהיו פה. זה לא יכול להיות רק במקרה. הוא מזהה דברים טובים".
בקאסט של 'גבעת חלפון' מספרים שאסי דיין היה נושך כרית כדי לא לצחוק בצילומים.
שורוש: "הבמאי קובי חביה מקפיץ כתפיים. אתה רואה פתאום באמצע טייק את הכתפיים שלו עולות ויורדות ואז אתה מבין שהוא נלחם בצחוק".
סוויסה: "דב בפסגה של הצוחקים בטייק, אחריו יגאל (עדיקא). אבל כולנו צוחקים. לפעמים זה אפילו לא הטקסט עצמו. נגיד שורוש עושה איזו תנועה קטנה, מדביק כאפה בצורה מסוימת, ואני נקרע".
קולר: "יניב נורא צוחק מדניאל. כשאנטולי נכנס לעברית הברדק שלו, שאי-אפשר להבין מילה, יניב יכול למות".
סטיופין: "בגלל שאין לנו קהל בצילומים אנחנו גם הקהל של עצמנו. אם משהו מצחיק אותנו, אנחנו אומרים לעצמנו שיש סיכוי טוב שהוא יצחיק גם אנשים אחרים".
סוויסה: "הבאסטר קיטון של הסרט הוא אמיר. יש לו ביצועים פיזיים שאתה מסתכל ואומר - זה כבר לא 'קופה ראשית', זו אולימפיאדה".
סטיופין: "טום קרוז הישראלי. הוא עושה את כל הפעלולים לבד, גם בסדרה וגם בסרט".
נבון: "הייתה סצנה שאמיר היה צריך לנקות אותי ולא החזקתי מעמד. אני אמור להיות גופה, אסור לי לזוז, והוא קורע אותי מצחוק. צילמו עוד טייק ועוד טייק".
אז אתה בעצם הגורם מספר אחת להרס סצנות?
נבון: "לא יודע אם מספר אחת, אבל יש לי בעיה".
× × ×
אי אפשר להתעלם מעדר הפילים בחדר, הבחירות המתקרבות. כשנפגשנו בסיבוב הקודם, בינואר 2025, חברי הקופה היו מאוחדים מתחת לעננה שהשתרעה מעל, שחרור החטופים לפני הכל. הפעם השאלה היא כבר נטו פוליטית, לאן הולכת המדינה.
אני לא אשאל למי תצביעו, אבל מה הייתם רוצים לראות כאן אחרי הבחירות?
נבון עונה ראשון: "שלום בית".
מור: "אחרי הבחירות אני מאחלת את הוספת המילה 'דמוקרטית' למגילת העצמאות. הייתי רוצה גם לומר שנתעורר למְצִיאוּת טובה יותר, אבל כדי לא להיראות גרידית אומר פשוט: להתעורר למְצִיאוּת".
סטיופין חוזר מחופשה ביוון עם סיפור מהבת שלו. "היא שאלה אותי, 'למה אנשים פה אוהבים אותנו?' אמרתי לה, 'למה את חושבת שהם אוהבים אותנו?' והיא אמרה 'כי הם נחמדים. ואני רוצה שגם אנחנו בישראל נהיה נחמדים אחד לשני'. זה נשמע אולי הכי פשוט בעולם, אבל אני מתגעגע בדיוק לזה".
שורוש מציב מבחן אחר: "לא משנה מי ינצח בבחירות, שנדע להפסיד בכבוד. ארבע שנים תנו למדינה לחיות. אני לא רוצה עוד ארבע שנים שבהן כל יום הוא המשך של הקלפי. דמוקרטיה היא גם היכולת להפסיד. זה לא אומר לוותר על ביקורת, להפך, אבל לא להפוך כל תוצאה לאירוע שבו עצם הלגיטימיות של הצד השני נשללת".
שורוש: "לפני הכל, אני לא חושב שזה סרט בורקס, אבל גם אם מישהו משתמש במילה הזאת, אני לא מבין למה היא אמורה להיות קללה. לפעמים המילה בורקס משמשת כמו דרך מתוחכמת להגיד 'זה עממי מדי בשבילי'. כאילו עצם זה שהמון אנשים אוהבים משהו, כבר צריך לחשוד בו"
לקולר יש משאלה אחרת: "אני רוצה שהיחסים שלנו עם העולם ישתפרו. אני מדברת גם מאוד אישית, כאמנית. אני רוצה שהחרמות על התרבות הישראלית ייפסקו, שנוכל להוציא דברים לחו"ל, שהקשרים שלנו עם אמנים ועם פסטיבלים בעולם יחזרו. אני שומעת סביבי כמה זה קשה היום להגיע עם יצירה ישראלית לחו"ל, כמה זה מסובך היום להתראיין בחו"ל, כמה השיחה מיד הופכת למלחמה ולישראל ולאמנות כמעט אין מקום. אתה פשוט הופך לנציג המקום שממנו באת. ברור שאתה רוצה לדבר על המקום שלך, אבל כשהמלחמה נהיית הנושא היחיד, זו בעיה. אני מקווה מאוד שנחזור לעבוד עם העולם".
הפוליטיקה תפסה אותם הפעם גם במקום אישי. ב-21.9 תעלה העונה החדשה של 'קופה ראשית' בכאן 11. במהלך ארבע השנים האחרונות היה תאגיד השידור הציבורי נתון לאיומי הסגירה של שר התקשורת. בניסיון להצדיק את המהלך, השר שלמה קרעי הסביר בין השאר שהתאגיד דל רייטינג. 'קופה ראשית' הייתה תשובה די קלה להפרכת הטענות וגם הסרט שבא בעקבותיה שמט את הקרקע הפריכה ממילא שקרעי החליט להתיישב עליה. במקרה של 'קופה ראשית', התאגיד הצליח לייצר הן סדרה חוצת גילאים שמדברת לקונצנזוס והן רייטינג טוב מאוד, שלא פעם השאיר מאחור את הערוץ האהוב על קרעי, 14, תוך הישענות גם על נתוני צפייה מרקיעים בפלטפורמות הדיגיטליות. בפעם הקודמת, כשישבנו יחד, האיום על התאגיד היה חי מאוד. מאז כשל קרעי בסגירה של כאן, ואף הידרדר ברשימת הליכוד לכנסת, כך שספק אם ימצא עצמו במעמד של קבלת החלטות על עתיד התאגיד בזמן הקרוב, או בכנסת בכלל.
יש בכם הקלה שזה לא קרה? אולי שמחה לאיד?
מור: "אין בי שום שמחה לאיד. רק דאגה".
שורוש: "זוכר מה אמרתי לך אז? כל פעם מגיע מישהו אחר ומרים את הקלף הזה של סגירת התאגיד או גלי צה"ל, ואז הקלף יורד. בעיניי זה הרבה פעמים חלק ממהלכים פוליטיים. אתה רוצה לדבר לבייס שלך, אז אתה מעלה איזה מוסד ממלכתי ואומר 'אני אסגור אותו'. זה לא בהכרח דיון ענייני טהור".
כלומר, יותר מנוף פוליטי מאשר ויכוח נקי על שידור ציבורי?
"הרבה פעמים כן".
קולר: "התאגיד כאן 11 הוא גוף השידור הישראלי הכי מגוון ופורה. בכל המחלקות, ילדים, דרמות, קומדיות, דוקו, לא סתם הוא כל כך פופולרי. לא הייתה סיבה לסגור אותו מעולם".
× × ×
בדרך למיליון צופים לסרט של 'קופה ראשית', הצוות של 'שפע יששכר' היה חייב לצאת הפעם מגבולות הסופר, מה שאומר גם יציאת מקווי המשחק שלהם מדי עונה. דווקא בגלל ההצלחה הגדולה של הסדרה, היה להם מה להפסיד. "נורא חששתי", מודה נבון. "אם אתה עושה סדרה שאנשים אוהבים, הכל בסדר, ואז אתה יוצא איתה למקום אחר והיא לא עובדת, יש בזה סיכון".
הוא קיבל את התסריט במתח אמיתי. "נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, קראתי. ולא הפסקתי לקרוא. בתוך התסריט כל הזמן רציתי לדעת לאן זה מתקדם. וכשסיימתי נרגעתי. אמרתי, אם התסריט יצטלם כמו שהוא כתוב, יש פה משהו טוב. אבל עד שאתה רואה את הדבר המוגמר, אתה לא באמת יודע".
מור: "אין דבר שאני לא חוששת ממנו. אין שום דבר בטוח. אני חוששת גם כשאני עולה להצגה בפעם ה-25. זו לא שאלה של 'כבר הצלחת, אז למה את מפחדת. ההצלחה לא מבטלת פחד".
נבון: "דיברתי עם קרן המון לפני הסרט. היא הייתה אומרת 'אני חוששת'. ואני הייתי אומר לה 'אני כמעט משוכנע שיהיה בסדר'. והיא תמיד אמרה 'אני מאוד מקווה שאתה צודק'. היא רצתה שזה יהיה בדיוק כמו שאני אומר, אבל החשש היה שם כל הזמן".
מור: "אבל מצד שני, החשש גם עושה דברים טובים. הוא משייף. הוא משאיר אותך ערני. הוא לא נותן לך לעבוד כאילו הכל כבר שלך".
קולר: "ואני חושבת שהחשש והחרדה שאנחנו מדברים עליהם הם גם הערנות שלנו וההתרגשות שלנו. הם אומרים כמה חשוב לנו שהדבר יהיה טוב. אני מפחדת להיכשל, מפחדת לשעמם, מפחדת לעשות משהו גרוע, מפחדת שיגלו שאני זיוף. יש מיליון דברים מפחידים. אני לא יודעת איך מפסיקים לפחד. אני יודעת שלא מפסיקים לעבוד. עובדים עם הפחד".
סטיופין: "ילדים אומרים לי, אני הכי אוהב את ראמזי, אני הכי אוהב את אנטולי. הם אפילו לא מודעים לכך שהם אומרים 'הכי אוהב את הערבי' או 'הכי אוהב את הרוסי'. מבחינתם זו הדמות שהם אוהבים". קולר: "יש בסדרה אופטימיות ונאיביות. אמונה שאפשר לחיות יחד בתוך הדייסה הזאת. יש משהו אופטימי בסופר"
צפית את ההצלחה?
"לא. אבל היה לי ברור שזה ניסיון ראוי. אם הוא נכשל, אין לנו איך לשלוט בזה - אבל הניסיון מוקפד. לא עושים סתם סרט בשביל להגיד שעשינו סרט. לא עושים רק בשביל כסף, למרות שכסף זה מגניב. יש פה ניסיון אמיתי לקחת סדרת טלוויזיה ולהביא אותה לפורמט הרומנטי של הקולנוע".
נבון החזיק עוד קודם במעמד של נביא קטן. סטיופין נזכר שביום הצילום השלישי של העונה הראשונה הוא כבר הודיע שתהיה עונה שנייה. שורוש זוכר שיחה אישית עוד לפני שהוזמנה עונה נוספת: "דבל'ה אמר לי, 'אני לא יודע להסביר לך, אבל אתה תראה, בגלל הסדרה הזאת לא תוכל ללכת ברחוב'. ואני הסתכלתי עליו כאילו הוא איבד את זה. אחר כך זה קרה".
נבון: "עכשיו אתם בונים לי פה תדמית של נביא. אני מבקש לעצור לפני שמתחילים לבוא אליי עם מספרי לוטו".
לסטיופין זו הייתה קפיצה נוספת: "זה הפיצ'ר הראשון שלי. לאחרים פה יש יותר ניסיון בסרטים. בשבילי, עצם זה שאתה מגיע לפרויקט שנקרא סרט קולנוע כבר משנה משהו בתחושה".
עד כמה הצילומים היו מאתגרים?
סטיופין: "כמעט טבעתי במדיח".
זה אפשרי?
"עשינו חזרות על סצנה במדיח והכל היה מעולה. יש מצלמה במדיח אבל אין שם סאונד, ואני רציתי לסמן שהכל בסדר. בזמן הצילום זה כבר נהיה הרבה פחות נעים. אחרי שיצאתי אמרתי להם, אני כמעט מתתי, אבל בסדר. ככה זה, אתה עושה קומדיה ופתאום מגלה שהאביזר הכי יומיומי בעולם יכול להרוג אותך".
בצילומי המערה היה קשה מסיבות אחרות. "יש אבק, צריך להגיע פנימה, הגוף עובד אחרת", אומרת מור.
נבון: "הייתה סצנה שבה אני שוכב כגופה. קרן יושבת לידי ואומרת לי, 'דב, אני יכולה להניח עליך את הרגל? אין לי איפה לשים אותה'. אמרתי לה, 'אין בעיה'. במשך יום שלם הרגל שלה, מלאה חול ואבק ובוץ, הייתה עליי. בסוף הורדתי את הפאה והיו לי גושים של כל הדבר הזה על הראש. לקח לי יומיים להוציא הכל. ואז ראיתי את הסרט וגיליתי שכמעט לא רואים בכלל שהיא מניחה עליי את הרגל".
חייבים בדיקת VAR.
"אין מה לעשות. בקופה כל אחד נותן את התחת".
שורוש זכה לעונש אחר: קונסטרוקציה עם ארבע בובות שנשאה על גופו משקל של כ-53 קילו. "גם בחזרות זה היה סיוט. סנה סוקול עשתה כוריאוגרפיה ואני צריך לרקוד עם יותר מ-50 קילו על הגוף. בצילומים היו לי יומיים עם הדבר הזה, שעות. מבחוץ זה נראה הכי שמח בעולם, בובות וריקוד וצבע, ומאחור אני הכי עצוב בעולם. בכל פעם שיש קאט אני פשוט יושב ולא מדבר".
מתוך "קופה ראשית: הסרט"
(צילום: נעמה גרינבאום)
הקהל אהב, זה ברור. אבל יש מבקרים שקבעו שזה סרט בורקס.
שורוש: "אני לא חושב שזה סרט בורקס, אבל גם אם מישהו משתמש במילה הזאת, אני לא מבין למה היא אמורה להיות קללה. ואם זה סרט בורקס, אז גם 'גבעת חלפון' הוא סרט בורקס. לפעמים המילה בורקס משמשת כמו דרך מתוחכמת להגיד 'זה עממי מדי בשבילי'. כאילו עצם זה שהמון אנשים אוהבים משהו, כבר צריך לחשוד בו. ואני לא מקבל את זה".
קולר: "בעיניי 'קופה ראשית' יותר חתרנית מהרבה דברים שנחשבים קולנוע גבוה או אוונגרדי. היא נוגעת בכל מה שיש במציאות שלנו, אבל בלי לעמוד על ארגז ולהכריז מה נכון לחשוב".
העובדה שהסדרה נולדה דווקא בכאן חינוכית, היא מזכירה, יצרה מגבלות שהפכו לפעמים ליתרון. "אין סקס באופן מפורש, אין קללות פר אקסלנס. וזה דווקא הכריח את הכותבים למצוא דרכים יותר מתוחכמות. ברור שיש משיכה מינית, יש יחסים, יש דברים מאוד מבוגרים. טיטינסקי וכוכבה, למשל, יש ביניהם עולם שלם של משיכה וכוח וסאדו-מאזו כמעט".
מור: "כל הסופר זה סאדו-מאזו, לא רוצה להיות שם אבל לא יכול להיות בלעדיו. שונה, אבל מופרה וגדל מהשנאה הזו. בסרט נתנו לנו עוד מקומות וסיטואציות להיות בהם עם ״הסד״ של הדמות. הכותבים לא יצאו מאיתנו, כל אחד על האופי שלו, למרות שיצאנו מהאזור המוכר".
קולר: "והכותבים שלנו מעיזים. באומץ, בעיניי, הם יורדים על כל החברה הישראלית, על כל גווניה. הם מתגזענים על כולם, במירכאות, צוחקים על כולם. הדייסה הזאת שהיא הסופר לא פוליטיקלי קורקט. היא לא אומרת על מי מותר לצחוק ועל מי אסור".
שורוש: "זו אולי אחת הסדרות היחידות היום שלא משחקות את משחק הפוליטיקלי קורקט בצורה מפוחדת".
נבון: "כשהייתי צעיר חשבתי שלהצחיק זה נמוך, ושכשאתה עושה דרמה זה גבוה. היום, מגובה החיים שלי, אני מבין שזה עוול לחשוב ככה".
יוסי בנאי ז"ל אמר לי פעם - "תקציר של דרמה סבירה אני יוכל לכתוב בתוך שעה ומשהו, אבל בשביל לכתוב משהו מצחיק, אני לפעמים אשבור את הראש במשך ימים".
נבון: "אני אגיד אפילו יותר מזה, שחקן קומי יכול לעשות דרמה. שחקן דרמטי לא בטוח שיכול לעשות קומדיה. קומדיה מגיעה מדרמה. אתה לוקח אמת, מצב, כאב, נותן לזה זווית, ופתאום זה מצחיק. היום אין לי רגשי נחיתות במקום הזה. מבחינתי להצחיק זה גבוה באותה מידה כמו דרמה".
מור, עם קריירה שבה גבוה, נמוך, פרינג', תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע כבר התערבבו מזמן, מסרבת למדוד אמנות בכמות הקהל. במקביל ל'קופה', היא משחקת עם בעלה, מנשה נוי, בהצגה החדשה, 'המבקשים לצאת', שיצרה מאיה ערד יסעור ומביים צבי סהר. "חומר כזה הוא חידתי, פחות קונקרטי, הוא דימוי ולא הדבר עצמו. מעורר מחשבה ומעורר בכלל אזורים רדומים. הם נדירים יותר".
האם קרן מור, גם סמל סטטוס בפני עצמה, לא אמורה לכאורה להרים גבה מול סרט מסחרי כזה?
"לא עשיתי את הסרט בגלל שהוא מסחרי, עשיתי אותו כי אני אוהבת את הדמות. אני אוהבת את התסריטים, אני אוהבת את השחקנים ואת הדיאלוג שלי איתם. יש דברים שהם לא פופולריים, לא מסחריים, שהם בפרינג׳, שמעניינים אותי לא פחות ולפעמים יותר, לשחק ולצפות בהם. אני עושה עכשיו הצגה מול 200 איש. הפיצוח של זה, המורכבות, הביטוי הוויזואלי, אי הבהירות, הפיוטיות - אני צמאה לדברים כאלה. מבחינתי כל דמות היא אתגר וכוכבה היא כר בלתי נדלה בגלל שהיא כתובה כל כך טוב".
שורוש מחזיר את הדיון למספרים: "אם מעט אנשים רואים משהו והוא טוב, אומרים אמנות. אם המון אנשים רואים משהו והוא טוב, פתאום צריך להסביר למה זה אולי פחות".
מתוך 'קופה ראשית'
(צילום: מיכה לובטון, באדיבות כאן 11)
נבון: "הקומדיה סובלת מזה במיוחד, כי הצלחה קומית נראית לפעמים קלה מבחוץ. אם כולם צוחקים, אומרים 'נו, אז זה פשוט'. אבל זה בדיוק להפך. אם כולם צוחקים, מישהו עבד מאוד קשה כדי שזה ייראה פשוט".
אחד הקריטריונים הלא-מדידים שבהם אפשר לשפוט פופולריות של סדרה הוא הערבוב בין הדמויות למציאות. "אני הולך ברחוב עם סוויסה", מספר שורוש, "מזהים אותו, אבל הוא בן אדם שאיכשהו נותנים לו יותר מרחק. אותי הכירו דרך ראמזי, וראמזי הוא דמות שרוצים לחבק, אז אנשים מניחים שאני גם ככה במציאות. אני מאבד את הפרטיות שלי כמעט לחלוטין כשאני יוצא החוצה".
קולר מכירה את התחושה: "גם אצלי וגם אצל אמיר יש משהו מאוד נגיש. יותר קשה לי לייצר את הגבול עם החוץ. בגדול אני מאוד שמחה על האהבה ל'קופה ראשית'. מאוד. אבל כן, זו מערכת יחסים עם הקהל, לא רק פרסום".
מניח שעובדי סופר אמיתיים כבר ניגשים אליכם ומספרים על ראמזי וכוכבה שלהם.
קולר: "כשאני נכנסת לסופר, הם ממש משחקים איתי כאילו אני המנהלת. מראים לי: זאת הכוכבה שלנו, זה הראמזי שלנו. אבל זה לא קורה רק בסופרים. זה קורה כשאני נכנסת לחנויות בגדים, במשרדים, בכל גוף עבודה. בכל מקום יש פתאום 'הכוכב שלנו', 'הראמזי שלנו'. זה נהייתה מין מערכת טיפוסים שאנשים משתמשים בה כדי להסביר את המקום שהם עובדים בו".
שורוש: "ראמזי מאוד קל לזיהוי במציאות. אתה מגיע למקום ורואה בן אדם שהוא העבד הכללי של המקום, במובן שהוא עושה הכל, חי את המקום, רץ לכל דבר. ואז אתה אומר: הנה ראמזי. רק שראמזי הוא עבד מרצון, מבחירה, באהבה. הוא באמת רוצה לתת את החיים לסופר".
קולר: "היום, בדרך לפה, קניתי קפה והסתבכתי עם כרטיס האשראי. המוכר מסתכל עליי ואומר 'את מסתבכת עם קופה?' אין איך לברוח מזה".
