ראש השנה הבא 2026 / כל הזמן שאלתי אותה: את בטוחה שראש השנה חל השבוע? כי לא חשתי איזה וייב מיוחד, הכנות, תיאוריות. רק דיבורים על החיידק אוכל המוח שהבריח את כולם מהכנרת. פעם הייתי מזהה את ראש השנה לפי פרי הרימון שהיה לי אובסס לאחוז ביד ולספור בו את הגרעינים. וכמובן, בתור מיסטר קלאמזי, בגלל הדבש שנשפך לי תמיד על החולצה. השנה אני מזהה אותו בעיקר לפי השאלה: מה נאחל לעצמנו שעה ששנה איננה טובה מעצמה כבר ולא מגיעה באריזה עם אחריות.
ראש השנה 2026 מוצא אותנו עייפים יותר, יגעים. לא רק עייפות של טיסות מאחרות – למשל הילדים שלי נסעו השבוע לקורפו והטיסה איחרה בשבע שעות (הייתי חוזר הביתה מהבאסה), גם עייפות של ויכוחים, של חדשות, של אנשים שכבר יודעים מראש מה יגיד האיש שבא מולם. אני מתגעגע למי שאיננו, לאמא, אבא, נאוה, אלעדיק, מאיר וארנון שהיו יכולים לבוא לאכול איתנו ולא יבואו, לכיסא המלא שמזכיר לנו לא לקחת כמובן מאליו את מי שעוד כאן, וכמובן לסבא וסבתא שלי, שהיו צדיק'ס (צדיקים). ואיך הייתי בא בגיל 11 לקריית-ים ג' לחגוג איתם את החג, ואיך הים נזל לנו מול העיניים ממש 300 מטר מהבית שלהם.
והייתה בו גאות והיה שפל והילד הלך עם רגליים יחפות לאורך החוף. וכל הזמן שמעתי אנשים לבושי לבן שנכנסו לבית הכנסת ואמרו זה לזה שנה טויבה, שנה טבה וגם שנה מתוק'ס אפילו. והייתה הוראת השעה אז: לנסות לראות את הדברים כמות שהם. ושנחזיק מעמד ונישאר איכשהו "שפויים".
חיפש את האמת / אז איך אפשר היה בכל הברדק המניפולטיבי הזה לא להיזכר בסיפור האלמותי שקראתי פעם על ההוא שחיפש את "האמת". כן, כן, היה אחד כזה. טיפוס. עקשן שיצא למסע חיפושים אחריה לא בקורקינטים, אלא ברגל, עד שהגיע לחור תחת על איזה הר ומצא אותה. ואז, למרבה הפלא, גילה שהיא מכוערת פחדדד, מלאת חטטים, שיניים רקובות – השד יודע. ועדיין נותר מעריץ שלה, ולכן ישב אצלה ולמד ממנה. וכשאמר לה שהוא עוזב כי יש לו משפחה שהשאיר מאחור, אמרה לו: "יש לי שתי בקשות".
"בשבילך האמת כל דבר", אמר האיש בחיבה "אמיתית", "דברי בבקשה".
"הראשונה", ביקשה, "אל תגלה שאני כל כך מכוערת".
"אוקיי, והשנייה?" שאל.
"והשנייה, אל תגיד שמצאת אותי".
"למה?" שאל מופתע.
"כדי שימשיכו לחפש!!!" ענתה.
האומץ של ברק / עמדתי בחמישי שעבר על הבמה בקיסריה וסיפרתי לקהל על ברק שנפצע אנושות במבצע לשחרור חטופים בתור קצין ביחידה מובחרת. ניקול, בת הזוג שלו, ביקשה ממני להפתיע אותו ושאשיר את השיר "אומץ" שליווה אותו והציל אותו במסע השיקום הארוך שלו. ברק וניקול נמצאים הערב, אמרתי. את פניו של ברק אסור להראות בגלל היחידה הסודית, אבל את המילים והמנגינה של השיר אפשר:
"בלילה שוב קיבלתי אומץ, לקום למרוד במשהו /
לבוא חזק מתוך החושך, לעשות את השינוי...
דמעות יורדות על היקום, הלב שלי רוצה כדור /
ואומץ עוד פעם אומץ /
כשכלום כבר לא דומה לכלום".
המונופוליטיקאים / מצד אחד כלום כבר לא דומה לכלום ומתנהל פה מאבק לגיטימי על רוחו ונפשו של האזרח הישראלי. מצד שני, כשאתה מתחיל לרצות לעמוד בראש רשימה שאיש לא יצביע לה, זה אומר עליך שאתה חסר מודעות ובעיקר מביך. וכשאתה עובר מרשימה לרשימה, מה זה? אופורטוניזם? אידיאליזם? או פוטושופיזם? המונופוליטיקאים, אי-אפשר היה השבוע להחמיץ אותם! מאלה שעפו מהרשימות בטרם עת ועד המנסים לפצח את העם כמו מפצח האגוזים.
אכן, חתיכת עם נהיינו. מצד אחד נפלאים ("איי לאב יו" עם), מצד שני שתינו בעגלת הקפה ליד הקרע, נסענו לעבודה דרך כבישי הקרע, רבנו על הקרע בטלוויזיה וברשתות וחזרנו לישון בתוכו. עד שיום אחד, לפני הבחירות המתקרבות במהירות, גילינו שהקרע כבר לא עובר בינינו, הוא עובר בתוכנו. אז עם הקרע הזה נצא להצביע. ורק השאלה כרגע לפי איזה סקר, והאם נוכל לאחות אותו סוף-סוף. אשרי המאמין.
צבוט אותי ו'כות אותי / היום להיות בכנסת זה כמו להופיע בקיסריה - אושר וכבוד גדול, כולם רוצים. והתירוץ? להחליף את הנהגים או לעצור את הדמעה. בעיניי מי שינצח בבחירות האלה לא יהיה מי שיבטיח לנסוע הכי מהר אלא מי שיידע לומר: אני יודע לאן נוסעים, אבל קודם בואו נראה בעיניים בהירות ואמיתיות מי בוכה וצוחק במושב האחורי. השבוע ישבתי במושב הנהג במכונית ונזכרתי במשחק "צבוטותי ו'כותותי הלכו לים. צבוטותי טבע. מי נשאר?" אם ענית צבוט אותי טבע היו צובטים אותך, ואם 'כות אותי טבע אז הכו אותך. זה המשחק עכשיו. לנסות ולראות את הדברים כמות שהם אבל להיות אמיתיים ואמיצים כדי גם לשנות אותם. בקבוקי יין נרים כש'כותותי או צבוטותי יישארו.
החתונה של אורן ורותם / אורן אלמוג היה בן עשר ב-4 באוקטובר 2003. היה שבת בצהריים. המשפחה בילתה בים בחיפה ואחר כך נכנסה לאכול במסעדת מקסים ליד החוף. ואז בום. מחבלת מתאבדת של הג’יהאד האיסלאמי נכנסה למסעדה ופוצצה את עצמה. 21 בני אדם נרצחו, בהם חמישה מבני משפחתו של אורן. אורן עצמו איבד את ראייתו. אני נכנס לסיפור כשהוא נער בן 14, עיוור מלא כבר. בהיכל התרבות אורן בא "לצפות בהופעה", ואני מעלה אותו לבמה ושר איתו. קליק. מצלמים. הילד והזמר שלו. יש לי תמונה במשרד. כבוד בשבילי.
כאן הסיפור נעשה יוצא דופן. למרות עיוורונו התנדב אורן לצה"ל ושירת ביחידת מודיעין, למד מחדש להתמצא במרחב החיים כשאתה לא רואה. הוא גדל ונהיה לאיש מצליח. באוגוסט 2026 פורסם שאורן עומד להינשא לרותם עלימה, מפיקה ישראלית העובדת בהוליווד. אחר כך הם באו להופעה שלי במנורה, ומאחורי הקלעים (אחרי שכבר כתב לי רמז) ביקשו "תכניס אותנו לחופה". עם איזה שיר? שאלתי. "אהבתיה", ענו. זה היה השבוע ביום חמישי.
(איור: יזהר כהן)
והמדינה? הכל מההתחלה / האישה צדקה. ערב ראש השנה באמת חל היום, יום שישי. וב"ה נשב לארוחות עם כל המחלוקות שלנו, עם הפחדים, עם הפצעים שעוד לא נסגרו, עם המשפחות השכולות שסוחבות כאב בתוך הגוף וגם עם ההתפעמות שהגענו עד הלום והתקווה המשונה לאהוב ולשרוד פה במלוא חיינו, שעה שברור כבר שהיא לא תהיה שנת "אחדות" כי המילה הזאת נשחקה עד דק. עם מאוחד שמסכים על הכל הוא עוד עם שגרתי ומשעמם מאוד, וזה לא אנחנו. אנחנו רבים במטוסים, בטלוויזיות, לא משוכנעים בכלום. אז אולי הגיע הזמן שנישא תפילה במה שנקרא "בפרוס השנה החדשה".
שתהיה זו שנה שבה נוכל לחיות בלי לשנוא, אפילו לאהוב, למה לא? עד שמבלי שנשים לב החיים יחזרו להיות חיים שלמים ולא הפוגה בין האירועים. שנה טובה לכולם, עַם. מעל ספות הפסיכולוגים ועד דרך הישר, משאינם יודעים ועד המחפשים, מהעובדים והזורעים בדמעה ועד הקוצרים. כמו שאומר השיר של ל’ כהן, כמובן: "אתה מחכה. תמיד חיכית, זה לא חדש. חיכית בכל פעם שרצית משהו". אישית, אני מאלה שמתחילים כל יום הכל מההתחלה. יאללה, "פריש מיש", הכל מההתחלה.
