לפני בערך חודש זכיתי בפיס.
הדבר הזה בא משום מקום. לא חשבתי עליו, לא קיוויתי, לא זכרתי. פשוט קיבלתי סמס שאמר: ברכות, זכית בהגרלת הפיס.
זמן קצר אחר כך, קיבלתי העברה כספית לחשבון הבנק שלי, תחת הכותרת "זכייה מפעל הפיס".
100 שקל.
זה סכום הזכייה שלי. תודה, אם מישהו רוצה לדבר איתי על השקעות, הלוואה, לעניין אותי באיזה מיזם או מצוקה אישית שאני יכול לסייע בה, ניתוחי חירום, תרופות שאינן בסל – דברו איתי בפרטי.
אבל כן, אני מנוי של מפעל הפיס. אין לי שום תירוץ מלבד "הדברים האלה שאתה מוצא את עצמך עושה בסביבות אחת בלילה מול המחשב, כשאתה מיואש או משועמם או שילוב כלשהו ביניהם, שעשוי לכלול שיירי בוטנים או אלכוהול".
אז בדיוק באופן הזה עשיתי מנוי למפעל הפיס – אחד המפעלים הפחות-יצרניים שאני מכיר, ובכל זאת, הנה, עשיתי. וזכיתי.
ב-100 שקל.
(איור: גיא מורד)
אני מספר לכם את הסיפור המיותר הזה משתי סיבות: קודם כל, שאני רואה ב-100 שקל האלה סימן לבאות, וב"באות" אני מתכוון לזכיות הבאות, כי כידוע, ככה זה בפיס: יש המון זוכים שזוכים פעמיים! אין לזה שום הסבר סטטיסטי מלבד "סטטיסטיקה היא מדע מדויק, ולכן אין לה שום סיכוי ממשי לחזות דברים במציאות", אבל כולנו שומעים כל הזמן על ההוא שזכה בלוטו, ואז, כעבור חצי שנה, זכה שוב – לרוב מדובר במובטל מקריית-מלאכי שההודעה על הזכייה תפסה אותו בדיוק בעיצומה של בניית מתקן תלייה לעצמו בחצר ביתו המעוקל.
ואני זכיתי ב-100 שקל, ולכן – מבחינה סטטיסטית או לא – גדולים הסיכויים שאזכה שוב. ב-100 שקל. או במיליון. כי טפטוף יכול להפוך למבול.
אבל הסיבה העיקרית שאני מספר לכם את זה היא שבאופן לגמרי לא ברור, הזכייה הזו מילאה אותי שמחה. לא כי 100 שקל יסגרו לי משכנתה (אולי רק על בית הגפרורים שהילדה בנתה בכיתה א'), אלא, קודם כל, כי זכיתי במשהו, ואני בן אדם שאף פעם לא זוכה בכלום. אין לי בארון, או על המדף, או ברזומה, אפילו לא זכייה אחת במשהו בכלל. ושנית, כי 100 השקלים חסרי המשמעות האלה הם, בפשטות, משהו טוב שקרה.
והוא קרה בלי שעבדתי בשבילו. בלי שהזעתי את נשמתי, התפללתי, זימנתי, צעקתי, התייאשתי, שיכנעתי או אפילו חשבתי על זה; זה פשוט קרה. יום אחד, משום מקום, משהו טוב פשוט הופיע.
גם אם משהו זעיר ממש. 100 שקל.
והדבר הזה – משהו קטן וטוב שקורה – לא קרה כבר תקופה ארוכה כל כך, עד שאני מוצא את עצמי זקוק ומייחל לו יותר מאי פעם. מדי בוקר אני אומר לעצמי: אולי היום. אולי היום משהו טוב יקרה. יופיע. יתקבל. משהו טוב אחד. אני אצא מהבית ובחוץ – במקום מרק ראמן מהביל על תקן מזג אוויר – תהיה פתאום רוח סתווית נעימה ועננים אפרפרים ותחושה ממשית של שינוי. ובאמצע היום תגיע ידיעה חדשותית על הודעת הפרישה, ההתנצלות והחרטה הגמורה של נתניהו. וממכון ויצמן תצא הודעה על מציאת התרופה לדמנציה, או פרקינסון, או גם וגם באותו כדור. ומספר לא מזוהה על הצג יתברר כשיחה ממכון יוקרתי בקופנהגן, והם יגידו: עקבנו אחרי העבודה שלך ואנחנו מתים עליה! נשמח לארח אותך ואת משפחתך לשנה בדירה מרווחת במרכז העיר – כל ההוצאות עלינו – תמורת כמה הרצאות.
הזיות, אני יודע.
אבל באמת, כל דבר טוב שיקרה, קטן כגדול, יאותת לי, בפשטות, שדברים טובים עוד קורים. יכולים לקרות. ונדמה לי שאני רוצה בזה כל כך רק כי זה כבר פשוט לא קורה.
לא תמיד זה היה ככה.
כשהיינו ילדים, וגם אחר כך, דברים טובים פשוט קרו מדי פעם: ההורים הודיעו שמחליפים מכונית. או סלון. שנוסעים לחרמון. או לסיני. או לאירופה. וזכינו באירוויזיון. ובאליפות אירופה. ובמשחק מחשב. והגיע החופש הגדול! ועשינו שלום עם מדינות אויב. והטלוויזיה הפכה רב-ערוצית. ודייר סטרייטס וגאנז אנד רוזס ומדונה ורדיוהד באו להופיע בארץ. וישראלים זכו בנובל. וחייזר נחת אצל דודו טופז באולפן וציפי שביט יצאה מתוכו.
אוקיי, לא כל הדברים היו טובים באותה מידה.
אבל אתם יודעים על מה אני מדבר; יכולתם לצפות, במידה סבירה של ודאות חלקית, שמשהו טוב פשוט יקרה לפעמים. יופיע. יתגשם. יתבשר.
לא משהו שהקרבתם עשרות או מאות אלפי שקלים, או ימים, או אגלי זיעה, כדי שיקרה. משהו טוב שפשוט מופיע בחייכם. אולי אהבה. הצעת עבודה. הזמנה למשהו. הבנה חדשה. רעיון חדש. התחלה מבטיחה. הרפתקה.
עכשיו תגידו: דברים טובים לא קורים סתם ככה, הם קורים למי שעובד בשבילם, היקום עוזר למי שעוזרים לעצמם וכל זה.
וזה כנראה נכון – רוב הדברים הטובים באים במאמץ – אבל אני רוצה משהו בסיסי יותר: אני רוצה שמשהו טוב פשוט יקרה. יש לזה תקדימים בחיי. בחיים של כולנו. אבל זה פשוט הפסיק לקרות. אולי זה עניין של גיל – הגיל שלי, כלומר – אבל נדמה לי שזה בעיקר כי אנחנו עכשיו בעידן המוזר הזה שבו נדמה ששום דבר טוב לא קורה והכל רק הולך והופך גרוע יותר: ההחשכה מחדש של העולם, משבר ההגירה האינסופי שמטלטל מדינות ויבשות, עליית האיסלאם הקיצוני והקיצוניות הדתית בכלל, הפופוליזם, הטראמפיזם, הביביזם, הסכסוכים והמלחמות, משברי האנרגיה וההתחממות והשבבים והרשתות וה-AI שמאיים לרוקן את האנושיות מהאינטרנט ואז מיתר העולם. והקיטוב והשנאה וה... לעזאזל, קפץ לי השבוע קטע של רובין וויליאמס באיזו תוכנית אירוח, ושאלתי את עצמי: איך זה שאנחנו חיים בעולם בלי רובין וויליאמס? לפחות רובין וויליאמס כלשהו? ומאמר ב"גרדיאן" שאל לא מזמן, בכותרת, את השאלה הפשוטה הבאה: "למה הכל מרגיש כל כך חסר חדווה?" ותהה איך זה שבעולם שבו הכל זמין לנו במיידי – כל רכישה, כל גלילה, כל סרט, סרטון, מוזיקה, כל "שיחה עם צ'אט שיבטיח לכם שאתם המשתמשים המיוחדים ביותר שלו" – איך זה שבעולם כזה, כולנו מרגישים ריקנות ושיעמום גדולים יותר מאי פעם?
איפה הדבר הטוב הבא שלנו? איפה הסימן הקטן - הקשת הפתאומית בענן - שהטוב, או טוב כלשהו, עוד לפנינו? שהשנה החדשה שמתחילה לה היום תהיה, לכל הפחות, שונה?
לא ניכנס עכשיו לכל הסיבות (המאמר מציע שמדובר בעידן של "דקדנס ללא הנאה"), כי אנחנו לא מנסים לתקן כאן את העולם; אנחנו מנסים למצוא דבר קטן וטוב אחד שפשוט יקרה.
דבר אחד כזה עשוי – אפילו חייב – לקרות ב-27.10. אולי שם יתחיל התיקון הגדול שישראל צריכה. אולי שם תתחיל שבירת ההגה מהנתיב ההתאבדותי הנוכחי. ואולי יקרה רק דבר קטן וטוב אחד שיבשר על קצה השינוי: נניח, אם נעמה לזימי, או מירב כהן, או עדי אלטשולר, ימונו לשרת החינוך. אחרי שנתניהו כבר יהיה הרבה פחות רלוונטי.
זה דבר אחד טוב שיכול לגמרי לקרות. או, למרבה הפחד, לא לקרות. אני מסתכל על הרשימה של גדי איזנקוט ותוהה איפה בתוכה מסתתר הדבר הטוב שימנע ממנו להפוך, כמו שנכתב השבוע, לבני גנץ שנתניהו עוד לא רימה. אבל אולי הוא לא. הנה, בכל מקרה, משהו שאני יודע בוודאות: שאחרי שדבר אחד טוב כבר יקרה, יבואו עוד. ככה זה עם דברים טובים – וגם רעים: הם נעים בלהקות.
רק איפה הדבר הטוב הבא שלנו? איפה הסימן הקטן – הקשת הפתאומית בענן – שהטוב, או טוב כלשהו, עוד לפנינו? שהשנה החדשה שמתחילה לה היום תהיה, לכל הפחות, שונה? כי עם כל הכבוד ל-100 שקל בפיס, מגיע לנו יותר. לא בכסף; פשוט בטוב. אנחנו יודעים שזה שם. שזה אפשרי. רק, אם לא קשה, נשמח לפחות לאיזה פרומו.
