"אני אדם פסימי, יותר נכון ריאליסטי. כך או כך ההנאה שלי בחיים, הליבידו שלי, ניזון מפירוק, לא מחיבור. אני רואה משהו שלם – ישר בא לי לפרק אותו. לא מאמינה, לא קונה את זה, מחפשת איפה הסדקים. וכשאני רואה סדק אני מיד מתחילה לעבוד עם המכוש".
זה מה שאומרת נעה ידלין, סופרת שכבר כבשה לה מקום מרכזי בספרות הישראלית העכשווית, עם שישה רומנים, החדש שבהם נקרא 'הטעויות'. ידלין יודעת לזהות בכישרון נקודות עיוורון של בני אדם. בעיקר בני אדם מהשכבות הגבוהות של החברה, מה שמכונה "אליטות ישנות". הספרים שלה מעודדים את קבוצת האוכלוסייה הזאת – שגם ככה נחבטת כאן על ידי המציאות – לחשבון נפש. זו המומחיות שלה כסופרת. כמעט כל הדמויות בספריה סובלות ברמה זו או אחרת מנקודות עיוורון, מחוסר מודעות, מתחושה עצמית כוזבת. ועכשיו לכל זה נלווית חוויה של פירוק.
"הספר הקודם שלי, 'הספר הלא נכון', עסק בספרות רומנטית", היא מספרת. "מטבע הדברים נשאלתי הרבה פעמים את השאלה, מה בעצם ההבדל בין ספרות יפה שיש בה רומנטיקה ובין ספרות רומנטית. אני חושבת שתפיסת העולם של שתי הסוגות היא הפוכה: בספרות רומנטית הדברים מתחילים במצב מפורק. היא לבד, היא פוטרה מחנות הפרחים, ההורים שלה לוחצים עליה למצוא עבודה, אין לה כסף לשלם חשבונות. ככל שהספר מתקדם הדברים הולכים ומתחברים עד שבסוף הכד שלם. בעמוד האחרון הכד אפילו מושלם. בספרות יפה, לא רומנטית, המהלך הפוך. הדברים מתחילים על פי רוב כשהם נראים בסדר גמור, ואז יש פירוק. לפעמים אחרי הפירוק יש הרכבה ולפעמים לא. זה מה שאני נוטה לעשות בכתיבה שלי".
אנחנו חיים במדינה שעברה את הפירוק האולטימטיבי שאחרי 7 באוקטובר.
"אנחנו כרגע חיים במדינה מפורקת. מערכת המשפט בתהליך של פירוק, מערכת החינוך, מערכת הבריאות — המערכות הקריטיות לתפקודה של חברה נמצאות בתהליך של פירוק אקטיבי מכוון, או כתוצאת לוואי של פעולות אחרות. מדובר בפירוק של המובן מאליו, של הנורמות. כמו למשל שאם שופט יגזור על בן אדם שלוש שנים בכלא, פתאום הבן אדם יכול להגיד לא, לא מכבד את זה. כנ"ל המעמד של בית הספר והמורים בחברה. הרי לגבי כל דבר אפשר לתהות. האם שופט זה באמת מישהו שצריך להתייחס אליו ברצינות? אולי לא? ומה לגבי מורה? האם כשאדם נחטף מביתו ונמצא בעינויים ובסכנת מוות, האם חובה להחזיר אותו? החוויה הזאת היא החוויה של הספר החדש שלי. הוא מספר על מורה, אישה בת 63 מן היישוב, שצעדה על קרקע מסוימת כל חייה, ופתאום הקרקע הזאת נשמטת".
"אנשים עושים טעות מרה ומעמידים את הליברליות שלהם למבחן. זה מבחן שנידון לכישלון. בגלל זה רבים מאוד מעדיפים להישאר ליברלים באופן תיאורטי — כי מעטים מאוד מסוגלים לעמוד בכך גם באופן מעשי. כנ"ל התפיסה העצמית שלנו כאנשים טובים"
'הטעויות' (כנרת זמורה דביר) הוא מסע בעקבות הזמן האבוד אל כיתה י"ב 5 בתיכון "ראשוני המושבות" בראשון-לציון מחזור 1994. זה תיכון ששינה את שמו כעבור שנים לתיכון ע"ש רחבעם זאבי. את המסע הזה מובילה המורה והמחנכת דפנה שמיר. הרומן מתחיל בזכייה שלה בתואר "המורה של ישראל" בסוג של תחרות ריאליטי. היא גרושה טרייה, מתמודדת עם דייטים לא מוצלחים ועם בנותיה שבגרו ורחקו ממנה, והיא מתכוננת לטקס הגדול. היא שולחת הזמנות לכל תלמידי הכיתה הראשונה שחינכה, י"ב 5, ומצפה לראותם כעבור 32 שנה.
אבל – בספרות תמיד יש אבל – היא מתחילה לקבל מכתבי נאצה קצרים. זה מתחיל במכתב שמגיע לבית הספר, ובו נכתב "כשתעמדי על הבמה, אל תשכחי גם את אלה שהרסת להם את החיים". בום. זה מכניס את דפנה שמיר לסחרחרת. היא מנסה להבין מי כותב המכתב, את החיים של מי הרסה, וכאן נפתחת עלילה בלשית שבה היא נפגשת עם תלמידיה לשעבר – כולם בחזקת חשודים – ומגלה אט-אט מה קרה להם מאז. מה קרה לה מאז. מה קרה למדינה מאז 1994.
ידלין אומרת ש'הטעויות' הוא ספר גיל 50 שלה. "זה בעצם ספר שכתבתי על הדור שלי ובמובן מסוים על הכיתה שלי. הספר עוקב אחרי כיתה שסיימה את הלימודים בשנות ה-90 והיום הם בני 50. גיל 50 זה מספר מאוד עגול, עוד יותר מ-40, וקשה להתעלם ממנו. הספר הזה הוא הניסיון לעשות את הבלתי אפשרי – למעשה זו כל המהות של הכתיבה, לנסות לעשות את הבלתי אפשרי פעם אחר פעם ולהיכשל ולנסות שוב – והוא להחזיק את שתי הגדות של הזמן, גיל 18 וגיל 50 ביחד. אלה גדות רחוקות וקרובות בו-זמנית. 32 שנה זה הרבה מאוד זמן, ואנשים שהיו בני 18 היום הם אנשים עם ילדים ובעיות או גרושים או בכלל מתים. הפער הזה, אין אדם שחסין מפניו. אין אדם שלא תופס את עצמו ונדהם, איך אני בת 50? אני הרי בת 15. יש משהו לא הוגן בבגרות. אני צריכה לדאוג לפרנסה, לבריאות, לגורלם של אנשים אחרים, אבל היי, אני ילדה בעצמי, צריכים לדאוג לי, לא? זה היה הניסיון שלי להסתכל על הזמן, ועל זיכרון ושכחה".
מי היית כשהיית בת 18?
"הייתי נערה כותבת, הייתי מעורבת בעיתון נוער מאוד לא דידקטי שהוצאנו, אמנון רבי, אדם יקר ופתוח לרעיונות חריגים, היה אז עורך 'ידיעות תל-אביב' ואיפשר לנו להוציא את זה כמוספון. גדלתי ברמת-אביב, למדתי בתיכון עירוני ה'. הייתי מתבגרת די טובה בסך הכל. כמובן הייתי אומללה חלק גדול מהזמן, כי ככה זה בגיל הזה. לא תיכננתי להיות סופרת, הייתי דווקא שחקנית לא רעה. אבל לא ידעתי מה אהיה ומה אעשה".
רצית לתאר את הדור שלך, שהוא תוצר מערכת החינוך הממלכתית של שנות ה-80 ותחילת ה-90, הקפיטליזם היה בראשיתו, עולם המותגים עמד בפתח. מה מאפיין בעינייך את הדור הזה?
"בישראל יש את ההיבט האישי וההיבט הלאומי. הספר נפתח בהקדשה של המורה בספר המחזור. היא כותבת להם: 'בני המחזור שלי נלחמו ונהרגו במלחמת לבנון, אבל אתם, התמזל מזלכם להשתייך לדור שבו נשמעים פעמי השלום'. יש רגע בספר שהיא מחפשת את רשימת התלמידים ואומרת לעצמה, זה טיבן של רשימות כאלה, שנדמות טרגיות שלא לצורך, כי הן לא מכירות בזמן שבא אחריהן. גם תמונה ישנה שלך לא מכירה בדברים שבאו אחריה, לכן יש בה אלמנט טרגי בילט-אין. בישראל, יותר מכל מקום אחר, יש סיכוי שאנשים יעברו הרבה דברים דמרטיים בשנים האלה. אני לא חושבת שיש משהו מעניין יותר מלהתבונן בזמן ולהשתאות נוכח פלאותיו וזוועותיו. ולשאול, אנחנו בני 50. חלק גדול מהחיים מאחורינו, איזה מין בני אדם אנחנו?"
הספרים שלך קוראים לחשבון נפש, לזיהוי טעויות במקרה הזה. ופה הטעות — בלי לעשות ספוילר — היא דווקא טיפוח מצוינות יתרה.
"רובנו מסתובבים בעולם בתחושה שאנחנו אנשים טובים. אולי לא צדיקים, לא עוזרים למצורעים, אבל בסך הכל בסדר גמור. המורה מקבלת מסר אנונימי שהיא הרסה למישהו את החיים. אם תשאלי אותי עכשיו אם הרסתי למישהו את החיים, אגיד לך שלא. אבל אם מחר בבוקר אקבל מסר כזה, לא אוכל להגיד בוודאות שזו טעות. אני אשב לעשות חשבון נפש. אני מיד אניח שזה נכון, ואתחיל לפשפש במעשיי השליליים, באינטראקציות טעונות או בדברים שיכלו להתפרש באופנים אחרים ממה שחשבתי, לתהות לגבי השלכות של מעשים שלא הייתי בכלל מודעת אליהם".
את כותבת בספר: "הפגיעות הכי גדולות, אנחנו לא יודעים מזה בכלל, אין לנו מושג שאנשים נפגעו מאיתנו". זה נורא, אנחנו נפגעים ופוגעים בלי הפסקה ובלי לדעת.
"יכול להיות שכל אחד צריך לקבל פעם בחיים מכתב כזה, ולו כתרגיל לחשבון נפש, ולא להסתובב כל הזמן עם הזחיחות הזאת שאני על הכיפאק. אולי יש מישהו ששכחתי לחזור אליו במייל לפני שבע שנים, ומבחינתו זה היה אירוע קשה? אבל זו שאלה פילוסופית, האם זה בריא או חולני לעשות את החשבון נפש הזה כל הזמן".
כי אין לזה גבול, וזה נושק למוסרנות.
"ב'אנשים כמונו' יש בני זוג שמעמידים למבחן את הליברליות שלהם. כל עוד הם גרים בצפון תל-אביב הם מניחים שהם אנשים שאוהבים את האחר, פתוחים וליברלים. אבל אז הם עוברים לשכונה בדרום העיר, וגרים פתאום בשכנות לאחר. הם עושים טעות מרה והיא העמדת הליברליות שלהם למבחן. זה מבחן שנידון לכישלון. בגלל זה רבים מאוד מעדיפים להישאר ליברלים באופן תיאורטי — כי מעטים מאוד מסוגלים לעמוד בכך גם באופן מעשי. כנ"ל התפיסה העצמית שלנו כאנשים טובים".
אבל אז זה לחיות בצביעות ובשקר. אולי עדיף מראש לא להיות ליברלים על פני זיוף מתמשך.
"יש חשיבות רבה לאידיאלים, לעקרונות, לתפיסות עולם, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים לעמוד באופן מלא בדרישות העולות מהם. יש חשיבות לניסוח של מה נכון ומה חשוב, גם אם בסוף מתברר שאנחנו בסך הכל בני אדם".
המורה בספר יוזמת את התוכנית החינוכית "השפה כגשר", שמלמדת כיצד להתבונן בעצמך דרך מבטו של האחר. אבל זה בדיוק מה שהיא עצמה לא מצליחה לעשות. היא חושדת בכשרים, נצמדת לדעות קדומות, מסרבת להאמין לתלמידיה גם כשהם מספרים לה את האמת.
"כי לשנות קונספציה אחרי עשרות שנים, שהקונספציות האלה היו אבני היסוד של מי שאת, זה על גבול הבלתי אפשרי".
והרי לנו אלגוריה פוליטית.
"הרי לנו. זה מאוד קשה, לכל אחד. היא נמצאת בסיטואציה – ואני לוקחת אחריות על מה שעשיתי לדמות הזאת – שמעוררת פרנויה. דברים שהיא ראתה כמובנים מאליהם, אבני יסוד שעליהן היא ביססה את חייה, את התודעה העצמית שלה, את הערך העצמי, את הזהות – פתאום נסדקים. ואת פתאום מטילה ספק בכל. זו חוויה מערערת".
צילום: יונתן בלום
זה מה שעברה החברה הישראלית בעקבות 7 באוקטובר.
"את הספר הזה תיכננתי לפני 7 באוקטובר, והתחלתי לכתוב אותו אחרי 7 באוקטובר. האם אפשר בכלל לכתוב פה היום ספרות שהיא לא על 7 באוקטובר? הספר מתרחש בעולם ש-7 באוקטובר קרה בו. בישראל שספוגה באירוע הזה. זה הפך להיות חלק ממחזור הדם שלנו, כמו כל הדברים שקרו לי והפכו להיות חלק ממני והם ניגרים אל הדף בצורה זו או אחרת. אירוע טקטוני כמו 7 באוקטובר זורם במחזור הדם של כל מי שחי כאן, וכנראה לא ימוש ממנו, וחלקיקים ממנו נמצאים באוויר בכל מקום ובכל רגע נתון. לכן הרגשתי ש-7 באוקטובר מחלחל דרך החרכים. כל מה שאכתוב אי פעם, ובטח ספר שנכתב שלוש שנים אחרי, יהיה ספוג באיזשהו אופן ב-7 באוקטובר.
"ברמה הסיפורית הקונקרטית, אחיה של אחת התלמידות שהיא פוגשת, נחטף ונרצח, או שהיא מפתחת מערכת יחסים עם גיבור מלחמה שקשור באירועי 7 באוקטובר. אבל ברמה גבוהה יותר, זה ספר שעוסק באשמה ובחקירה עצמית ולקיחת אחריות וניסיון לתיקון, ואי-אפשר לקרוא אותו בפריזמה אחרת מזו. זה מה שהגיבורה עושה – מחפשת מה היא עשתה לא טוב".
והעולם השתנה מאוד מ-1994 ועד 2026. תיכון "ראשוני המושבות" הפך לתיכון ע"ש רחבעם זאבי, פעמי השלום התאיידו, ומערכת החינוך, הלב הפועם והמדמם של החברה הישראלית, נראית כמו חולה אנוש שאין לו תקנה.
"היה מרתק לראות כמה העולם השתנה ב-30 השנים האלה. 30 שנה זה בכל זאת עבר קרוב, אבל השינוי עצום. למשל הייתי צריכה להרכיב רשימת אנשי קשר של תלמידי הכיתה. יש הרבה שמות שבשנות ה-90 היו נפוצים ונכחדו מהעולם. שירלי. שרון. ליאת. קרן. בספרי מחזור ממש רואים את השינוי שחל לטובה ביחס לנשים. קראתי הרבה ספרי מחזור, הבנות – מתלבשות במכנסיים קצרים, משתזפות, הבנים – מסתכלים לך על החזה. זה כבר פחות קיים".
יש בספר ביקורת נוקבת על מערכת החינוך.
"המורה עובדת במקצוע מזולזל ורמוס. היא מקוננת על כך שבבית ספר עם 1,500 תלמידים אין אפשרות ללמוד חמש יחידות בספרות. אני לא תמימה, אני מבינה שכנראה אין ביקוש ללימודי ספרות, וכן יש ביקוש למצוינות בסייבר, ושסייבר זה חשוב. היא מתרפקת על ספרי מאיר שלו, שהוא סמל לישראל הראשונה, החקלאית, השורשית, אבל ההתרפקות הזאת יש בה משהו כוזב. כי כשהיא חוזרת אחורה ל-94' היא מבינה שגם אז התרחשו כל מיני דברים פחות נעימים".
"מבחינה אסתטית, ספרייה זה דבר מאוד לא מונוכרומטי, מבולגן, ולכן פחות מוצאים ספריות בבתים מודרניים, שהם בדרך כלל בצבעי לבן או שמנת. זה נתפס כהפרעה. הרעיון הזה, שיש נקי מוחלט, הוא מופרך והוא גם אנטי-ספרותי ברמה העמוקה ביותר"
ידלין, בת 50, נולדה וגדלה בתל-אביב להורים שעלו מארגנטינה. היא למדה לתואר ראשון ושני במזרח אסיה באוניברסיטה העברית, כתבה במקומון הירושלמי 'כל העיר' וב'מעריב'. ספרה הראשון היה ספר עיון-פנאי, 'שאלות קשות לאללה'. הרומן הראשון שלה, 'חיי מדף' מ-2010, תיאר בשנינות את סצנת הספרות המקומית. אבל את ההצלחה שלה היא חייבת לרומן שלה 'בעלת הבית', שזכה בפרס ספיר ואף הפך למחזה. אחריו באו 'שטוקהולם', שעובד לשתי עונות של סדרת טלוויזיה מצליחה, ו'אנשים כמונו', שבקרוב תעלה לשידור הסדרה שהופקה על פיו בכאן 11.
ידלין כתבה את התסריט (ביחד עם עורכת התסריט אסתי נמדר), ויצרה את הסדרה יחד עם הבמאי עודד לוטן. בתפקידים הראשיים משחקים נלי תגר וגורי אלפי, וידלין עצמה משחקת תפקיד קטן של מתווכת נדל"ן, עטויה אוברול ורוד פרחוני, "זה היה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי בחיים", היא אומרת.
הפכת לקול טלוויזיוני בעולם שפחות קורא ספרים.
"התמזל מזלי וחלק מהספרים שלי זוכים לעיבודים, אז חיי המדף שלהם מתארכים יחסית. 'שטוקהולם' יצא לפני עשר שנים, היו לו שתי עונות בטלוויזיה ועכשיו אני כותבת גרסה שלו למחזה. הוא יצא לאור בארה"ב לפני שלוש שנים. את 'אנשים כמונו' חייתי כל השנתיים האחרונות. יש לי הזדמנויות לחזור לספרים שלי בכל מיני דרכים. יש גם הזדמנות לתקן".
מה למשל?
"סופר שקורא ספרים ישנים שלו ולא היה משנה בהם דבר – יש בזה משהו מוזר. הרי ספר הוא צילום רנטגן של מי שאת ברגע נתון. סדרה היא כמובן מדיום אחר וזה דורש הרבה שינויים. יש בספר קווי עלילה שלא נמצאים בסדרה ולהפך, יש מונולוגים שהם מילה במילה מתוך הספר ויש כאלה שנכתבו לטובת הסדרה. ובניגוד לספר, הסדרה מתרחשת כבר בעולם שאחרי 7 באוקטובר. זה קו פרשת מים שאי-אפשר להתעלם ממנו.
"הסדרה מתרחשת בשכונה חסרת שם בדרום מזרח תל-אביב, שעוד לא עברה ג'נטריפיקציה ועוד לא עברה קפיצה נדל"נית. צילמנו בלוקיישן בהרצליה, מצאנו שם רחוב עם שני בתים צמודים, אחד בית פאר עם כמה קומות, מעוצב מאוד, ולידו בית ישן ומוזנח. השילוב הזה היה מוצלח".
יש מנהג ישראלי קצת אגרסיבי, שכשמישהו מקבל פרס או תפקיד בכיר, פתאום צפים הרעלים מהעבר. מין שאיפה טהרנית שלאדם לא יהיו שלדים בארון בכלל.
"אחד הדברים הכי מעניינים ואנושיים זה הגם-וגם: רובנו בני האדם גם טובים וגם רעים בו-זמנית. לדעתי זה קשור בטבע האנושי. מה זה פרס? אדם לא נגרר מחדר העבודה שלו באישון ליל ומוטח בו פרס. אדם בדרך כלל עבד יפה מאוד בשביל לקבל את הפרס הזה. הוא מציב את עצמו בלב הציבור. גם אני הייתי רוצה רק לקבל את הדברים הטובים שכרוכים בזה, בלי הדברים הרעים. אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון כשחותמים על ציבוריות ופומביות. נכון שבישראל הפרסים מעטים. הפיד שלי בפייסבוק מורכב מהרבה אנשי ספרות, וכמה שהתחום דל יותר במשאבים, בפרסים ובקוראים, ככה הקרבות מדממים יותר. יש בארץ אולי כמה מאות משוררים, והנכונות שלהם להשמיד זה את זה היא מעוררת השתאות. בסופו של דבר בפרס זוכה אדם אחד, ולכן במהות של פרס יש תמיד משהו לא הוגן".
את זכית בפרס ספיר ב-2013, גילוי נאות: הייתי בוועדת השופטים שבחרה להעניק לך את הפרס על 'בעלת הבית'. שילמת מחיר על הזכייה?
"אני נמצאת בעין הציבור. זה אומר שאני צריכה לקרוא על עצמי כל מיני דברים, נעימים יותר ופחות. זה המשמעות של להיות בחוץ".
בספר את מציינת שבבתים החדשים היום אין כמעט ספריות. זה אומר משהו על מעמדם של ספרים במציאות חיינו.
"מבחינה אסתטית, ספרייה זה דבר מאוד לא מונוכרומטי. מבולגן. גם אם היא מסודרת, הצבעים אחרים, הגבהים אחרים. בבית המודרני, שהוא בדרך כלל בצבעי לבן או שמנת, הדבר הזה נתפס כהפרעה. ספר זה גם לא דבר סטרילי, זה משהו שנגעו בו הרבה ידיים. ככה שספרייה זה משהו שפורם את הקצוות, את הסדר. באיזה בתים את מוצאת ספריות? בתים שיש בהם משהו פרום, פחות מחויב להרמטיות, לסטריליות. אבל זה יותר מסוגיה בעיצוב פנים. זה קשור בתפיסת עולם של מה זה חיים טובים ולמה אנחנו שואפים. הרעיון הזה, שיש נקי מוחלט, הוא מופרך והוא גם אנטי-ספרותי ברמה העמוקה ביותר. וזה קשור גם לסטריליות שמצפים מאנשים זוכי פרסים או תפקידים. עולם שאין בו בני אדם עם פגמים נראה לי עולם מדכא. כי מה זה החיים אם לא מה שפרום, מה שעמום, מה שלא ודאי, מה שהוא דואלי, מה שהוא וגם וגם. כל מה שאני כותבת הוא תחת השאלה הזאת, האם דברים הם טובים או רעים, והתשובה היא תמיד גם וגם".
את חושבת על מעמד הספרות ועל זה שהיא הפכה תחביב של מעטים?
"דווקא בעניין הזה אני יותר אופטימית. אני מרגישה שאנשים עדיין קוראים. נכון, יש סקרים, אבל אנשים עדיין מחפשים ספרים טובים ומתרגשים מספרים. יש לספרות כמה כוחות-על שיהיה מאוד קשה לקחת ממנה, כי הם לא תלויים בכוחות השוק, הם חסינים לשינויים פוליטיים וחברתיים, הם כוחות שקשורים לטבע הנפש והאדם. למשל, היכולת להתיישב בתוך נפש האדם ולתאר אותה לפרטי פרטיה ואטומי אטומיה הזעירים ביותר מבפנים — זה דבר שרק הספרות יכולה. יש משהו במלאכת השימוש במילים, שכשהוא טוב – אנשים מתפעלים ממנו. את קוראת פסקה בספר, זה לא פרק ב'סיפורה של שפחה' שעלה 200 אלף דולר להפיק, מישהו משום-מה לקח מילים שהן נחלת כולנו, הציב אותן בסדר מסוים ופתאום עולה מהן נס. זו חוויה שלא קל לוותר עליה". •
