משל האבן הקטנה / תקשיבו לשירת הציפורים והכיפורים, הם באים ביחד. כי הסתיו מגיע ובימים הנוראים מרגישים תמיד את מה שמתחת, כמו רטט הגונג. אז אפתח את הטור בסיפור על איש אחד שהלך כל השנה עם אבן קטנה בתוך הנעל. כאב לו, אבל הוא התרגל לצלוע. פעם בשנה, בערב כיפור, היה עוצר, חולץ את הנעל ומנער אותה מהאבן ומחזיר. ככה, לתחושתו, ניקה עצמו מחטאיו.
אנשים שראו שאלו אותו: "את זה שהוצאת את האבן הבנו, אבל למה אתה מחזיר אותה?"
וענה להם: "להוציא את האבן זה קל, אבל ללמוד ללכת איתה, זה כבר סיפור אחר".
"זה יום כיפור כבד השנה", אומרת קלייר (עולה חדשה יחסית), "גם כי השכול כבר לא עומד לבדו והוא מתנגש בשכול אחר, גם כי כעס מתנגש בכעס ואחריות באחריות, וגם כי יש תחושה שכל צד מחזיק את הצדקותיו המוסריות קרוב ללב ומבקש מהן להעיד לטובתו". קלייר מדברת במבטא הולנדי. רק עכשיו מצאה דירה וחבר, מנסה לחיות בארץ הזאת למרות הכל.
כשהופר השקט הקדוש / זה היה יום כיפור מטורף בשנת 1973. היינו בני 24 בסך הכל. רק התחתנו. רק עוד לא עשינו ילדים. סורי, אולי כן – שירי שלי נולדה לי כבר. אבל בבוקר יום כיפור ההוא עוד הייתה הארץ עטופה בשקט הקדוש. כבישים ריקים, אנשים בלבן, טרנזיסטורים דוממים, ילדים באופניים. לאט-לאט, לקראת הצהריים, השקט נשבר. מכוניות התחילו לטוס בכבישים הריקים, אנשים נקראו מהבתים, הרדיו חזר לדבר, ופתאום הבנו שהצום הוא הבעיה הכי קטנה שלנו. אחר כך מישהו שבר את הצום עם גזוז טמפו בטעם תות כדי להירגע. "אני צריך סוכר", אמר.
אתם יודעים, ואין מה לחדש, שיש רגעים שבהם מדינה שלמה עוברת לנפילה חופשית, וזה מה שקרה אז. ואולי זה הדבר שנשאר איתי מכיפור ההוא, כמו בשמחת תורה 50 שנה אחר כך. כמה מעט זמן היה דרוש כדי שהעולם המוכר ייעלם וייכנס, כב"ונתנה תוקף קדושת היום", לעולם אחר.
בני 24 לנצח / בשלב מסוים בגיל שמונה קיבלתי הרצאות שלמות מהוריי למה כדאי שאצום ביום כיפור. "כמה חטאים יש וכמה אינך יודע עליהם", אמר אבא. אחר כך: "'תה צם, אתה לא צם?" התחלקנו בשכונה כמו בפוליטיקה של אמונה.
אבל אלה גם אלה, לטוב ולרע, היו חבריי מאותם ימים. העוגן שלי. אלה שבכיפור 1973 עשו את המוטל עליהם בלי כחל וסרק ונותרו אחר כך חברים רק עם כל מיני כתובות, או כאלה שכבר אין להם כתובת בכלל או כאלה שמצאו מנוחה בבית הקברות קריית שאול, ועוד אחרים. אמאל'ה. הם נשארו לנצח בני 24. והמוזר שאנחנו המשכנו את החיים מלאי אשם אבל איפשהו בתוכנו נשאר שולחן אחד משנת 1973 שכולם עדיין יושבים סביבו כמו צעירים ומחכים למשהו. ומאז 2023 השולחן הזה הפך לגדול יותר ומלא בכאב.
עשיתי לא פעם רשימת שמות כדי לעבור עליה לאט-לאט ולשאול: למי עוד אפשר להתקשר? וכל הזמן שמעתי: It’s too late, שרה קרול קינג. It’s too late, baby.
תפנים, אמר אבא / כיפור מחזיר אותי לאבא שלי יצחק, שהיה אומר לי ב"כל נדרי": "תקשיב לתפילה ותפנים". ישבתי לידו וניסיתי להפנים בלי לדעת מה זה להפנים. אחרי שלוש דקות כבר ספרתי כמה נורות יש בתקרה של בית הכנסת, מי מהמתפללים נרדם בעמידה, ולמה האיש בשורה לפנינו מתנדנד כאילו הוא נוסע באוטובוס שאין בו כביש.
"אבא, מתי זה נגמר?" שאלתי. רציתי לצאת לשחק עם הילדים.
"כשזה ייגמר", ענה.
"אפשר לצאת לחמש דקות?"
אבא הסתכל עליי. "ביום כיפור אתה מבקש חמש דקות מאלוהים?"
"לא, אבא. ממך".
"טוב, צא קצת", אמר.
יצאתי עד הסוף.
עברו שנים, אבא איננו, אבל בכל כיפור, כשאני שומע את "כל נדרי", אני מגלה שהילד שלא הקשיב אז הקשיב בעצם לכל מילה. ככה זה עם אבות ובנים - הוא דיבר ואני הפנמתי בלי להבין את המילה.
שני רעים יצאו לדרך / בערב יום כיפור הזה אנחנו מחפשים מרחב גדול יותר כדי להיות מי שאנחנו. ובעניין זה, נזכרתי השבוע בספר נוער בשם "שני רעים יצאו לדרך" שכתבו יחד ימימה אבידר טשרנוביץ' ומירה לובה ב-1950. אילן, צבר תל-אביבי, בטוח בעצמו וספורטיבי, ויעקב, נער ניצול שואה שהגיע מאירופה נכה. השניים השונים זה מזה מתחברים לאט-לאט כשהם יוצאים למסע לאיטליה בחיפוש אחר נערה שנעלמה בזמן השואה. כשהייתי ילד התרגשתי בעיקר מהחיבור ביניהם - עד כדי כך שעד היום, למרות כל מה שמפריד בינינו, אני מאמין בגלל הספר בחיבור. ספר אחד, ילדות אחת ועדיין השפעה תמימה שעוד יש לנו סיכוי ששוני פוגש בשוני והופך לאחד.
עצבים / זה שלידי אומר לי בשקט: "אי-אפשר לסגת לפינת החדר ולא לחטוף עצבים כשעושים סרט כזה שבו מספרים אותנו ככה, לעומת 'פאודה', שמספרת אותנו תודה לאל הפוך. קודם כל, מי יודע מה מכל זה מדויק ואמיתי? ובכלל, מי שמכם? חוץ מזה, הרי יש לנו סיפור מקדים. 7 באוקטובר, שרוצצו בנו בדם קר". "מלחמה", אומרת קלייר, שעלתה משם, "זה לא מדיטציה". ושם, בחוץ לארץ שלהם, איפה שחיים הצדקנים שלא מבינים מהחיים שלהם, הכל עובד על מנטרות משוגעות. ולכן עזבתי. ואילו גו'ש טוען שישראל כה בודדה במרחב שיום כיפור זה הזמן לחשבון נפש כדי שכוח הכבידה לא יגרור אותנו יותר מדי למטה.
המשחתת איברהים / המשחתת המצרית איברהים אל-אוול התקרבה לפתע לחיפה לפנות בוקר ב-31 באוקטובר 1956 ופתחה באש לעבר אזור הנמל והעיר. חיל הים הישראלי, בסיוע חיל האוויר, רדף אחריה ושבה אותה. הייתי אצל סבי וסבתי בקריית-ים ג'. לא התעוררתי מקולות הקרב, רק בבוקר מצאתי פתקה מלאת שגיאות על עץ שכתב אחד הילדים: "תפשנו משכטת, תבונע לחוף, שלמה".
באתי לחוף וראיתי את כל ילדי הקריה סוחבים את המשחתת (כך כותבים את זה) כמו במשיכת חבל. זה היה אולי הדבר הכי מדהים בילדות, משהו שאתה לא יודע עד הסוף אם זה מציאות או דמיון. רק שנים אחר כך הבנתי שאסור שמלחמה תתרחש ממש לידך – בזמן שאתה עדיין חולם.
האופטימית / איך נחזיק מעמד עד הבחירות כשאנחנו כאלה עצבניים? שאלתי אותה אחרי שעקף אותי בכביש מטורף אחד במהירות 200.
"תירגע", היא אומרת, "בכיפור חובה עלינו להיות אופטימיים".
טוב, אני חייב להסביר שכל חייה היא רואה חצי כוס מלאה, גם כשהכוס כבר נשברה מזמן. וכשהאור בקצה המנהרה הוא רכבת, היא בטוחה שיש בה מזנון. ובזמן שהחיים נתנו לה לא פעם טעם לימונים חמוצים שאלה איפה הג'ין טוניק כדי לערבב אותם. וביום כיפור היא תמיד אומרת: "טוב, לפחות אין פקקים".
"הפסימיות כבר ניסתה לעבוד עליי, אבל לא השתכנעתי ממנה", היא מסכמת, "תנסה גם".
ארץ ארץ ארץ / כשהגיע לידי ספר בשם "ארץ" התרחב ליבי. כי ארץ זו מילה של כולנו, שבא לי עליה עדיין, וזה גם שם ספרה החדש של הסופרת תמר וייס גבאי. ככה הוא מתחיל: "קודם כל היה צריך לעבור את המדבר. מאות מיליונים עשו זאת, נודדים צפונה. הלילה, גם הציפור הזו יצאה לדרך".
אני אוהב התחלות כאלה שמשדרות עתיד. ביום כיפור יש התחלה. מי יודע, הלוואי שנדע לקחת אותה בשתי הידיים.
