מזה זמן, איטליה הפכה לבית שני עבורי. מקום אליו אני מגיע בלב פתוח כדי לפגוש בנינוחות את הקוראים שלי. ולחגוג את הנס הספרותי שקרה לי פה: ביקורות מפרגנות מקיר לקיר. מאות אנשים שמגיעים לכל אירוע. תור ארוך להקדשות בתום האירוע ואיטלקים שמספרים, תוך כדי שאני חותם להם על הספר, ש'משאלה אחת ימינה' הוא בעצם עליהם ועל החברים שלהם מטורינו ו'שלוש קומות' הוא בוודאות על הבניין שהם גרים בו ברומא. כשנשאלתי – למה כל זה קורה דווקא באיטליה? עניתי – זה סיפור אהבה. ואיך אפשר להסביר אהבה?
בשנה האחרונה הסיפור הסתבך.
ממשיכים לקרוא את הספרים. וזה נהדר. ממשיכים להזמין אותי לפסטיבלים. וזה משמח. אפילו מעניקים לי כאן פרס (Pordenonelegge) בקרוב. אבל פתאום מצמידים לי אבטחה באירועים. השאלות של המנחים עוסקות רובן במלחמה וכשפותחים לקהל אופציה לשאול אותי שאלות, אנשים נעמדים (לפעמים, לא תמיד) ומקריאים הצהרות פרו-פלסטיניות שהם הכינו מראש. אחרי שהבנתי שמקריאי ההצהרות לא באמת מעוניינים בדיאלוג, ביקשתי בצער לוותר על החלק של השאלות מהקהל, שבימים של שגרה הוא החלק האהוב עליי ביותר. אבל הרגע המאתגר באמת התרחש לפני כמה חודשים. ארכיבישוף מאזור פוליה החתים אנשי רוח על עצומה שקראה לפסטיבל המקומי לבטל את ההזמנה שלי כי אני לא מגנה את המדינה שלי ואת מעשיה הנפשעים. העצומה התפרסמה בעיתונות והולידה, למרבה ההתרגשות, גל של מאמרים שהגנו על הזכות שלי להשמיע קול עצמאי וטענו שמי שמבקש להחרים אותי לא קרא כנראה את הספרים שלי. בשורה התחתונה הפסטיבל עמד בפרץ ולא ביטל את ההזמנה. אבל משהו אצלי בפנים כבר נדרך. גם לסיפורי אהבה, אמרתי לעצמי, יש אתגרים ומכשולים, ובתקופה הזו – חשבתי – אני צריך להיות מוכן לכל תפנית בעלילה.
מה שמסביר את העובדה שהמחשבה הראשונה שעולה בי כשאני רואה את הקהל הרב שממתין על הגשר שנמתח מעל הכניסה הימית למלון של פסטיבל הקולנוע בוונציה – היא שמדובר בהפגנה פרו-פלסטינית. הסירה שלקחנו מתחנת הרכבת מפלחת את מימי התעלה הצרה, ומאיטה כשהיא מתקרבת למזח הקבלה. עשרות צלמים ניצבים, דרוכים, על המזח הסמוך. אורבים לדרמה שעומדת להתרחש כשנרד. אבל רגע. איפה דגלי פלסטין? למה אני לא רואה אפילו דגל אחד?
הם בכלל לא ממתינים לנו, יתגלה כעבור כמה דקות. אלא לג'ורג' קלוני ובת זוגו אמאל, שנמצאים, מסתבר, שתי סירות מאחורינו.
• • •
המייל הראשון שקיבלתי מנני מורטי, לפני שמונה שנים, היה קצר מאוד, קראתי את הספר שלך, 'שלוש קומות', הוא כתב, והייתי רוצה לעבד אותו לסרט.
חשבתי שמישהו עובד עליי. מה לבמאי קולנוע מהולל זוכה פסטיבל קאן ולספר של סופר ישראלי?
מר מורטי היקר, עניתי בזהירות, שמחתי לקבל את המייל שלך. אשמח אם תפרט מה החזון שלך בנוגע לעיבוד.
אחר כך הגיעה דממה של יומיים. הנה, חשבתי לעצמי, חשפתי את המתחזה. האיש ששלח לי את המייל לא כותב לי מה החזון שלו כי הוא לא באמת נני מורטי.
ביום השלישי הגיע מייל ארוך מאוד מנני מורטי האמיתי. שלושה עמודים. ובו חזון מפורט עד לרמת המיזנסצנה. הוא הסביר שהוא יהיה חייב להעתיק את העלילה לרומא. וביקש את אישורי לשינויים נוספים שהוא מתכנן לבצע במעבר מהספר לסרט.
כעבור שלוש שנים, הוצג 'שלוש קומות' של נני מורטי בפסטיבל קאן. כך שבפעם השנייה שהוא פנה אליי, כבר לא חשדתי שמישהו עובד עליי.
קראתי את 'לב רעב' שלך ואני רוצה לעבד גם אותו לסרט, הוא כתב. ומיד, מבלי שביקשתי, פירט את החזון שלו. 20 הסיפורים הקצרים שבספר שלך ייארגו לתוך סיפור אהבה אחד שנמשך שנים רבות. גבר אחד. אישה אחת. שאף פעם לא נפגשים בזמן הנכון.
אשכול נבו
(איור: ירמי פינקוס)
שיהיה בהצלחה, כתבתי. רק אל תשכח להזמין אותי לפרמיירה.
אני לא מעורב בעיבודים שעושים לספרים שלי. לפני שנים רבות עשיתי את הטעות וניסיתי להיות מעורב בעיבוד של 'משאלה אחת ימינה' לסדרת טלוויזיה. הרגזתי את כולם כי הייתי נאמן מדי למקור. העיבוד לא יצא לפועל. ומאז למדתי: לשחרר. לא לדרוש זכות וטו. ולא לתת עצות.
בטח לא לנני מורטי.
הקהל קם כשהוא נכנס לאולם הענק שבו מתקיימת הפרמיירה. ומריע לו ארוכות. הוא גיבור תרבות נערץ באיטליה. מזוהה עם הקטנוע שלו ועם רומא ועם קולנוע אישי ופיוטי. רק כשהוא מתיישב במקומו, גם הצופים מתיישבים. ורק אז, האורות כבים. בפסטיבל קאן, לפני חמש שנים, ישבנו יחד עם הבמאי והשחקנים. עכשיו ההפקה הושיבה אותנו כמה שורות מאחוריהם. במקרה? אני מדחיק את התהייה הזו. הסרט מתחיל.
• • •
היחסים בין ביוגרפיה לסיפור שנולד ממנה הם קצת כמו היחסים בין מציאות לחלום. החלום מבוסס על המציאות, אבל מארגן אותה מחדש. מעניק לה משמעות. אולי בגלל זה התחושה המוזרה שאופפת אותך כשאתה צופה בפעם הראשונה בסרט שנעשה על בסיס ספר שלך היא כאילו מישהו פרץ לך לראש וגנב לך חלום. התגובה המיידית, האינסטינקטיבית, היא בהלה. ואחריה מגיעה התקוממות. מאיפה הם יודעים? ומה פתאום הם מדברים איטלקית ומסתובבים ברומא? בחלום שלי הם דיברו עברית והסתובבו בשוק הפשפשים ביפו! לאט-לאט, ככל שהסרט מתקדם, אתה נרגע. שחקנים, מוזיקה, לוקיישנים. סיפור אהבה מלא תשוקה ועתיר מכשולים נפרש על המסך. וכל זה בהשראת חלום שלך! אולי, אתה אומר לעצמך, אפשר לחשוב על זה כעל הגשמה. מורטי והשחקנים שלו מגשימים לך חלום.
בהקרנת הבכורה בפסטיבל, אתה מרשה לעצמך להגניב מדי פעם מבטים לקהל. זאת הזדמנות נדירה. הקוראים שלך הרי קוראים את הספר שלך בלעדיך. במיטה. מתחת לשמיכה. רק האור של מנורת הקריאה דולק. ואתה רחוק מהם, מנסה לפעמים לדמיין אותם. באולם הקולנוע הענק בוונציה אתה לא צריך לדמיין כי הם יושבים ממש לידך. אתה מסתכל על הפנים שלהם. הם צוחקים. נדרכים. כמה דקות אחרי שהסרט מתחיל, כשהילדה של הגיבורה הולכת לאיבוד, אתה רואה גם דמעה נוצצת בזווית העין של האישה שיושבת באלכסון אליך, שתי שורות לפניך. הם לגמרי בתוך הסרט, אתה מבין. זאת המציאות שלהם במשך שעתיים. הם מאמינים לה. מתמסרים אליה. שוקעים בתוכה. ואולי-אולי נסגר לו ממש עכשיו מעגל: מה שהחל כמציאות הפך לסיפור שעובד לחלום קולנועי שהופך למציאות עבור הצופים.
• • •
במהלך העבודה על העיבוד של 'לב רעב', היה לנני מורטי התקף לב. הוא אושפז לשבועות ארוכים בבית חולים. העבודה נעצרה. ואף אחד לא ידע לומר בוודאות אם תתחדש. בערב הראשון של הפסטיבל ישבתי לצידו בארוחה חגיגית ומדי פעם ליכסנתי אליו מבט. הוא נראה חיוור. מדי. תנועותיו היה כבדות. ולא הצלחתי להחליט אם זה המתח העצום שבו הוא שרוי לקראת הפרמיירה, או משהו אחר. לאבא שלי ולאח שלי היו אירועים לבביים. אני מכיר את הסימנים המעידים. אז גם עכשיו בהקרנה אני מסתכל עליו מדי פעם. מוודא שהוא בסדר.
• • •
בפגישה הראשונה על 'לב רעב' עם העורכת שלי, נועה מנהיים, פרשתי בפניה לא פחות מ-70 סיפורים קצרים. היה ברור שצריך לבחור. אבל איך בוחרים? עם הזמן ניסחה נועה את "עקרון האוריגמי": סיפורים שנכנסים לספר הם כאלה שיש בהם רגעים שאפשר לפרוש כמו קיפולים של אוריגמי ולדמיין על בסיסם חיים שלמים. בעצם, הלכנו והבנו תוך כדי תהליך העריכה, אנחנו מנסים ליצור קובץ סיפורים קצרים שיעשה את מה שמקובל לחשוב שרומן עושה: עוקב אחרי הדמויות ורואה מה הזמן עושה לאהבות שלהם, לחברויות שלהם, ליחסים שלהם עם הוריהם וילדיהם.
זמן חלף גם בחיים שלי מאז שהספר נכתב.
מלחמה פרצה. אהבה פרצה. שתיים משלוש הבנות שלי עזבו את הקן.
גם הסרט שבו אני צופה עכשיו מגולל סיפור שנמתח על פני שנים רבות. הוא (לואי גארל) משחק טניס עם חבר. היא (יסמין טרינקה) נכנסת למגרש בשמלת כלה. הוא מתאהב בה אבל זה בלתי אפשרי. הרי היא עומדת להתחתן כל רגע. בדילוגים של שנים, הם מקבלים עוד הזדמנות. ועוד אחת. עוד אחת. אבל האם הם יצליחו לממש אחת מהן ולהשביע סוף-סוף את ליבם הרעב? אני בעצמי במתח.
• • •
יש להם הורים (מזדקנים) ויש להם ילדים (תובעניים), לשני הגיבורים הרומנטיים של הסרט. לפעמים זה מאיץ את ההתקרבות ביניהם. לפעמים זה עוצר אותה. אבל כנראה, אני חושב, שזה מה שמבדיל את הסרט מקומדיה רומנטית הוליוודית, שבה המכשולים העיקריים הם בדרך כלל אי-הבנות חמודות שנפתרות במהרה. בסרט הזה, האתגרים והמכשולים שעומדים בפני סיפור האהבה אמיתיים. המחירים שהאוהבים משלמים כואבים. וזה – אני מבין לקראת הסוף, בסצנת הסיום היפהפייה — מה שהופך אותו בעצם לעיבוד נאמן מאוד לספר שלי.
• • •
האורות נדלקים. נני מורטי נעמד ויחד איתו נעמדים השחקנים. מחיאות כפיים סוערות שנמשכות ונמשכות ונמשכות. הצבע חוזר לפניו של מורטי. הלב שלו חוזר לפעום כסדרו, אני מקווה. וגם שלי. נצור את הרגע, אני אומר לעצמי, הם מוחאים כפיים עכשיו לסרט שמבוסס על יצירה ישראלית, שנכתבה במקור בעברית. כבוד.
• • •
נו, היו מחאות פרו-פלסטיניות באולם? אבא שלי שואל בדאגה בווטסאפ שאני רואה רק אחרי שאנחנו יוצאים מהסרט.
לא, אני מרגיע אותו. וחושב לעצמי שזה בין השאר בגלל שהעובדה שנני מורטי חוזר להציג סרט בוונציה אחרי הפסקה ארוכה יותר מובלטת פה בתקשורת מאשר העובדה שהסרט מבוסס על ספר ישראלי.
למחרת מעדכנים אותי שמסיבת העיתונאים של הבמאי והשחקנים תתנהל בנפרד ממסיבת העיתונאים שלי. בהתחלה אני לא מבין למה. אבל מרגע שמסיבת העיתונאים שלי נפתחת אני מבין.
יש יותר שאלות על בן גביר מאשר על אהבה. ויותר שאלות על 'נז"א', הדוקו הישראלי שעוסק בהרג של אזרחים פלסטינים בעזה ויוצג כאן בהמשך השבוע, מאשר על הסרט של מורטי. ככה זה בשנה האחרונה. יותר שאלות פוליטיות בראיונות מאשר שאלות אמנותיות. זה מאתגר, זה מכביד, ולפעמים זה ממש מקומם, אבל זאת גם הזדמנות עבורי להשמיע קול ישראלי אחר, שאין לאיטלקים אפשרות לשמוע בדרך כלל. אני אוהב את המדינה שלי, חברים. אבל לא אוהב את הממשלה שלי. אני גאה להיות ישראלי, אבל מתבייש בזה שאנשים כמו בן גביר מייצגים אותי. האם אני אמפתי לטרגדיה של הפלסטינים בעזה? כן. זה לקח זמן. אני מודה. יש לי חברים ותלמידים שאיבדו ילדים בטבח של 7 באוקטובר. אבל היכולת להיות אמפתיים לכאב של האחר היא מה שהופך אותנו לבני אדם. אז אני עובד על זה. וכן, יש סבל אנושי עצום עכשיו בישראל, בעזה, בלבנון, באיראן, ואני מאמין שהדרך היחידה לסיים את הסבל הזה היא בדיאלוג שיוביל להסכם שלום. האם אני מאמין ששלום אפשרי? אם היו מספרים לאבא שלי, שלחם במלחמת יום כיפור, שכמה שנים אחרי המלחמה ההיא ייחתם הסכם שלום עם מצרים, הוא לא היה מאמין. מה שמלמד אותי שהכל אפשרי. גם שלום. מה דעתי על 'נז"א'? לא הייתי רוצה שמישהו שלא קרא את הספרים שלי יביע דעה עליהם. אחרי שאראה את הסרט, אתם מוזמנים לשאול אותי שוב. מבטיח לענות בכנות.
ממש לקראת הסוף, עיתונאית אחת שואלת:
אז לְמה הלב שלך רעב בימים אלה, מר נבו?
לאורך השנים, אני עונה לה, הלב שלי היה רעב לדברים שונים ומשונים. עכשיו? הוא רעב בעיקר לשינוי במדינה שלי. למנהיגות אחרת, ישרה יותר. אחראית יותר. מאחדת יותר. לחיים נורמליים. בלי מלחמות ובלי אזעקות. בלי טראומה ובלי פוסט-טראומה. בלי אשמה ובלי האשמה. חיים מתוקים של שלום בר קיימא, פסטיבלי קולנוע וכוס יין בשני יורו כמו שיש לכם כאן, בארץ היפה שלכם.
כריכת הספר 'לב רעב'
• • •
מונית הסירה פולחת את המים בשצף קצף ומאיטה רק כשהיא מתקרבת למזח של שדה התעופה. הטיסה לישראל נדחתה קצת. אז יש לנו זמן לקרוא בטלפון את הביקורות הראשונות שמתפרסמות על הסרט. חלקן מהללות. חלקן פחות. וזה מזכיר לי את התגובה של ההורים שלי אחרי שיצאו מהקרנת הבכורה בחיפה של 'שלוש קומות'. אבא שלי, חובב קולנוע מושבע ומי שהיה שותף לכתיבת התסריט של 'שתי אצבעות מצידון', שלח לי ווטסאפ ארוך שבו פירט את מעלותיו וחסרונותיו של הסרט ההוא של מורטי, ואף הצביע על שתי טעויות המשכיות שמצא בתסריט.
אמא שלי גם היא שלחה לי ווטסאפ. אבל היו בו שלוש מילים מלבד: "הספר יותר טוב".
• • •
כשאנחנו יוצאים מנתב"ג עם המזוודות נדמה לרגע, רק לרגע, שמונית סירה תשיט אותנו באיילון. אנחנו עולים על מונית רגילה, כמובן. נתקעים בפקק. מקשיבים לחדשות שבוקעות מהרדיו של הנהג. מערכת החינוך קורסת. יממה של אלימות בחברה הערבית. 'קפה בסמטה' יסגור את שעריו בשבת עקב הפגנות חרדים. מחר תחול עלייה בטמפרטורות. והנה, אנחנו מקיצים אל המציאות. חוזרים אל הבית האהוב, הכאוב, המסוכסך, החם, היחיד.
