כמו הרבה זוגות ישראלים, המלחמה הצליחה לדחוק את שירי ארצי ויפתח קליין לקצה. "כמעט בכל פעם שישבנו לראות חדשות, חשבתי שנתגרש", אומרת ארצי. "יפתח היה יושב כל היום על האינסטגרם והפייסבוק ורואה סרטונים על העולם שבא לכלותנו".
קליין: "האינסטגרם שלי מוצף בזה עד היום. אני לא מדבר רק על הסרטונים של המתקפה, אני מדבר גם על ההפגנות באוניברסיטאות, על האנטישמיות. זה היה כמו לאכול רעל, כאילו ניזונתי מהכעס ומהפחד, והייתי צריך לטפל בעצמי כדי לחזור לאהוב. לחזור לחוש אהבה ולא רק זעם, פחד ותסכול".
ארצי: "מיפתח יצאה כל הזמן הנקמנות, ואני לא ראיתי ולא רציתי לראות את הסרטונים האלה. היה בי אינסטינקט לשמור על הנפש שלי. נהיינו נורא הפוכים בתגובות שלנו וכל הזמן רבנו. הרגשנו שהמלחמה מפרידה בינינו".
באיזה מובן?
"נוצר בינינו מרחק והתגלו גם סוג של מטענים שלא עובדו ולא נפתרו. זה כמו להיות יחד במקלט עם מישהו שאתה במריבה איתו".
הטונים עלו?
"ברור, אבל אנחנו לא נבהלים, כי אנחנו יודעים לפרק את זה. כשמוציאים דברים אל האור ומאווררים אותם, הם הרבה פחות מאיימים ומזיקים. יש בינינו אהבה ענקית, עצומה, אבל אנחנו לא זוג שהוא לאבי דאבי. השיחות הטובות שלנו יכולות לעבור לפעמים גם דרך מקומות קשים, אבל בסופן אנחנו הרבה יותר קרובים".
קליין: "אנחנו לא אידיאל לשום דבר. אנחנו חיים כמו שאנחנו חיים, ואנחנו כנראה גם לא יודעים לחיות אחרת. עכשיו, בדרך לפגישה איתך, שירי אמרה לי שכנראה שהסטנדרטים שלנו של פתיחות, של דיבור, הולכים רחוק".
× × ×
כנות עמוקה, גם כשהיא פוצעת, היא שם המשחק שלהם בחיים ובאמנות שהם יוצרים. ארצי וקליין, בני 54, ביחד כבר כ-30 שנה, הורים לשלושה ‑ יהלי (27), מיכאל (24) ונעמי (15). הוא קורא לה שולה או מאמיקי, היא קוראת לו שול או מאמיק.
עד לפרידה, לפני תשע שנים, שארכה שנה וחצי, הבית הפרטי שלהם נשאר פרטי. אבל דווקא הקאמבק פרץ את הסכר ופתח צוהר לזוגיות ביניהם. התוצאות: ההצגה "ערב שקופיות" של קליין על זוג במשבר שרצה כבר שנים, "סיפורים מן הפרידה", הספר היפהפה של ארצי, ו"מה שקרה לנו", המופע האינטימי המשותף שאיתו הם חורשים את הארץ בחודשים האחרונים. (ההצגות הבאות, דרך FRIENDS - רשת מועדוני התרבות מבית ההסתדרות: בית אבא חושי חיפה ב-6 באוקטובר, אולם FRIENDS ירושלים ב-26 באוקטובר והיכל התרבות FRIENDS יהוד ב-3 לנובמבר).
על הבמה, יחד, הם חושפים באופן מרגש ומצחיק רגעים יומיומיים מהמציאות האבסורדית של שלוש השנים האחרונות, ומראים איך ממשיכים לאהוב, לריב, לצחוק יחד גם בתוך הסערה הגדולה.
ארצי: "היו לא מעט רגעים שחשבנו שאולי לא נחזור כי היו בינינו מטענים קשים. היה גם המון כעס והמון כאב ופגיעות. זה היה כמו דלקת. לפעמים צריך זמן רק כדי לתת לה לרדת, ורק אז להתחיל לטפל בה. להרגיע את הבעירה של הכעסים והריבים"
זה התחיל מיומן שקליין כתב במלחמה. "לימדתי אז בקורס יצירה אישית בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל) וסיפרתי לתלמידים על הטקסט שכתבתי ואני לא כל כך יודע מה לעשות איתו. אחת המשתתפות, היוצרת והכוריאוגרפית רוני ברנדשטטר, אמרה לי, 'אולי נעלה מופע משותף. אתה עם הטקסטים שלך ואני עם שלי'. עשינו מופע בשם 'שיישאר בינינו'. שירי הגיעה לראות אותו ואמרה, 'אני לא מוכנה שאתה תכתוב רק את הצד שלך. אני כותבת את שלי'".
ארצי: "זה היה מופע נפלא, אבל הרגשתי שיפתח מספר סיפור נורא מעניין של גבריות בתוך הסיטואציה הזאת ושאני רוצה לנסח משהו אחר. לא ידענו מה יש לנו ביד עד שנפגשנו עם הבמאי והמחזאי אודי גוטשלק, שאמר לנו, 'זה מופע חזק, אמיתי, חשוב, מצחיק', וכיוון אותנו".
איך הקהל מגיב לסיפורים מהמלחמה?
"כולנו חווינו טראומה ואנחנו עדיין חווים. יש משהו מאוד משחרר בלהיכנס לשעה לאולם, להסתכל שלוש שנים אחורה, ולהגיד, 'אתם זוכרים איזה מטורף זה היה?' ופתאום גם להצליח לצחוק על זה ולהגיד איזה תמימים היינו. אנשים אומרים לנו, 'נתתם תוקף למשהו שאפילו לא זכרנו שהרגשנו', וזה מרגש אותנו".
בין הזיכרונות, צפות גם החרדות הקמאיות שהתעוררו. "הייתי בפאניקה מטורפת", מספרת ארצי. "נעלתי כל הזמן את הדלתות והחלונות. משיחות עם חברות גיליתי שכולן בנו על הבוידעם, כמו בסיפור של אנה פרנק, כדי להחביא בו את הילדים. רעיונות אבסורדיים של הישרדות. יש סצנה בהצגה שבה אני אומרת שאני רוצה לקנות חבל ומסור חשמלי. למה מסור חשמלי? כי נראה לי שאם חלילה יקרה משהו, אני לא אוכל לתקוף מישהו בסכין".
איך יפתח הגיב לסיטואציה?
"אני זוכרת שברגע מסוים הוא אמר, 'מקסימום נמות', והיה בזה משהו מאוד משחרר. כאילו להסכים עם העובדה שאנחנו במצב של חוסר שליטה מוחלט ולהתמסר לחוסר האונים. פתאום החיים הפרטיים שלנו הפכו למין גרגיר אבק בתוך אירוע היסטורי ולאומי גדול הרבה יותר מאיתנו".
כדרכם, הם לא מייפים גם את הקשיים של הפעם הראשונה שבה שילבו בין ביזנס לפלז'ר. "כל השבוע של ט"ו באב הופענו ערב-ערב. נכנסים לאוטו ונוסעים כל יום למקום אחר", מספר קליין. "אחרי ההופעה האחרונה שירי הייתה כדרכה דברנית, ואני שתקתי. מה עוד יש להגיד אחרי שבוע שלם שבילינו כל הזמן נון-סטופ. למרות הסיפוק מהצלחת המופע, החיים הרגישו לי פתאום צפופים וקטנים. זה לא פשוט לעבוד יחד. רבנו. לא דיברנו. למחרת אמרתי לשירי, 'אין טעם להגיד דברים גדולים, בואי פשוט נבין שעברנו שבוע אינטנסיבי וצריך לקחת קצת מרחק, קצת אוויר, כל אחד לעצמו'".
ארצי: "היינו כל כך הרבה ביחד שבסוף פשוט כבר לא יכולנו לסבול אחד את השני. בדרך חזרה מההצגה האחרונה שאלתי את יפתח, 'למה אתה לא מדבר איתי?' והוא אמר: 'דיברנו עכשיו שעה וחצי על הבמה. מה עוד יש להגיד'".
טוב, זו בעצם הפעם הראשונה שאתם עובדים יחד.
"העבודה המשותפת היא לא רק כיף. היא גם מציפה מטענים ויוצרת מתחים. יש מאבק על שליטה, תחרות על מקום, ויש לפעמים בלבול, כשהעבודה בולעת את הזוגיות. אחרי השבוע ההוא ישנתי שלושה לילות בחדר העבודה ורק אז הבנתי שבסך הכל היינו צריכים קצת ספייס. לפעמים מריבה היא דרך ליצור מרחק, כשהערבוב הוא גדול מדי. אני אומרת 'מרחק', אבל מתכוונת 'מרחב', או נפרדות במובן הבריא והחיוני שלה".
ארצי: "אני חושבת על הקשר שלי עם הארץ כמו על זוגיות. יש ימים שאני אופטימית ויש ימים שאני מתה לעוף מפה. אבל כמו בזוגיות, יש אנשים שהם עץ ויש אנשים שהם ציפור. אני עץ, השורשים שלי נטועים פה עמוק, אני אוהבת את המדינה ומוכנה להילחם עליה"
איך זה לעלות על הבמה כשחקנית, עבורך?
"למדתי משחק בתיכון תלמה ילין ואז למדתי קולנוע בסם שפיגל, והבנתי ששחקנית אני לא אהיה. כן עליתי על במות לאורך השנים, בערבי ספרות ותרבות כשאני מראיינת יוצרים, וחשבתי שזה אותו דבר, כמו להחליף תוכנית במכונת הכביסה, וזה ממש לא אותו הדבר".
קליין: "יש משהו מאוד טבעי באיך ששירי מדברת ומגישה את הטקסט. שמעתי את זה הרבה, אבל אישה אחת, אחרי הופעה, ניסחה את זה הכי יפה. היא אמרה לי: 'אני הרוסה עליך, באתי לראות את כל ההופעות שלך, אבל עכשיו, תסלח לי, אני מאוהבת באשתך'. זה היה רגע מאוד משמח. לא חששתי לרגע ששירי תהיה איתי על הבמה. לא היה לי ספק לרגע שהיא תהיה נפלאה".
× × ×
הם הפתיעו רבים כשנפרדו בערב פסח 2017, אחרי זוגיות מתוקשרת כפאוור-קאפל של עולם התרבות. הוא שחקן מצליח בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע ("משחקים בחצר האחורית", "טירונות", "משפחה וחצי", "נודל", בין היתר), היא סופרת ותסריטאית (הספר "בוץ", הסדרה "בטיפול", בין היתר). "אתה שואל למה נפרדנו, ואין לי דבר אחד שאני יכול להצביע עליו", אומר קליין. "אפשר לקרוא לזה משבר גיל 40, או משקעים, אכזבות, החמצות, הטלת ספק עמוקה וצורך להתרחק ולבחור מחדש".
"הכרנו צעירים, התאהבנו מהר וחזק", אומרת ארצי. "נפרדנו-חזרנו-נפרדנו ובגיל 26 כבר היינו הורים לבן בכור, שיזכה לחיים ארוכים וטובים. ביום הולדת 18 שלו, ממש ביום עצמו, החלטנו להיפרד. כואב לי אפילו להגיד את זה. זו סמליות די מטורפת, הבאנו אותו לגיל שבו הוא יוצא מרשותנו, סגרנו מעגל ראשון, ועכשיו צריך לבחור מחדש".
ואז בחרתם לחזור.
"זה היה כמו לצאת להפסקה בין שתי מערכות. בחרנו לחזור למערכה השנייה, המערכה של החיים הבוגרים שלנו. בטיפול הזוגי אחרי הפרידה הבנו דבר חשוב. קודם כל, שלכל אחד יש את הסיפור שלו, את גרסת המציאות שלו, ובתור התחלה, צריך לקבל את זה שהגרסה שלו תקפה לא פחות משלי. ואז, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות ביחד, צריך להתחיל לפתח סיפור שלישי, שנבנה במשותף. אני חושבת שזה נכון גם במדינה הזאת, מוכת הקונפליקטים. אם נמשיך להתעקש כל אחד על הסיפור שלו, לא נגיע לשום מקום".
קליין: "אני חושב שהיה לנו ברור שנחזור. אחרי שנה של פרידה הצעתי לשירי שניסע שנינו לחו"ל יחד. זרקתי רעיון לאוויר. לקח לה עוד חודשיים עד שהיא אמרה כן. נסענו לסקי, פעם ראשונה בחיים. נפגשנו במונית, לפנות בוקר, ופתאום היינו רק שנינו אחרי חודשים ארוכים בנפרד. זוג נשוי/פרוד שיוצא לחופשה רומנטית. היו זרות וסקרנות ולא היינו מובנים מאליו אחד לשני. היינו צריכים לגשש את הדרך מחדש. זו לא הייתה חזרה עדיין. זה לקח עוד זמן, אבל שתלנו שם זרעים להתקרבות מחדש - השלג, הנסיעות, ההומור והסקס, למצוא שוב שפה משלנו".
יפתח קליין ושירי ארצי בהצגה "מה שקרה לנו"
(צילום: באדיבות המצולם)
ארצי: "היו לא מעט רגעים שחשבנו שאולי לא נחזור כי היו בינינו מטענים קשים, כי ראינו דברים בצורה מאוד שונה. היה גם המון כעס והמון כאב ופגיעות. זה היה כמו דלקת. לפעמים צריך זמן רק כדי לתת לה לרדת, ורק אז להתחיל לטפל בה. קודם כל נדרש זמן להוריד את הבעירה של הכעסים והריבים".
קליין: "זה גם היה יפה. כל אחד בנה את עצמו מחדש. בסך הכל היינו יחד מגיל 23, לכן מן הראוי שנזכה בחיים הבוגרים שלנו גם לזמן בנפרד, להכיר פתאום את עצמנו לבד".
זה נשמע כמעט מומלץ, כשאתם מדברים על זה עכשיו.
ארצי: "בשנה וחצי האלה היו המון התפרקויות. ממש בסמיכות נאוה (הסופרת והמחזאית נאוה סמל, דודתה – י"ב) חלתה וחצי שנה אחר כך מתה. סבתא שלי מתה. היסודות הכי מוצקים של החיים שלי התפרקו פתאום. ואין מה לעשות, לפעמים כשהדברים מתפרקים גם נולדים דברים חדשים, ואני חושבת שקרה משהו בכל הטלטלה הזאת שנגע גם אצלי. המקום הזה שאין מה לבזבז זמן על פחדים ועל מה יהיה ועל מה יגידו".
הזוגיות שלכם טובה יותר עכשיו?
"היום, יותר מפעם, אנחנו יודעים את החשיבות של הנפרדות. הרבה פעמים אני מזכירה ליפתח שכשהיינו בפרידה, הוא לא ישב לי בתוך הווריד וניהל אותי והסתדרתי טוב מאוד. מאז ההצגה, כל שיחה בינינו נשמעת כאילו אנחנו עושים רפליקות מהמחזה, וזה נמאס עליי לפעמים. אני אומרת לו, 'די, אפשר לרדת מהבמה', אבל אין לאן. החיים שלנו זה הדבר, והזוג הזה הוא לא דמויות. זה אנחנו. השבוע נעמי נכנסה בדיוק כשהתווכחנו ושאלה, 'אתם עושים חזרה?' אז אמרנו, 'לא, אנחנו חיים’".
בכל זה היא השתמשה לכתיבת ספרה השני, "סיפורים מן הפרידה". "הייתה ויש בינינו אהבה מאוד גדולה, אבל לאורך החיים גם אצלנו הלכה וגבהה ערימת כעסים שהאפילו על האהבה. היה משהו קשה ומטלטל בשנה וחצי הזאת. זו הייתה איזו וריאציה של משבר גיל 40, כשרואים מסביב דוגמאות של פרידה, ומאוד עניין אותי לעסוק בספר בדבר הזה, בגיל הזה, בזמן שאנשים אומרים לעצמם, אולי זה הרגע האחרון שאני יכול לעשות את הבחירה הזאת מחדש, של מי אני, ואיך אני חי".
לאור התהליכים שעברתם, אתם אופטימיים גם לגבי אפשרות של פיוס במדינה?
קליין: "אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד נדרש להזדהות עם משהו ולהילחם למען המחנה. אני בעד, והמופע שלנו מעודד את זה, לחזור פנימה אל חייך. אני חושב שההזדהות עם הפוליטיקאים מוגזמת ומופרכת. כשבן אדם שם בפרונט את המחנה הפוליטי שלו, זה אבוד, אבל כשבן אדם שם בפרונט את האנושיות שלו, אנחנו מיד יד ביד. חבל שרק ברגעים של הטרגדיות הגדולות אנחנו מתאחדים".
ארצי: "הרבה פעמים אני חושבת על הקשר שלי עם הארץ כמו על זוגיות. יש ימים שאני אופטימית, יש ימים שאני ממש לא, ויש ימים שאני מתה לעוף מפה. אבל כמו בזוגיות, אני יודעת שיש אנשים שהם עם תכונות של עץ, ויש אנשים שהם עם תכונות של ציפור. יש אנשים שיכולים לעוף, ויש אנשים שהשורשים שלהם נטועים עמוק, ואני עץ. אני לא ציפור. באותה מידה שלפעמים אני לא יכולה לסבול את המדינה הזאת, באותה עוצמה אני אוהבת אותה ומחוברת אליה ומוכנה להילחם על פניה".
אין לי ארץ אחרת.
"אני כן חושבת, בהקבלה לזוגיות, שהאהבה שלי למדינה היא אהבה כואבת, כי אני רואה את הצורה שבה היא משתנה, ואני רואה דברים שאני חושבת שסבא וסבתא שלי היו מתפלצים אם הם היו רואים, אבל אני מאוד נכונה להילחם עליה כמו שהייתי נכונה להילחם על הזוגיות שלי. אני באמת מאמינה שאין לנו מקום אחר ואני מאמינה שיש פה אנשים מדהימים והם לא נמצאים רק במחנה אחד".
קליין:"יש משהו מאוד טבעי באיך ששירי מדברת ומגישה את הטקסט. אישה אחת ניגשה אליי אחרי הופעה ואמרה לי: 'אני הרוסה עליך, באתי לראות את כל ההופעות שלך, אבל עכשיו, תסלח לי, אני מאוהבת באשתך'. זה היה רגע מאוד משמח"
× × ×
שלא במפתיע, שלושת הילדים שלהם, שהם גם הנכדים של שלמה ארצי והאחיינים של בן ויונתן ארצי, עוסקים באמנות. "יהלי ומיכאל מוזיקאים, ונעמי לומדת במגמת תיאטרון בתלמה ילין ורוצה להיות שחקנית. ליהלי ולמיכאל יש הרכב משותף שנקרא 'שבוע בלי אמא', ולכל אחד מהם יש גם קריירת סולו. חוץ מזה, יהלי גם עוסק בקולנוע ומיכאל הוא משורר שפירסם לפני שנה ספר שירה נהדר", מפרטת ארצי.
להקה משפחתית.
"הם כל הזמן יוצרים ביחד. יהלי מלמד את נעמי פסנתר, ורוב הזמן שלושתם מנגנים ושרים או עושים סרטים. זה ככה מאז שהם היו קטנים, וזה כאילו התפתחות טבעית של משחקי הילדות שלהם. מפליא אותי לראות את זה מהצד, להבין שיצירה היא שפת האהבה שלהם".
קליין: "כשהילדים היו קטנים קניתי מצלמה והתחלנו לעשות סרטים ביתיים. מהר מאוד יהלי, שהוא אוטודידקט מטורף, התחיל לביים ולערוך. הוא צילם וביים את החברים שלו ואת אחיו ואחותו. נקודת החיבור החזקה שלי עם יהלי היא סביב קולנוע. הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה והוא קולנוען אמיתי. יש לנו מחשבה חדשה ומפתיעה לעבוד יחד, זה יכול להיות נפלא. אבא ובן שעושים יחד סרט".
גם עם הבת הצעירה יש לו שיתוף פעולה. "נעמי, שיש בה בגרות אדירה, חוכמה וברק והיא מצחיקה ושחקנית נפלאה, עושה איתי חזרות טקסט מגיל צעיר. בכל פעם שאני מתכונן לצילומים או אודישנים, היא עובדת איתי על הדיאלוגים. את המוזיקה להצגה שלי 'ערב שקופיות' יהלי ומיכאל כתבו. בדיעבד הבנתי שהעובדה שהתייחסתי אליהם כאל מוזיקאים אמיתיים, נתנה להם את התחושה הזאת בעצמם".
איך הילדים הגיבו לפרידה?
ארצי: "היה להם קשה. יום אחד שמעתי את יהלי מנגן ושר בחדר שלו שיר שהוא כתב והיה קשור לפרידה. אני זוכרת שנעצרתי במקום והקשבתי, ולרגע אחד נחמץ לי הלב, ואמרתי, יו, איך עשינו להם את זה ואיך הכאבנו להם, ואז ברגע הבא אמרתי לעצמי, אבל הנה, יצא לו מזה שיר. וזה משהו שמאוד מנחם אותי. כשחיים עם האמנות אפשר לקחת כאב ולהפוך אותו ליופי. הוא מייצר מתוכו משמעות".
עדיין, לא פשוט.
"הורים גם מכאיבים לילדיהם. כמובן שלא באופן מכוון, אבל כאב הוא ביי-פרודקט של החיים. אני כן חושבת שהם גם ראו משהו דרכנו, באופן שבו התמודדנו עם הדברים ובאופן שבו עשינו את הפרידה, ובאופן שבו חזרנו. בסופו של דבר יצאנו מחוזקים גם כמשפחה".
קליין: "מאוד התקרבתי לילדים במהלך הפרידה. פתאום נאלצתי להיות אחראי מלא גם על הצד הרגשי שלהם וגם על הצד הפיזי שלהם, בימים שלי איתם, וזה נתן לי המון כוח וקרבה".
נראה שהפכתם גם לחברים?
"הם הילדים שלי ואני האבא שלהם. זאת הפוזיציה בינינו. יש לי חברות עם כל אחד מהם, אבל הם בחיים שלהם ואני בשלי. הם יוצאים לעולם, ואני יכול רק לעמוד שם, לעזור ולתמוך בהם בכל דרך שאני יכול. אני יושב וכותב את התסריטים שלי, ומנסה לגייס כסף לסרטים שלי ואוהב את שולה ואוהב לישון איתה במיטה".
הילדים ראו את ההצגה?
"לא, ואין לנו גם עניין כזה. כשהרגשנו שזה משתלט לנו על החיים בבית וזה מתערבב, חתכתי מיד ואמרתי, 'אנחנו עובדים עכשיו, אנחנו הולכים לעבודה'. נעמי יודעת בעצמה לא לרצות, ואנחנו גם. ב'המאסטר' בתיאטרון חיפה אני משחק אדריכל, לא אותי, פה זה אמא ואבא וזה יכול להרגיש צפוף מדי. ההפרדה הזאת נורא חשובה".
ארצי: "אין צורך שיראו את ההצגה. הם גם מכירים אותנו, כך שהם לא יגלו עלינו שום דבר חדש. בעקבות זה הם הפסיקו להזמין אותנו להופעות שלהם, וזה ממש בסדר. לפעמים, כדי להרגיש חופש אמנותי אתה צריך שלא יהיו בקהל בני משפחה שלך ולא אנשים שאתה מכיר".
ומה עם אבא שלך?
"אבא שלי היה השבוע בהופעה שלנו. הוא גדול המפרגנים להצגה. הוא פתח קבוצה נפרדת לשלושתנו, כדי שיכתוב לנו מחמאות על ההצגה".
שלמה ושירי ארצי
(צילום: דנה קופל)
קליין: "שירי אמרה לו, 'אבא, כמה התרגשתי שבאת', והוא אמר, 'דווקא לא נראיתם לי ככה. נראיתם כאילו שבאתם לעבוד', וזה מאוד מצא חן בעיניי, כי באנו לעבוד, לתת לקהל את ההנאה שהוא זקוק לה ושילם בעדה. רוב האנשים ייצאו ויגידו, זה לא סיפור קטן ששייך רק להם. הם אומרים משהו שרלוונטי לכולם".
לצד ההצגה המשותפת, קליין משחק בימים אלה בתיאטרון חיפה בהצגה "המאסטר", וארצי כותבת ומעבירה סדנאות כתיבה. "המקצוע הראשי שלי זה תסריטאית", היא אומרת. "כתבתי יחד עם יוסי מדמוני סדרה שתתחיל להצטלם בקרוב בכאן 11, ואני כותבת סדרה שמיועדת לצרפת עם דפנה לוין ואורית זמיר. אבל התשוקה האמיתית שלי היא לספרים. החלומות האמיתיים שלי הם בפרוזה, ועכשיו, פתאום, יפתח גרר אותי להיות שחקנית, וזה קטע. זה מוזר ולא צפוי וזה מגניב".
הגיל מטריד אתכם?
קליין: "לא, הוא מאוד מהנה. יש לנו היום חופש גדול לעצמנו. יש משהו נכון במארג הזה כמו שהוא צריך להיות. אני לא מנסה להיות צעיר יותר ממה שאני, ויש בזה משהו נהדר ומשחרר”.
יפתח קליין
(צילום: טל שחר)
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני לא בוכה, אבל כשהבן הגדול שלנו יהלי הושיב אותנו בסלון והודיע שהוא עוזב את הבית ועובר לגור בדרום העיר עם החברה שלו, התפרקתי. שירי אמרה לי, 'מה יש לך?' ועניתי: 'את לא מבינה שזה לתמיד? זהו! הוא לא יחזור. אנחנו נראה אותו רק בארוחות שישי’. תמה תקופה".
