בניגוד למצופה, השבוע האחרון בחייה של שושיק שני ז"ל, כשהיה ברור שהכיוון הוא אחד, היה מלא בהומור ובחריפות שהיו כה מזוהים איתה. שני, שחקנית, קומיקאית, זמרת ואלמנתו של אריק לביא ז"ל, שביחד (ולחוד) היו אייקונים בתרבות העברית שרק החלה להתבסס, נפטרה מסרטן הריאות. "הגעתי אליה ארבעה ימים לפני מותה, וראיתי שהיא לא בטוב והזמנתי אמבולנס", נזכרת נועה לביא שדה בת ה-57, בתם הבכורה.
יעל לביא, בתה השנייה של שני בת ה-54, מביאה את הפאנץ': "נכנס איש מד"א, אמא שלי מרימה את הראש ואומרת 'הו, זה גבר נאה'. זה הכי אמא שלנו. אמא לא רצתה להתאשפז והפרמדיק אמר לה שהוא יקריא לה את מסמך הוויתור. היא אמרה לו בפסקנות 'אני אקרא', קראה וחתמה. למלווה הפליאטיבית שלה היא אמרה 'את יודעת, הכרתי את אבא שלך ולא ממש חיבבתי אותו. הוא לקח את אריק למועדונים שלא אהבתי'. כשאמרנו לה, 'אמא, אבא מחכה לך. היא ענתה 'אני רק מקווה שלא עם מאהבת'. נועה ואני נקרענו מצחוק".
יום למחרת הגיע הרופא, שהודיע לה שהריאה לא מתפקדת וצריך בית חולים.
נועה: "היא חשבה שנייה, אמרה לו, 'אני רוצה למות', ואז הסתכלה עליי ואמרה לי, 'אוי נוני, איזו הקלה. אני כל כך שמחה. הרבה זמן התלבטתי עם זה'".
יעל: "ביקשתי ממנה שכשהילדים שלי יגיעו, שתגיד להם במילות הפרידה שצריך ללכת למכון כושר. הם הגיעו והיא נפרדה מהם, אמרה שהיא אוהבת אותם. רק בפרידה מהנכדים היא בכתה, ואז היא התעשתה, הסתכלה עלי במבט של 'חכי חכי' ואמרה להם 'ויש דבר חשוב מאוד, תמיד ללכת למכון הכושר. בזכות זה הגעתי לגילי'".
ממי עוד היה חשוב לה להיפרד?
נועה: "היא דיברה עם ג'וזי כץ, חברת נפש שלה וניחמה אותה. היא ביקשה שאכתוב לגילה (אלמגור) ולצדי (צרפתי), שני חברים טובים שלה, שהיא אוהבת אותם. הם היו בשוק. הדעיכה הגיעה פתאום. היה לה גם חשוב להתקשר למנהל הבנק שלה, כמו שהיא אמרה לנו, 'שיהיה לכם כסף לשבעה'".
אתן בקשר עם החברים של שושיק?
נועה: "הייתי אצל גילה אלמגור בארוחת ערב עם החברים הקרובים של אמא. הם קוראים למועדון שלהם 'גלידות'. גילה הזמינה אותי להחליף את אמא. היו שם נתן סלור, הנכד של אלתרמן והבן של תרצה אתר שהייתה חברה טובה של אמא, רבקה מיכאלי, טל קלאי ויואב גינאי. הרמנו כוסית. בכל יום שישי, ג'וזי שולחת ליעל ולי הודעה קולית: 'שבת שלום, בנות אהובות'. אנשים שליוו את אמא שלי כל החיים עוטפים אותנו עכשיו".
יעל: "העזתי לשאול את אמא איך היא סלחה לאבא. היא אמרה 'בזוגיות קורים דברים'. הם מאוד אהבו אחד את השני ומאוד אהבו את התא המשפחתי שיצרו. לפני אחד מניתוחי הלב שלו, הוא אמר לאמא, 'שושיק, אם אני לא חוזר, תדעי שאת אהבת חיי"
שני, שנפטרה ביולי האחרון בגיל 91, נולדה וגדלה בתל-אביב, כשהעיר נבנתה מהחולות. היא נחשבה לילדת פלא והשתתפה בתסכיתי רדיו. בגיל 14 הופיעה לראשונה בהצגה 'חייט כי ימלוך' בתיאטרון הילדים 'במתנו' שהקים אבא של אלכס אנסקי, אליעזר אנסקי. כמו בבתים רבים בישראל של אז, נקודת המוצא לא הייתה פשוטה - היא נולדה לזוג פליטים, יהודים שברחו שנתיים קודם לידתה מגרמניה, אחרי שהיטלר עלה לשלטון. אמה שהייתה שחקנית לא ממומשת עודדה את הכישרון של בתה.
יעל: "אמא חיה עם הוריה בחצי חדר ואת החדר הנוסף בדירה השכירו לדייר. ועדיין, בתמונת שחור לבן, עם חולצה וחצאית פשוטים, היא נראתה נפלא, מלאה בסטייל, עומדת בפוזה של גרטה גרבו. רבקה מיכאלי הייתה בשוק ממותה. היא אמרה לי, 'פגשתי אותה בבכורה של מופע שלושה שבועות לפני שנפטרה. היא נראתה בשיאה'. אנשים מהשכונה אמרו לי, 'איך מתה, רק לפני שבועיים ראינו אותה קונה קפה. זו אמא שלנו, גם אם כואב, היא לא מראה. זו גדלות הרוח".
שני פגשה את אריק, אהבת חייה, בעלה ואבי שתי בנותיה, כבר כשהייתה בת 17. הם שיתפו פעולה בהצגות שהפכו למיתולוגיות, כמו 'עוץ לי גוץ לי', העלו ביחד תוכנית בידור שכתב להם אפרים קישון, 'הוא והיא', שהפכה לשלאגר, וגם גרו בגרמניה שלוש שנים, בעקבות ההצלחה של ההצגה 'הו, הו יוליה' שגם אותה כתב קישון. לצד זה, שני הייתה כוכבת וניהלה קריירה משגשגת בפני עצמה. היא שיחקה בהצגות רבות בקאמרי ('הנפש הטובה מסצ'ואן', 'הוא הלך בשדות'), בקולנוע ('חור בלבנה', 'מבצע יונתן') ובסדרות מפוארות כמו 'חדווה ושמוליק'. היא גם הוציאה תקליטי ילדים שהצליחו מאוד. לקראת גיל 60 החליטה לפרוש מהבמה, אך חזרה להופעות אורח שהזכירו כמה היא חסרה בסדרות כמו 'שנות ה-80', 'שטוקהולם' ו'שנות הירח'.
"היא לא אהבה את ההילולה מסביב", אומרת יעל. "בתחילת שנות ה-90 היא שיחקה בסדרה 'שבט כהן' וכשיצאה מהבית לקניות, היא חשבה לעצמה 'מעניין כמה אנשים יזהו אותי', ואז היא נעצרה על המחשבה הזו ואמרה 'איזה גועל נפש'. אמא עברה איזה תהליך של מחשבה למה היא צריכה שיוקירו אותה כל כך. זה צרם לה. היא תמיד אמרה שכשהיא סיימה את הפרק הזה בחיים, היא לא הסתכלה אחורה. היא לא נהנתה מהמקצוע. לא מהאודישנים, ולא מהתחרות. רק אישה כזו חזקה יכולה לוותר על קריירה מפוארת, כי היא נאמנה לעצמה".
ב-92', אחרי מלחמת המפרץ, תקופה ללא הופעות, משפחת לביא קרסה כלכלית.
נועה: "אבא תמיד היה אומר 'אני דואג להכל', אבל אז התקשרו מהבנק לאמא וסיפרו שיש מינוס מטורף. כשאבא שלי פתח את המגירה, גילינו שם הררי מכתבים מהבנק שלא נפתחו. אמא הבינה שהיא צריכה לקחת את הניהול הכלכלי של הבית על עצמה".
יעל: "מאז היא הפכה לאמרגנית שלו והייתה מצוינת בזה".
הרגשתם את המצוקה הכלכלית?
נועה: "אף פעם לא חיינו במותרות. לא קנינו מותגים וגרנו בדירה קטנה - וסבתא, אמא של אמא, ישנה עם יעל ואיתי בחדר. רק כשעברנו מרופין לבזל (בזל של אז, זה לא בזל של היום), הבנו שקורה משהו. ממכירת הבית, היא כיסתה את החובות".
יעל: "עדיין, עם המצוקה הכלכלית, זה היה בית שיודע לחיות. כשנסענו עם ההורים לחו"ל לעבודה, תמיד לקחו אותנו למוזיאונים ולהצגות".
נועה, את פרופ' לסוציולוגיה, דקאנית בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, ויעל, דוקומנטריסטית, עיתונאית מוערכת ועורכת ראשית בערוץ NewsNation. כנשים חזקות, מה אתן חושבות על הבחירה של אמא לעבור למאחורי הקלעים ולנהל את הקריירה של אבא?
שושיק שני ב"שנות הירח"
(צילום: מתוך "שנות הירח" באדיבות HOT וADD)
נועה: "כשהיו מתקשרים להציע לאבא הופעה, היינו שומעים אותו עונה בקול הרועם שלו 'מסכים!' הוא לא ידע איפה, מתי, כמה משלמים, אבל הודיע שמגיע. הוא אמר 'אני חייב לשיר. לא אכפת לי אם על אסלה מול אדם אחד או בהיכל התרבות'.
"הוא היה בזבזן, לא הבין מה זה כסף. זה שהיא הצליחה להרים אותנו מהמצב, גרם לה לגאווה ולתחושה של כוח. זו לא הייתה אישה קטנה ששמה את הקריירה שלה בצד לטובת בעלה. זו הייתה אישה עם יושרה שידעה להגיד לעצמה שהמקצוע כבר לא מספק אותה".
יעל: "אבא היה איש לא בריא. הוא נולד עם מום ורק כשהתגייס לפלמ"ח, הרופא עלה על זה. בגיל 41 הוא קיבל התקף לב גדול שהשאיר אותו עם לב בתפוקה ירודה. לאמא שלי היה חשוב לשמור עליו ולהחזיק את הבית. היא דאגה שיאכל בריא, שייקח תרופות. אחרי עוד התקף לב, אמרתי לו, 'אבא אני מתחננת שתפסיק להופיע. זה לא בריא לך'. אמא שלי אמרה לי, 'יעלי, תרדי ממנו. זה חשוב לו ואני שומרת עליו'. היא באמת הצליחה לשמור אותו, גם מעין הציבור שלא ידע כמה הוא חולה, וגם בחיים, עד שנפטר בגיל 77. אבא היה ילד הכי פליט בעולם, גדל לבד, ואמא הייתה בשבילו גם בת זוג וגם אמא. הוא אמר, 'שני דברים הצילו אותי, הקמת המדינה ושושיק'. היא אהבה אותו טוטאלית".
× × ×
במשך שנים הזוגיות הסוערת של אריק ושושיק תפסה מקום מרכזי בעיתונות המקומית. זה שהם לא הסתירו את החולשה של אריק לנשים, את הפרידה שלהם לשנה ואת החזרה, לא עזר בהצנעה שלה. בביוגרפיה הזוגית ששני פירסמה לאחר מותו של אריק, 'אני אשיר לך', ובסרט הדוקו 'למה לא אמרת לי?' שעשתה יעל בעקבות הביוגרפיה הכואבת של אריק בראשית חייו, הנושא גם דובר בפתיחות.
סיפור ההיכרות ביניהם סופר רבות. שני הגיעה לתיאטרון הקאמרי לחפש את אנסקי האבא, היא דפקה על דלתות הברזל, ובחור שפתח לה אמר לה, 'אין פה שום אנסקי' וטרק לה את הדלת בפרצוף. התחנה השנייה של ההיכרות ביניהם הייתה כשהחלה ללמוד בבית הספר לתיאטרון של הקאמרי, היא בשנה א' ואריק בשנה ג' ומפה הרומן כבר נסק. שני הצברית התאהבה בעולה החדש, ביתום הסוער, בילד שעבר מכפר נוער לכפר נוער, ושנולד מחדש ככוכב שאוכל את הבמה. הם התחתנו כשהייתה בת 21 והוא בן 29.
רבקה זוהר (מימין) שושיק שני (משמאל)
(צילום: שאול גולן)
נועה: "אבא שלי היה הגבר היחיד בחייה. השנה בנפרד הייתה עבורם חסרת משמעות מול כל הקשר. אמא שלי סיפרה שכשנולדתי אבא שלי יצא לכיכר, צעק וצחק מרוב אושר. הוא לא האמין שמהילדות שהייתה לו יצליח אי פעם להקים משפחה".
ספרו קצת על הבית שלכם.
"שני ההורים שלנו לא סיימו תיכון. אמא שלי למדה עד כיתה ט' בתיכון מקצועי ואז עברה לשחק פול טיים. אבא שלי הועף בכיתה ז' אחרי שהמנהל אמר 'או הוא, או אני'. למרות זאת שניהם היו שוחרי ידע, הבית היה מלא בספרים. הם קראו המון, היסטוריה, פילוסופיה, ספרות. אמא שלי הייתה אחת הפאשינסטות הראשונות בתל-אביב. לבושה הכי בסטייל. היא גם הייתה מאוד נקייה. אבא שלי היה נוהג לומר 'אצל שושיק אפשר לאכול מהרצפה'. יום אחד, אמא שלי הכינה סיר פסטה והוא עף על הרצפה. אבא שלי אמר, 'תמיד אמרתי שאפשר לאכול אצלך מהרצפה ועכשיו נוכיח את זה. הוא הרים ושם בצלחות וכולנו אכלנו".
איך זה היה לגדול בבית עם שני אמנים מצליחים מאוד, הסלבס של אז?
"זה לא היה נטול אתגרים. זוגות רגילים רבים על מי שוטף את הכלים, אצלנו בבית זה היה 'גנבת לי פוקוס על הבמה', 'לא, את גנבת לי'. נסענו עם ההורים שלנו בכל העולם, הלכנו איתם לפרמיירות. יום אחד יצאנו ארבעתנו לאכול במסעדה בדיזנגוף וכולם הסתכלו עלינו, ואז שושיק הסתובבה ושאלה: 'אתם רוצים לראות גם איך אני לועסת?' ופתחה את הפה ולעסה מול העיניים שלהם".
יעל: "כילדות היינו יושבות איתם בכסית. הייתי בטוחה שכל האנשים בעולם מכירים אחד את השני, כי בכל פעם שיצאנו איתם מהבית, כולם אמרו להם שלום".
איך הם תפסו את המקום שלהם בתרבות?
נועה: "אמא אמרה לפני מותה שלכל אחד היה תפקיד בהקמת המדינה. היו שהקימו קיבוצים, היו חקלאים, היו לוחמים, והם, שניהם, עסקו בהקמת התרבות העברית".
מתי התוודעתן לזה שההורים פירנסו את מיטב הטבלואידים של אז?
נועה: "כשהייתי בת שש ויעל בת ארבע. אמא סיפרה שבמשך 14 שנה הם עשו פאן ואז אבא עזב את הבית כי הייתה לו מאהבת. אחרי שהוא חטף התקף לב, אמא שלי באה לטפל בו ואז הם חזרו ונולדנו. אמא רצתה שנשמע את זה מהם ולא מ'העולם הזה' או שיצעקו לנו ברחוב. כשאנחנו הגענו, זה כבר היה לבית שלא היו בו עניינים, אבא לא שתה ולא היו בגידות".
יעל: " זה היה בית מאוד פתוח. העזתי לשאול את אמא איך היא סלחה לאבא. היא אמרה 'בזוגיות קורים דברים'. הם מאוד אהבו אחד את השני ומאוד אהבו את התא המשפחתי שיצרו. היה מקום ששתינו, הבנות, לא היינו קיימות בתוך סיפור האהבה הגדול שלהם. לפני אחד מניתוחי הלב שלו, הוא אמר לאמא, 'שושיק, אם אני לא חוזר, תדעי שאת אהבת חיי".
אגב, נועה, היית לכמה רגעים טובים בעולם הזה ואז נסוגת.
"אחרי ששרתי בגיל 17 עם אבא את 'כל החלומות', שירתי בלהקה צאית ואז הלכתי ללמוד בבית צבי. הנקודה שבה החלטתי לעזוב את העולם הזה היה כשרכילאי התקשר אליי כששיחקתי ב'רמת אביב גימל' ושאל אותי על סכסוך של שני שחקנים על הסט. אמרתי לו שאין לי מושג וזה כבר לא משנה כי אני עוזבת. לא ידעתי שזה ייצא לי מהפה. אבא שלי זיהה שאני לא כל כולי בזה. הוא אמר לי פעם, 'את יודעת, נוני, במקצוע הזה, רק אם אתה לא יכול בלעדיו שווה להישאר בו'. הוא צדק".
נועה: "אבא היה בזבזן, לא הבין מה זה כסף. זה שהיא הצליחה להרים אותנו מהמצב, גרם לה לגאווה ולתחושה של כוח. זו לא הייתה אישה קטנה ששמה את הקריירה שלה בצד לטובת בעלה. זו הייתה אישה עם יושרה שידעה להגיד לעצמה שהמקצוע כבר לא מספק אותה"
הגילוי של סרטן הריאות של שני הגיע לפני שלוש וחצי שנים.
נועה: "שנתיים קודם אמא אמרה שצריך לדבר על המוות שלה. אמרתי לה, 'אמא, את במצב מעולה. די עם השטויות'. אבל היא התעקשה 'אני אמות יום אחד ואני רוצה שאת ויעלי תבטיחו לי שאני לא מתה בבית החולים ושלא מנסים להאריך לי את החיים. מאז היא לא עזבה את הנושא".
יעל: "כל פעם שהגענו אליה, היא הוציאה את הצוואה החדשה, כי כל פעם היא הוסיפה איזה סעיף והכריחה אותנו לקרוא את זה שוב. אמא הייתה בקונטרול מלא על איך שהיא רוצה שהסוף ייראה".
פאסט פורווד לשנתיים קדימה. לשני גילו גידול בריאה הימנית. "היא התייעצה איתנו ועם נשות מקצוע והחליטה שהיא לא מטפלת בסרטן", נזכרת נועה. "היא רצתה איכות חיים. זה לא עזר שכשניתחו את אבא שלה, שגם לו היה סרטן ריאות, הוציאו לו בטעות את הריאה הבריאה".
מה חשבתן על ההחלטה שלה?
"אמרתי לה שתעשה את מה שהיא מוצאת לנכון. היא רצתה לעשות לנו חוויה מתקנת מהמוות הנוראי של אבא, שבשנים האחרונות נכנס ויצא מבתי חולים".
יעל, שבשלוש השנים האחרונות מתגוררת בניו-ג'רזי בשל עבודתה, נזעקה להגיע לישראל. "ארבעה ימים קודם לכן הסתמסתי עם אמא וסיפרתי לה שאני בחדר הסגלגל. כשהגעתי, היא החזיקה לי את היד ואמרה, 'תודה יעלי' והחזיקה לנועה את היד ואמרה, 'תודה, נוני'".
רגע קשה.
יעל: "זה היה גם מהול בצחוק. כשהיא כבר נרדמה לשינה שממנה לא קמה, לקחנו לה את הקרמים, הסתובבנו לידה ואמרנו לה, 'לקחנו לך את הקרמים כמו שרצית'. אמא נקברה ביחד עם אבא, כמו שהיא ביקשה. המצבה שלו עשויה מאבן גלילית סוערת, כמו שהוא היה, ועל המצבה שלה, כפי שהיא ביקשה, יש חריטה של ציור של שמש וים שהבנות שלי ושל נועה ציירו. גם הוספנו את הפסוק שהכתיבה לנו: 'הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו'".
