כאיש משפחה אני יותר נהנה מהמוזיקה שלי / אנשים מלהקות צעירות שואלים אותי איך פורצים? מה עושים? הטיפ שלי זה לפרק את הלהקה, לחכות עשור ואז זה פשוט קורה מעצמו. תנו לזמן לחלוף וזה יעבוד לטובתכם. אנחנו התחלנו ב-1999, הפסקנו ב-2011 וחזרנו ב-2020. היום שייגעצ היא להקה למבצעים מיוחדים. כל אחד מהחברים עשה דרך יפה משל עצמו וכל אחד מרגיש מאוד בנוח במקום שלו. אנחנו עושים את זה הרבה מאוד שנים ביחד והקלישאות נכונות. זו הרגשה של בית, של משפחה, אנחנו נהנים הרבה יותר ולדעתי גם נשמעים הרבה יותר טוב כי כל האלמנט של הסטרס עזב וזה רק המוזיקה, רק החשמל. אני מרגיש הרבה יותר בנוח על במה, מול קהל ועם חבריי ללהקה. זה מאוד מורגש לראות להקה שעולה לבמה ויודעת מה יש לה ביד. שייגעצ היא כמו עץ הבונסאי ב'קראטה קיד', שמיסטר מיאגי אומר לו שאם ישקה אותו כל יום הוא יחזיר לו. זה מפעל חיינו, הדבר שהכי מזוהה איתי עד היום, אפילו שעשיתי מאז את ׳המסע לפולין׳ ואת ׳יובל המנוול׳ וקצת טלוויזיה וקולנוע. פעם זה היה, מה, אתם לא יודעים שאני עושה גם את זה וגם את זה? הרצון להוכיח הניע אותי, וכשאתה נפטר ממנו נשאר הכיף מהדבר עצמו.
תסביר.
ני לא חושב שבעבר הצלחתי ליהנות מזה. היו רגעים שהיה לי סיפוק והייתה לי גאווה בזה, אבל הייתי מאוד יהיר, ואני חושב שזה כיסה על חוסר ביטחון. לא יכולתי, לדוגמה, לעלות לבמה בלי לרדת על חצי בקבוק. היום כמה שלוקים זה מספיק טוב. אז הלהקה ואני רצינו לפרוץ, לכבוש, לבלוע, וזה עסק די מתיש בסך הכל. היום משימת חיי זה לחזור הביתה בסוף היום ולהשכיב את הילדים לישון. גם זה עסק די מתיש, אבל לפחות יש איזושהי תנועה. להיות כוכב רוק זה סבבה, אבל היום אני איש משפחה, אב לשלושה ילדים מקסימים שמקצרים את חיי ואישה שהיא אהבת חיי ושותפתי לפשע, אז זה נראה אחרת. אני לא באותו מקום.
שירים שעוסקים במצבו של האדם הצעיר בעולם נשארים רלוונטיים / שייגעצ חווה היום רנסנס. גם בזמן אמת לא היה על מה להתלונן, בלטנו והיה לנו קהל הדוק שהלך אחרינו, אבל זה לא היה קרוב לאיך שזה מתנהג עכשיו מבחינת הגודל של זה. זה משוגע. זה הכי פלאי. האנגר 11 - אין בעיה. בארבי כפול שלוש? קדימה. נחטף כמו מסכות אב״כ במלחמת המפרץ. הקהל הוא ברובו המוחלט תיכוניסטים, אנשים שלא היו שם איתנו בריל טיים מהבחינה הפשוטה שהם לא היו. וזה לא שלא היה מאז רוקנרול. אולי יש משהו בשירים האלה, בצעקה שבהם או בחוסר שביעות הרצון שגלום בתוכם, ובכלל זה שירים שעוסקים במצבו של האדם הצעיר בעולם. זה רלוונטי וזה מדבר נורא חזק לדור ההמשך.
זה לא לטובתנו, אבל לטובת הלהקה אולי משתלם שהעולם ממשיך להיות מסריח. וכך המילים של ׳ניו יורק - רפיח׳ נותרות רלוונטיות.
"אני בוכה על אבא שלי, מיכאל, שכבר 13 שנים לא נמצא. זה הבכי היסודי הראשוני. הוא היה איש שקט ומתוק ומופנם שלא ידע לדבר את רגשותיו ואני אימצתי את הקודים שלו, הקשוחים האלה. כמו באיזה מערבון. אני זוכר שממש-ממש בסוף שלו אזרתי אומץ ואמרתי לו, 'אבא, אני אוהב אותך'. הוא ענה לי, 'מאה אחוז'. אני הפוך מזה עם הילדים שלי"
במציאות פוסט 7 באוקטובר רפיח חזר לכותרות, וראיתי כל מיני אנשים שחזרו לשיר הזה, שיר שאגב לא כל כך הושמע בזמן אמת. כשהוא יצא הוא זכה להתעלמות די גורפת, הרדיו לא השמיע את זה. ופתאום באיזה פסטיבל שהופענו בו, כשניגנו אותו ראינו נחילים של טינאייג'רים זורמים לכיוון הבמה וכולם שרים את המילים. שיר ששווה משהו - מחזיר לך.
הבחירות הקרובות הן על 7 באוקטובר ועל ממשלה שבורחת מבשורה / בקורונה עשיתי את האלבום ׳אזרחות טובה׳. היה לי רעיון כזה שאם אני נכנס לחדר ללילה אחד עם ספר הלימוד באזרחות ואיזה בקבוק ג'ים בים, הבוקר יאיר ויהיה לי אלבום. הרגשתי שזה עיתוי מצוין, כי אני לא יכול לפגוש את תלמידיי, בזום אין קליק, אבל גם בימים של מגפה עולמית דבר לא משחרר מהבגרות באזרחות, וזה אלבום ראשון מסוגו שתפקידו להכין את מאזיניו לבחינת הבגרות. באלבום הזה אין שום דבר חתרני לטעמי. זה אלבום שתופס יחידה-יחידה בחומר הלימוד, וכל נושא הוא שיר. כתבתי בדרכי על עקרונות הדמוקרטיה, וזה לא דברים אמורפיים. אין דמוקרטיה בלי הגבלת השלטון, אין דמוקרטיה בלי הפרדת רשויות, אין דמוקרטיה בלי זכויות אדם, אין דמוקרטיה בלי בג"ץ, אין דמוקרטיה בלי חירות, שוויון, צדק. פתאום קמה לה ממשלה ששמה לה למטרה לפרק את הדמוקרטיה. ואז השירים האלה, בלי שהם רצו להיות כאלה, הפכו להיות שירי מחאה, וכשהגעתי לקפלן להפגין ראיתי שלטים עם ציטוטים מהשירים שלי. אני דמיינתי שאנשים יקשיבו לו ויעברו את הבגרות, מה שאגב הוכיח את עצמו, אבל פתאום זה הפך כלי במאבק. בבית הספר שבו אני מלמד היה לאחרונה תרגיל בחירות ומצעד של פוליטיקאים שעלו לרגל, מצעד האיוולת. היה שם איזה מקבץ, רוטמן, אוחנה, בן גביר. הם באים להשמיע את משנתם, אחר כך יש מקום נרחב לשאלות התלמידים. אני יושב שם כמורה ושואל את עצמי מאיפה החוצפה, עזות המצח, הבושה שלהם בכלל לבקש את אמון הציבור. אחרי קדנציה כזו הם היו צריכים להתפטר ולהרכין ראש. להוסיף חטא על פשע, יש להם עוד את החוצפה להמשיך לשקר, לשסות, להסית, לפלג. מי אשם ב-7 באוקטובר? התקשורת, היועמ״שית, בית המשפט העליון, קפלן, מנסור עבאס.
אם העם הזה חפץ חיים אז אנחנו נראה שבבחירות הקרובות העם יקיא את הממשלה הזאת מקרבו ונתחיל במלאכת הריפוי והשיקום. כואב לי מדי לחשוב על אפשרות שדבר כזה לא יקרה. אני כן שמח שהם באו, ככה אני תופס פלורליזם וסובלנות. יש מקום לשמוע גם אותם. רבים מתלמידיי הכינו שאלות קשות ונוקבות. לא תמיד הם קיבלו תשובות, אבל היה לזה ערך. היו, לצערי, גם מראות אחרים. כשהיצרים לוהטים, וכשהרעל מחלחל מההנהגה עד למטה, יש לזה כל מיני מופעים.
אתה מדבר על מה שסוקר בתקשורת - נוער בן גביר?
כן, אבל אותם אני לא שופט, הם רק בני נוער. מי שאחראי זאת ההנהגה שלא מקבלת אחריות. האחריות התאבדה, הם לקחו את המושג אחריות ועשו לו קבורת חמור. על זה הבחירות, לא על יוקר המחיה ולא על ביטחון, זה על 7 באוקטובר ועל ממשלה שבורחת מבשורה. האחריות צריכה לבוא לידי ביטוי באמצעות זה שמקימים ועדת חקירה ממלכתית. זה הכלי הקבוע בחוק, זה מה שאנחנו מלמדים כמורים לאזרחות. אין דרך אחרת לברר את העניין הזה. הם לוקחים את עקרון שלטון העם ורואים בו חזות הכל. לא, כי אם אין הגבלת שלטון, אז הממשלה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, וזה מה שמתגבש. אז עכשיו עוד יש בחירות, יש עוד איזה רגע כזה שאפשר להתאפס ולשנות כיוון. אם את זה נפספס, עוד ארבע שנים זה ייראה אחרת לגמרי. יהיו בחירות, אבל זה יהיה פסאדה.
אני רואה הרבה בני נוער שרוצים שינוי / הם ביקורתיים, חושבים, שואלים שאלות קשות ואי-אפשר למרוח אותם בקלות. הם כואבים את הכאב של המדינה, את הכאב של החברה, והם רוצים הנהגה אחרת, אני רואה את זה. אני לא מעודד אותם לחשוב ככה או ככה. אני רק מעודד אותם לפתוח את האנטנות ולא לקבל שום דבר כפשוטו ולהטיל ספק וביקורת ולגבש בעצמם את הדעות, שזה בדיוק ההפך ממה שהממשלה הנוכחית רוצה. הממשלה הנוכחית רוצה ׳ביחד ננצח׳, וכל מי שמקלקל את השורה הוא בוגד, עוכר ישראל, תומך טרור, והעובדות כבר לא משחקות תפקיד. הכל הפוך. זה כמו ב'1984' של אורוול. האמת היא שקר, הלבן הוא שחור, והורס אותי לראות שיש לדברי הבלע האלה, שאין להם שום אחיזה במציאות, קליינטורה.
עד כמה אתה מרגיש שאתה יכול להתבטא כמורה? כבר ראינו מורים ומנהלים מוזמנים לשיחת נזיפה אצל שר החינוך יואב קיש.
אותי עוד לא הזמינו לשום שיחה עם שר החינוך, ויש לי בתיק חוזר מנכ״ל ובו כתוב שלמורה לאזרחות יש מנדט להשמיע דברים פוליטיים, להביא לידי ביטוי את השקפת עולמו, ובלבד שהיא לא מטיפה להצבעה פרסונלית או מפלגתית. אי-אפשר ללמד אזרחות וללכת מסביב לפוליטיקה ולמה שקורה במדינה. זה כמו שתרצי להיות סטודנטית לרפואה, אבל בלי דם. אזרחות זה לימודי דמוקרטיה. דמוקרטיה זה דבר שיש לו מאפיינים ברורים. אנחנו רואים שזה במגמת כרסום איומה. אלה דברים שצריך להתייחס אליהם, לדבר עליהם. ואני חושב שבתרגיל הבחירות שהיה עכשיו, על אף הקושי שלי במקבץ הזה של הפוליטיקאים המסוימים האלה, הייתה הזדמנות טובה של התלמידים לנסות ולברר עם נבחרי הציבור איך הגענו עד הלום. לא כל כך קיבלו תשובות, אבל אני חושב שלעצם השאלות שלהם היה תפקיד חינוכי, ובשביל זה גם צריך לבלוע כמה מופעים שהם לא לטעמי, בלשון המעטה.
"בבית הספר שבו אני מלמד היה לאחרונה מצעד של פוליטיקאים שעלו לרגל, מצעד האיוולת. רוטמן, אוחנה, בן גביר. אני יושב שם כמורה ושואל את עצמי מאיפה החוצפה, עזות המצח, הבושה שלהם בכלל לבקש את אמון הציבור"
יש רוקנרול בחדר המורים?
יש קפה שחור עם טיפה חלב. הבחירה שלי להיות מורה בישראל, ולעשות את זה כבר מעל לעשר שנים ובתקופה הזאת, זה כשלעצמו רוקנרול.
רוקנרול זה סטייט אוף מיינד / להיות אותנטי, להביא את עצמך חופשי, משוחרר. להשתדל בלי צנזורה, בלי פילטרים. אם יש לך משהו שייחודי לך - זה רוקנרול. את יכולה למצוא את זה בעוד ז'אנרים מוזיקליים, אבל הביטוי המזוקק של זה, זה ברוקנרול. אולי זה משהו בדציבלים, בסאונד של הגיטרה, בלשיר בצרחות, בעיקר בלהיות מי שבא לך. האם חלמתי להיות מורה בתיכון כשהייתי קטן? לא. אבל זה המצב, אני מורה בתיכון, ולתוך זה אני משתדל להביא את עצמי באופן מלא של מי אני. על החשקים שלי, הרעיונות שלי, הצרכים שלי, המחשבות שלי על המקום הזה. ואני גם חושב שזה יותר מרובד. אני מאוד אוהב רוק אמריקאי ורוק בריטי ואני אוהב פאנק ו'וולווט אנדרגראונד' ואיגי פופ ולא פחות אני דפוק על נעמי שמר ועל נחצ'ה. גם זה רוקנרול. אריק לביא זה האמא של הרוקנרול. אז רוקנרול פנים רבות לו, אוקיי? בפסטיבל ׳רעש לבן׳ (שיתקיים ב-9.10, בפארק העסקים קיסריה. ר"א) אומרים ׳12 שעות רוקנרול׳. אני לא יודע מה ההגדרה המדויקת לזה. בניגוד לדמוקרטיה, לרוקנרול אין מאפיינים ברורים. אני תכף בן 44, ונדמה לי שהוכחתי שבשבילי זה לא איזו משובת נעורים. זה מה שאני עושה.
הפודקאסט עם דנה מודן הוא מקום לפורקן / מעבר לתענוג שבשיחה עם דנה, השפה המשותפת שלנו והצחוקים והעקיצות, זה הפך בשבילנו מקום לפורקן. אני לא יודע אם הצלחנו לשכנע בשנה פלוס אפילו איש אחד בדעותינו שלנו, שהן באמת די דומות ולכן הפודקאסט נקרא ׳הבלתי מאוזנים׳. אנחנו נהנים מאותם דברים וסובלים מאותם דברים. אני לא יודע אם הצלחנו לשכנע מישהו, אבל אני כן שם לב לפי התגובות שאנחנו מקבלים שלאנשים יש נחמה בלשמוע אותנו. מישהו כתב לי שזה כמו לפתוח שידורי רדיו "עין חרוד החופשית". מזעזע ומפחיד לראות איך הדיסטופיה הזאת של עמוס קינן - ׳הדרך לעין חרוד׳ - הופכת לאט-לאט או מהר-מהר למציאות חיינו. וגם בתוך זה יש ערך ששני אנשים, אתיאיסטים, בשידור הציבורי, מדברים כמו שהם מדברים באופן הכי חופשי ומשוחרר, נגד הממשלה ונגד המלחמה ובעד המחאה ובעד שוויון זכויות לכל בני האדם, ובפעם האחרונה שבדקתי בני אדם זה גם ערבים.
לפי התגובות אתם מבינים שזה כבר לא שיח נפוץ.
יש ניסיון כל הזמן ׳לאזן׳. את זה אני שומע גם במשרד החינוך. חשוב לאזן בין מה למה? בין דמוקרטיה לדיקטטורה? בין שלטון החוק לשחיתות ציבורית? לא הכל צריך לאזן. אז הנה, עכשיו יש עוד מובלעת קטנה, ואני אומר בצניעות, אבל זה משהו כמו שמורת טבע, שבה מדברים דנה ויובל כמו שהם חושבים, כמו שהם רוצים, עם אפס מגבלה ואפס צנזורה. אנשים חושבים שהם יצאו מדעתם, חושבים שכולם חושבים אחרת מהם. לא, יש גם לכם מקום, קול וביטוי. אז אנחנו שומרים על הגחלת הקטנה שלנו ומקווים שממש עוד מעט יהיה קצת יותר הגיוני פה.
כשאני בוכה על חבריי ושותפיי ליצירה דן תורן ואביב מארק, אני בוכה גם על אבא שלי / שום דבר לא הכין אותי למוות של דן תורן ז"ל. הוא היה הכי בריא, הכי נמלה חרוצה. עברו שבועיים מהרגע ששמעתי ממשפחתו שהוא לא מרגיש טוב ועד הרגע שהוא מת. אביב ז"ל היה חולה הרבה מאוד שנים. אני ועוד חברים קרובים ליווינו אותו, וזו הייתה דרך שהיו בה גם רגעים איומים וקשים וגם נקודות של אור. ביקרתי את אביב יום לפני שהוא נפטר. אכלנו גפילטע פיש. פינקתי אותו בקציצת הדג הזו שהוא מאוד אהב. הוא נראה רע וחיוור, אבל הוא תמיד נראה רע וחיוור, ובגלל שהוא עבר כאלה תסבוכות ותמיד יצא מהן כבר הייתי משוכנע שהוא יחיה לנצח. ולמרות שהיה ברור שזה הולך לשם, כשזה קרה - זו הייתה הפתעה איומה. ממנו ומדן למדתי כל כך הרבה, גם על רוקנרול וגם על כתיבה וגם על אמנות. שניהם היו שטותניקים נפלאים ובכל פעם שנדלק אצלי איזה רעיון או מחשבה או סרט שראיתי או ריכול עסיסי - אני נזכר שאני לא יכול להתקשר אליהם. שניהם השאירו אחריהם קורפוס יצירה ועדת מעריצים. אני בוכה עליהם ואני בוכה על אבא שלי, מיכאל, שכבר 13 שנים לא נמצא. זה הבכי היסודי הראשוני. הוא היה איש שקט ומתוק ומופנם שלא ידע לדבר את רגשותיו ואני אימצתי את הקודים שלו, הקשוחים האלה. כמו באיזה מערבון. אני זוכר שממש-ממש בסוף שלו אזרתי אומץ ואמרתי לו, ׳אבא, אני אוהב אותך׳. הוא ענה לי, ׳מאה אחוז׳. אני הפוך מזה עם הילדים שלי, בלה, זאב ועמוס. הם הילדים הכי מחובקים ומנושקים עד כדי כך שזה מביך אותם.
דן תורן ז"ל
(צילום: עמית שעל)
המפגש הזה עם המוות מערער אותך? גורם לך להסתכל אחרת על זמן?
זה ברור ששעון החול קוצב גם לי, אבל זה לא מאוד מעסיק אותי. אני כן ארצה לוחית על הבניין - כאן גר ופעל יובל מנדלסון.
זה דורש אישור של ועד הבית והשכנים, לא?
סלחי לי, זו החלטת עירייה.
יש נחמה בישן והמוכר / לאחרונה השמשתי כל מיני צעצועים ישנים - פטפון, וידיאו, טייפ קסטות. אני מוצא מפלט בפורמטים הישנים האלה. נגמר יום ואני שם לי על המחט איזה דבוז'אק או איזה לו ריד. אני רואה בווידיאו 'נשק קטלני 2' עם מל גיבסון והמסך מרצד. כשאני דוחף את קלטת הווידיאו הזו פנימה, אני חוזר להיות הילד המתוק והמוגן בעיר רמת-גן, ואמא שלי תכף תיכנס לחדר לראות אם אני ישן או לא ואני אעשה את עצמי כאילו שכן, ואז היא תיתן לי נשיקה על המצח ותכבה את האור, זה כמו קפסולה של נחמה. יש בי משהו קצת אגרני, אני אוהב שדברים נערמים. זה גם משהו שמגן מפני התקפת טילים, זה מרגיש מבוטן, מבוצר. אני מצפה את עצמי בקסטות וידיאו.
האדם שניצל מטיל בזכות ערימת ספרי ׳קסוטו׳.
אחוזים גבוהים מאוד מהספרייה שבביתי הם משיטוטים בחוץ. אין לי קסוטו אבל יש לי את כל הטרגדיות של שייקספיר ואנציקלופדיה של השואה. עכשיו מצאתי ברחוב ארגז מפוצץ בקלטות וידיאו של ׳בקריאה ראשונה' עם אבירמה גולן. דבר כזה צריך להיות שלי, ועכשיו זה שלי. לידיעת הציבור, יש לי את כל הפרקים, בית אריאלה מוזמנים ליצור קשר ולהציע סכום נכבד.
