מוזיקה היא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא של אבולוציה, לוחות זמנים ושינויים טקטוניים. אם המפגש בין שש אגדות המזרח היה מתקיים לפני 30 או 25 שנה, כנראה שהאש הגדולה בשיחה הייתה בוערת סביב הקיפוח של המוזיקה המזרחית. מי השמיע ומי לא, מי פתח את הדלת ומי טרק אותה, ולמה זמר שמילא אולמות עדיין נאלץ לחכות שמישהו ברדיו יחליט שהוא ישראלי מספיק.
אבל אנחנו ב-2026. המוזיקה המזרחית, הים-תיכונית, הפופ הים-תיכוני–ושלל הכותרות שניתנו לה–כבר מזמן לא דופקת בשערי המיינסטרים ומבקשת להיכנס. היא גרה בתוכו, ממלאת פארקים, היכלים ואצטדיונים, שולטת ברשימות ההשמעה ומייצרת את הכוכבים הגדולים בישראל. חיים משה, יואב יצחק, נתי לוי, אלי לוזון, אביבה אבידן ואבנר גדסי היו בין האנשים שסללו את הכבישים אל המרכז הזה. עכשיו זה הזמן גם לסיבובי ניצחון בהתאם: ב-29 באוקטובר הם יעלו, יחד עם אבי סינואני ופיני חדד, על הבמה להופעה חד-פעמית באמפי פארק מסובים, תחת הכותרת 'אגדות המזרח'. "תדגיש בבקשה שאני לא מסכים לשם", מצהיר גדסי. "אני לא חושב על עצמי במונחים כאלה של אגדות. זה טוב לתקשורת. אני זמר".
גלריה
'אגדות המזרח' (מימין לשמאל): נתי לוי, אלי לוזון, אבנר גדסי, חיים משה, יואב יצחק ואביבה אבידן
(צילום: שי פרנקו)
השאלה המעניינת עכשיו כבר אינה רק איך הגיעו לכאן, היא גם מה קרה למוזיקה המזרחית בדרך לפסגה וכשכבר הגיעה לשם. "כל דור וההתפתחות שלו", אומרת אבידן. "תמיד יש שינויים בעולם, ברור שגם במוזיקה. אנחנו קרענו את התחת בשביל שהם היום יגיעו לאן שיגיעו. אבל אין שם הרבה נשמה כמו בתקופה שבה אנחנו התחלנו. היא אבדה בדרך".
לוזון רוצה קודם לתקן את המילון. "לפני הכל, מה שהולך פה לרוב זה למעשה מוזיקה ים-תיכונית. המוזיקה המזרחית הרבה יותר מתורבתת. קח את אום כולתום, זה הכל פרטיטורות, תזמורות של 70-60 נגנים. הרבה יותר מורכב".
איך היית קורא למה שעושים היום אודיה, אושר כהן, איתי לוי או עומר אדם?
"תשמע, עומר אדם עושה דברים מדהימים. הפקות שאף אחד במדינה לא עושה, אבל המוזיקה שהוא עושה זאת לא המוזיקה שאנחנו עשינו. היום מאוד קשה ללכת לאירוע. כבר אין מוזיקה. אתה שומע בום-בום-בום-בום כל הערב. אני זוכר בזמנו, חיים משה היה מגיע לגן אורנים אצל כל העשירים והיה נותן חוויה אחרת לגמרי. היית שומע לחן, שומע להקה, שומע נגנים. היום אתה לא יכול לשמוע מוזיקה באירוע".
הוא עוצר לרגע ואז מעלה את ההימור. "אני לא אגיד לך שאני מתבייש להיות זמר, אבל היום אני לא זמר. כולם זמרים. אנחנו לא זמרים, אנחנו אמנים עם כל המסביב".
מופע 'אגדות המזרח'
(צילום: יח"צ)
מה ההבדל?
"זמר זה אחד שעומד על התיבה בבית הכנסת ודופק לך א-קפלה עד שהוא מוריד את ההיכל, בלי נגנים, בלי אפקטים ובלי כלום. אגב, לא בטוח בכלל שאתה יכול להגדיר אותי, למשל, כמזרחי או ים-תיכוני. עשיתי את 'גשם', שזה בכלל רוק, את 'פרי גנך' שזו בלדת שכול ישראלית, את 'לגעת באושר' ואני גם שר אופרה".
יצחק נכנס בלי להודיע: "יש דבר אחד מרכזי שמאפיין מוזיקה מזרחית: כלים של המסורת המזרחית. בכל המוזיקה של הצעירים אין את זה. לא שאני מזלזל במוזיקה שלהם, חלילה. הם עושים עבודה טובה, חלקם מוכשרים מאוד, וזה שהם ממלאים עכשיו את כל הפארקים וההיכלים וקיסריה, זה מטורף. אבל זה קו אחר של מוזיקה".
גדסי בכלל מבקש לבטל את כל הדיון בשמות. "וואלה, אני בלשון המעטה לא אוהב את הקיטלוג הזה, מזרחי, ים-תיכוני. הסגנון המוזיקלי של היום נולד מתוך השירים והזמרים שהיו פה במשך שנים. אני בכלל שרתי רוק. זו הייתה ההשראה שלי. מה שעשו בקיטלוג שלי זה כבר לא בשליטתי".
כלומר?
"מי מחליט עבור זמר מה הוא ומי הוא, או מאפיין סגנון מסוים שבו הוא שר משיר כזה או אחר? ולמה אי-אפשר לשיר בסגנונות שונים? כל הדיון הזה מלכתחילה היה מוטעה לדעתי, ועם השנים הלך והשתרש. במקום להקשיב למוזיקה עצמה, לשורשים שלה - הרי אפשר ללכת בקלות לשירים המוקדמים שלי - נתנו לה כותרות".
ומה לגבי הדור החדש?
"עומר אדם, ובכלל מי שציינת, מצליחים להביא את ההשפעות שלהם מהבית למוזיקה שהם עושים. מבחינתי זאת המוזיקה הישראלית בהתהוותה".
לוי לא מתכוון לפתוח ועדת חקירה לדור של מנהיגת הדור אודיה, הלווין הענק עומר אדם או הסלסולים של אושר כהן. "ברגע שזמר, לא משנה מי, עושה מופעי פאר, אז נמחא לו כפיים", הוא נחרץ. "מי שמצליח מבחינתי הוא הכוכב, הוא הקובע. אם באים 10,000 איש, 20 אלף איש לזמר מסוים, אז תמחאו לו כפיים ותשבו בבית בשקט. בהופעות שלי אני רואה את הדור החדש והוא מגיע לשמוע את השירים של פעם".
משה רוצה לתקן את השאלה. בעצם, הוא רוצה לתקן את הריאיון. עוד לפני שהספקנו להתמקם בנוחות בתוך הסיפור על הזמר המזרחי, הדרך הארוכה שלו לשלטון והמחירים שנגבו בדרך, הוא מזהה את המסלול ומבקש לרדת. יש לו ניסיון של עשרות שנים עם כבישים כאלה. בסופם, בדרך כלל, מחכה עיתונאי שרוצה לדעת כמה קשה היה. "אף אחד לא בא לבכות", הוא מבהיר בהמשך השיחה. "באנו לעשות את המופע הזה, וכל אחד עם הצבע שלו, הייחוד שלו. אנחנו באים ונעשה לכם שמח. זה הנושא. ולא לבכות ולא כלום. מוזיקה מזרחית, בעד, נגד, ישן, חדש. אדוני, יש עוד מלחמה? אנחנו לא נלחמים".
לוי מסכים איתו. "אני פעם התלוננתי על קיפוח? אף פעם לא הרגשתי".
אבל אחרים כן.
"איך שאתה רואה את עצמך, ככה רואים אותך. 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'".
משה: "אתה רואה את עצמך כחגב?"
לוי: "זה לא אני. ככה כתוב בתורה".
יצחק מתערב: "זה שהיה קיפוח, זה לא נושא לשיחה בכלל, בחייכם".
זה ברור. אלה לא רק תחושות. ההדרה מהרדיו נמשכה שנים ארוכות.
"ולצערנו חלק לא קטן מאלה שגרמו לזה, לא בחיים. או אולי למזלם, אתה יודע".
מעניין מה היו אומרים לו ראו מה קורה היום.
"היו מתים בחזרה".
אביבה אבידן: "תמיד יש שינויים בעולם, ברור שגם במוזיקה. אנחנו קרענו את התחת בשביל שהם היום יגיעו לאן שיגיעו. אבל אין שם הרבה נשמה כמו בתקופה שבה אנחנו התחלנו. היא אבדה בדרך"
הצחוק לא מוחק את מה שהיה. הוא רק אומר שהם לא מעוניינים לגור שם. כך, פחות או יותר, נראית שיחה שבה המרואיינים מסרבים לבכות: בתוך כמה דקות יש כבר ויכוח, תיקון מונחים וחזרה מן המתים לצורכי צפייה במצב המצעדים. אף אחד כאן לא זקוק לדובר שיסביר את האחר. הם משלימים משפטים, מתנגדים, זוכרים שירים של הקולגות ומסרבים להיכנס בנימוס לאותה מגירה. המוזיקה שלהם מצאה את הדרך מן השוליים אל המרכז. עכשיו, כשהמרכז מלא בזמרים מסלסלים, הם לא בהכרח מסכימים מה בדיוק ניצח.
"הדור שהחליט מה קובע בזמן שלנו, זה שלא רצה להשמיע אותנו", מפרשן יצחק, "גרם למאות אלפים, אולי למיליון או שניים בישראל, לא לשמוע את המוזיקה שלנו. היום, כשאתה אומר שאנחנו הפכנו למיינסטרים, אז מי נהנה בעצם? כמעט רוב תושבי מדינת ישראל, גם הבנים של אלה שלא רצו להשמיע אותנו".
זוהר ארגוב
(צילום: שאול גולן)
לוזון: "נשמה, אני מדבר על התקשורת כרגע. אני יודע שגם בשנות ה-80 המוזיקה שלנו הייתה בגטאות, בתוכניות ספציפיות, 'על הדבש ועל הכיפאק נגיד'. עזוב את 'איזו מדינה', שפרץ כל מה שאפשר, זה לא המודל. הרוב לא קיבלו שום הזדמנות כזו".
אביבה, לך היו שתי חומות: גם מוזיקה מזרחית וגם אישה בעולם של גברים.
"כל המוזיקה הזאת לא הייתה מקובלת, רק בקסטות, בגטאות, בטח לא ברדיו. זה נכון שגם לא היו יותר מדי נשים במוזיקה שלנו, אבל ההתעלמות לפני הכל הייתה כללית. אבל אני החלטתי לעבוד דרך השטח, הופעתי מלא, למדו להכיר השירים שלי, לאט-לאט הם נכנסו. פתאום 'איש יקר שלי' הושמע ללא הפסקה בחפלות, בחתונות. לקח לי שנים, זה נכון, אבל אם זה קרה, אני בטח לא יכולה היום להתלונן".
משה: "אם המוזיקה שלנו לא הלכה דרך התקשורת, זה הלך דרך תחנות מסוימות, ואני לא מדבר על הרדיו. אני מדבר על התחנה המרכזית בנתניה או באר-שבע, או בעפולה, שם בעצם נקבעו הדברים עבורנו אז. וראס בן אמו, אם השיר יהיה טוב, התקשורת בסוף תהיה חייבת לשדר. מה, עורך שהגיע לשירות בצה"ל כדי לבחור מוזיקה, נניח, האם האוזן שלו בגיל 18 בהכרח יותר טובה מכזו של נערים אחרים ששמעו בבית מוזיקה אחרת? לא בטוח בכלל. אולי להפך".
יצחק: "יש אנשים שרצים ל-800, 1,500 מטר, לפעמים 200 מטר. אנחנו רצנו לשמחתנו מרתון ועברנו כבר את המרתון. תדמיין לעצמך את כל הכישרונות החדשים שיש בארץ, ויש המון טובים, בעוד 50 שנה. אתה רואה אותם רצים 30 שנה ברצף?"
אבידן: "הרבה ייפלו בדרך. להצליח זה דבר אחד, להחזיק יציב זה דבר לגמרי אחר".
לוזון: "אני כל כך שמח שאני שייך לדור הישן, אולי דור הביניים חלקנו. הכבוד הוא שלי, שלנו, כי אנחנו אבן הדרך של כל מה שקורה היום במוזיקה. מה שמאוד ייחד את הדור שלנו? היית שומע את איציק קלה, יודע שזה הוא, אין סיכוי שלא. ככה כמובן עם שלומי שבת, יואב, כל מי שנמצא פה בחדר. לכל אחד היה צבע קול של מותג. היום אני שומע את הזמרים של הדור החדש, הם נשמעים לי כולם כמעט אותו הדבר".
ישי לוי ז"ל
(צילום: דנה קופל)
גם השירים מתחלפים הרבה יותר מהר.
לוזון: "תשמע, אנחנו באמת נלחמנו על כל טקסט, היינו לוקחים להגהות ברמת האקדמיה ללשון כדי שלא יהיו טעויות, לא היינו מוותרים. לא אגיד שאלה היו טקסטים של אלתרמן, אבל אתה יודע, הייתה מחשבה מאחורי המילים, אני חושב שזה פחות עושים היום".
משה: "היום אני שם לב שיוצא שיר, אבל שוכחים אותו אחרי שבוע".
לוי מתרגם את ההבדל בין אז להיום למשפט הרבה פחות מנומס: "פעם זה היה שדרן מאחורי מיקרופון שגוזר את גרונך ואת גורלך. נגמר הסיפור הזה. יש יותר מדי אופציות".
לוי נוגע במתגים של הדור הנוכחי, הרשתות החברתיות. הרדיו הישראלי ניסה להרוג פעם את הזמר המזרחי, אבל השטח המשיך לבעור מסביב לתחנה המרכזית בתל-אביב והבאסטות מכרו את הקסטות לפי קילוגרם. היום יש לכל אמן תחנה מרכזית משלו, בלי טינופת, ריחות מוזרים ופחים בדרך כלל מלאים, ובטח בלי לעצור את הנשימה עד ישיבת הפלייליסט הבאה. כמו שהיו אומרים פעם ב'שירים ושערים' – הסדר הוא הפוך. המוזיקה כובשת את השטח, כלומר את הטיקטוק, יוטיוב ונגזריהם, הרדיו מקבל את המנות שכבר הסתובבו על הגריל בחוץ והפיצו ענני ריח נחשקים שאי-אפשר לעמוד בהם. הוא לא קובע, אלא עוד מגבר להדהוד. לוזון זוכר היטב את התקופה שבה לא היה אלגוריתם שיסדר את העבודה. "מה שמאוד עושה לי טוב זה שאני זוכר שהייתי ממלא אז בקלות עוד ועוד מועדונים של 500-600 איש בלי אינסטגרם, בלי פייסבוק, בלי טיקטוק. הייתה מודעה של 77 סנטימטר בקיוסק של שלמה. זהו".
היום כל זמר יכול להחזיק בכיס טלפון עם תחנת רדיו, ערוץ טלוויזיה ומחלקת שיווק. מה היה קורה אם בדור שלכם היו רשתות חברתיות?
גדסי מחייך: "אני כל כך שמח לשמוע ממך את השאלה הזאת, כי בזמנו היינו תלויים לא מעט באנשי תקשורת, ובעצם לדעתי גם היום. אלא שיש כמובן עוד אפיקים. אני מחובר פה ושם ומעלה קטעים לטיקטוק או פוסטים לפייסבוק, אבל זו העמקה ליותר צעירים ממני".
האיש שזעק 'איזו מדינה' לא מסתפק בתשובה מנומסת על המהפכה הדיגיטלית. "היום הרבה יותר קל להרים זמר חדש", הוא אומר. "ילד שאף אחד לא מכיר אותו, שיספר שתי בדיחות, והופ הוא ממלא נוקיה. זה כמובן לא אומר שאני לא צריך להיות ברשתות. אתה חייב להיות בעניינים".
אלי לוזון: "נלחמנו על כל טקסט, היינו לוקחים להגהות ברמת האקדמיה ללשון כדי שלא יהיו טעויות. לא אגיד שאלה היו טקסטים של אלתרמן, אבל הייתה מחשבה מאחורי המילים.
מהפכת הרשתות סגרה מעגל משונה. פעם היה שומר סף אחד, או קומץ קטן, שישב מאחורי מיקרופון והחליט אם הקהל בכלל יקבל הזדמנות לשמוע. היום השער מפורק למיליוני אגודלים. זה חופש עצום, אבל גם רעש עצום. אין יותר אדם אחד שיכול לגזור את גרונך או גורלך, כמו שאמר לוי, אבל גם אין לאמן של היום מרחב נשימה. כמעט אין רגע שבו הקהל אינו מצביע. כל שיר נבחן מיד, בפומבי, במספרים. הדרך אל הקהל התקצרה, אבל חיי המדף של שיר מתקצרים יחד איתה.
גדסי רואה באותו שינוי גם מחיר. "היום התעשייה הפכה להיות יותר ממוסחרת, ממוחשבת, מחושבת ומיובאת. ועדיין אתה יכול לשמוע את זמרי הנשמה הגדולים שצמחו לנו כאן בארץ".
את מה שהיום אפשר לעשות בהחלקת אצבע, לרקוד מז'אנר לז'אנר בלי לעבור דרך ועדת קבלה, משה עשה פעם עם לא מעט רעש מסביב. אחרי שכבר היה כוכב ענק, הוא הקליט שירים כמו 'נשבע ו'תן לזמן ללכת', וגילה שגם בתוך הבית שלו יש מי שמבקש לבדוק דרכון. הפעם לא שאלו למה הוא מזרחי מדי, אלא למה הוא לא מספיק כזה. "משתכנז", הם קראו לו בכעס.
"זה הדבר הכי טוב שעשיתי", הוא יורה בלי לחשוב.
תסביר.
"זה לא היה רגיל באותם זמנים שזמר מזרחי שר שירים בסגנון שנקרא אז ארצישראליים, אבל כבר מתחילת הדרך שלי ליווה אותי המשפט של אבא: 'יא איבני תהיה זמר של כולם, לא רק של צד אחד, לא רק של מגזר אחד'. המשפט הזה תמיד הלך איתי".
יצחק זוכר היטב את פס הקול של המעבר: "הייתה תקופה שאמרו על חיים, מה זה השירים האלה? זה אלבום מזרחי? הוא השתכנז. לימים, תראה מה קרה. אלה השירים הכי טובים, נכסי צאן ברזל שלו".
משה: "התברכתי קצת, ברוך השם".
אני מחזיר את משה לתקופה שבה היה מהזמרים המזרחים הבודדים שהוזמן לתוכניות אירוח כמו 'שעה טובה' או 'סיבה למסיבה', הימים שבהם ערוץ אחד היה גם חלון הראווה וגם הקניון כולו. הוא הרי היה שם, בפריים-טיים, אחר כך גם ליד שמעון פרס ויצחק רבין ועוד לא מעט פוליטיקאים. אם מחפשים תמונה לאלבום הניצחון, למשה יש הרבה יותר מאחת. אלא שהוא פשוט מעדיף לבדוק מה כתוב ביומן.
היה רגע שאמרת לעצמך, עכשיו זה קרה? אולי עם 'לינדה לינדה'?
"לא חשבתי על כלום. אני באתי לשיר, זהו זה. כמו רולטה, הגלגל הסתובב, הרבה זמרים שרו, פתאום נפל על המספר ששמתי. אלוהים שמע וקיבלתי את הברכה".
מה חשבת כשפוליטיקאים רצו אותך לידם?
"עשו מנדטים. פוליטיקאים, זה התפקיד שלהם, להידבק למפורסמים גם. בזה הם אלופים".
אצל לוזון הזיכרון מגיע עם מספר אחר: 300 דולר. זה הסכום שקיבל, הוא מספר, כשהופיע עם 'איזו מדינה' מול קהל של כ-50 אלף איש בחורשת טל. הוא היה בן 20 וקצת, 1986, השיר רק יצא ובתחנה המרכזית כבר השמיעו את האלבום מכל כיוון. את ההשמעה המשמעותית מכולם הוא זוכר ביום שבו קברו את זהר ארגוב. אחרי השירים של המנוח, ברדיו בחרו לשדר שוב את 'איזו מדינה'. דור אחד איבד את הקול הגדול שלו, ילד אחר עוד לא ידע כמה עולה הקול שלו.
אתניקס
(צילום: טל שחר)
כלומר, דפקו אותך בהיבט הכספי.
"ברור. מאז אני נזהר".
הצוות של לוזון דווקא הזהיר אותו מפני המילים שכתב יוני רועה. "אמרו לי, תשמע, אתה יכול ליפול עם שיר כזה. אמרתי להם, אף אחד ממילא לא מכיר אותי, אין לי מה ליפול. הלכתי עם האמת שלי".
המסלול הישיר הזה עבד פחות כשהגיעו לדון בכסף. לימים, כשפנו אל לוזון להשתתף ב'עד סוף העולם' שהקליטו משה ויצחק, הוא כבר לא רצה לחזור על השיעור מחורשת טל. שירים יכולים להגיע מכאן עד הסוף, אבל גם לשכר יש איזה גבול תחתון. "לא ויתרתי בגלל שהשיר לא היה טוב. דרשתי מהמפיקים סכום מסוים לקבל עבור השיר. לא הסתדרנו".
הפסדת להיט ענק.
"יש לי מספיק המנונים, ברוך השם".
שולחן ההחמצות הולך ומתמלא, ואף אחד לא מזמין ועדת חקירה. משה מספר על פגישה עם אתניקס כשחיפשו זמר לחיבור מוזיקלי באמצע שנות ה-90. הוא לא התלהב, אתניקס המשיכו לאייל גולן וחוללו מהפכה עם האלבום 'בלעדייך'. משה אפילו קיבל להשמעה סקיצה של שלושה שירים מהאלבום, אבל לא התחבר. "שמעתי את זאב נחמה וחשבתי, מה הוא רוצה ממני?"
אני אפילו לא שואל אם אתה מתחרט.
"למדת. מה פתאום? באותה שנה נתן לי נחמה את 'התמונות שבאלבום' שנכתב כשהבן שלי אסף התגייס. השיר הזה הולך איתי עד היום".
יצחק נזכר בשורשים משותפים: "ויתרתי על שיר שאלביס פרסלי בסוף הקליט, אבל פעם נסעתי עם בן מוש בזמן העבודה על התקליט הראשון והוא ביקש להשמיע לי זמר חדש בשם אלי לוזון. פתאום עולה 'אנא אלי', שתפס אותי בבת אחת. אמרתי וואו, איזה שיר. באמת נהיה להיט ענק".
משה: "השיר 'בדם אהבתי' היה אצלי לפני כולם, אבל יש שם שורה שאומרת: 'לשים ראשי בין חמוקייך'. זה היה נראה לי נועז מדי, רציתי משהו יותר עדין".
אביבה אבידן מקצרת את תולדות חלוקת השלל: "כל הלהיטים הלכו לחיים משה. אני קיבלתי שאריות", היא צוחקת. "בסוף גם הגיעו הלהיטים הגדולים, אבל לקח זמן".
גדסי, שבשיחה איתו לא נזכר בלהיט גדול שהחמיץ, מזכיר קשר פחות מקרי בין השמות על הכרזה: "כל החבר'ה כאן, חיים, יואב, נתי ואביבה, מלבד לוזון, קיבלו ממני שיר". בשביל הקהל זה מפגש פסגה. מבחינת הרפרטואר, הם כבר נפגשו מזמן.
דווקא את הסיפור המתבקש על הילד שידע תמיד שיהיה זמר כמעט לא תמצאו פה. גדסי אומר ש"המוזיקה בחרה בי, לא ההפך. לא חשבתי על שום קריירה כשהתחלתי, פשוט אהבתי לעשות מוזיקה".
יצחק הוא כנראה הזמר הראשון בעולם שמאשים את הקהל בקריירה שלו. "מעולם לא היו לי חלומות להיות זמר. שיחקתי כדורגל בכלל. התחלתי לשיר כסולן בלהקת חתונות ונשארתי עשר שנים. לימים פתאום התחיל לחץ מהקהל: למה אתה לא עושה אלבום? הקהל הלחיץ אותי, אז החלטתי לחפש חומרים".
הוא מצא את ההמנון רגע לפני שנסגר האלבום. "הקלטתי תשעה שירים, ובן מוש, שהפיק את התקליט, התקשר לבקש את העשירי. בינתיים התחילה מלחמת המפרץ. ישבתי בבית ושמעתי את הנעימה של 'זה הזמן לסלוח'. כתבתי בית ופזמון, ואז בן מוש מתקשר אליי עוד פעם. אמרתי לו, תשמע, נופלים טילים. הוא אומר לי, אין מה לעשות, תבוא, צריך לסיים. אמרתי לו, אין לי בית שני. אמר 'אז תכתוב בדרך'".
יצחק יצא עם חבר לכיוון האולפן בתל-אביב. הדיווחים ברדיו סימנו עוד נפילה של סקאד בעוד אזור. יצחק נסע מלווה בשתי דאגות רציניות: אחת די משותפת לכל אזרחי ישראל, השנייה קצת פחות. "כל הדרך נופלים טילים. רמת-גן, אחר כך שומעים שכונת התקווה, אחר כך סביון. ואני אומר לעצמי, שמע, האולפן מתקרב ואין לי עוד בית שני'. בדרך הגיעה השורה 'את שתי עיניי נושא אני למעלה ומבקש תשובות'. במציאות היו ליצחק כמה סיבות טובות להסתכל לשם.
עומר אדם
(צילום: אמיר מאירי)
אז בעצם סדאם חוסיין צריך לקבל קרדיט על השיר.
"על כל האירוע. אני מגיע לאולפן בתל-אביב, יורדים למרתף ההקלטות. אני נכנס להקליט עם אוזניות ולא שומע כלום. פתאום אני רואה שנכנסים מהדלת אנשים וילדים עם מסכות נגד לוחמה ביולוגית. שיפשפתי את העיניים, שאלתי מה קרה? אמרו לי, יש טילים".
הקהל הראשון של 'זה הזמן לסלוח' הורכב ממסכות בגודל אדם.
"תיאור מדויק".
אבידן זוכרת מאותה מלחמה את 'יהיה בסדר', שיר שקיבלה מציפי מור, שהגיעה מאמריקה עם קלטת ובתוכה שיר שכתב אחיה. גם כאן הייתה דרך חזרה אל המיקרופון, אחרי שאבידן כבר חשבה שתלך בדרך אחרת. "כשאני התחתנתי, ילדתי ילדים, כבר ויתרתי. הגעתי מרקע של להקה צבאית ולא חשבתי שאני ממשיכה לשיר. נכנסנו לאולפן והקלטנו. במלחמת המפרץ היו משמיעים אותו, אבל זה לא הפך אותי פתאום למפורסמת".
ואז הגיע 'פרי גנך'. 1991.
"גם ל'פרי גנך' לקח שנים עד שהוא הפך לשיר במעמד שאתה מכיר היום. לצערי יש איתו מטען כבד. באסון המסוקים ב-1997 הוא פרץ החוצה מחדש, כי הרבה אמהות איבדו ילדים. אחרי זה, הרדיו כבר הגיע לשירים אחרים שלי. ואז הבנתי, וואו, עכשיו אני על המפה. כי מה אני רציתי? להיות אמא. לגדל ילדים. פתאום קריירה. ועד היום אני קוצרת פירות. יכול להיות שאם לא הייתי אמא, נשואה, ילדים, הייתי משקיעה יותר בשואו ביז".
חיים משה: "אם המוזיקה שלנו לא הלכה דרך התקשורת, זה הלך דרך תחנות מסוימות, ואני לא מדבר על הרדיו. אני מדבר על התחנה המרכזית בנתניה או באר-שבע, או בעפולה, שם נקבעו הדברים. וראס בין אמו, אם השיר יהיה טוב, התקשורת תהיה חייבת לשדר"
המרתון שיצחק דיבר עליו בתחילת השיחה מורכב גם מחודשים טובים יותר ופחות, משיר שלא תפס, מטלפון שלא צילצל. אני שואל מה עושים בתקופות האל - בכל זאת, לפעמים גם צריך לשלם חשבונות - ומגלה שמשה כבר הגיש ערעור על עצם השאלה. "לא הגענו למצב הזה", הוא פוסק. "תמיד יש עבודה". לוזון מציע תשובה מפורטת יותר: "בז'אנר שלנו אנחנו עובדים. אם לא באירועים, אז היכלי תרבות. אם לא היכלי תרבות, מתנ"סים. תמיד יש. אלה לא זמרים שמופיעים רק בימי עצמאות".
אף פעם לא נעצרה הפרנסה?
"בחיים לא. יש חודש עם עשר הופעות, יש חודש עם 15, יש חודש עם ארבע".
ומה עושים בחודש כזה ריק?
לוזון: "אז תקנה אוטו חדש בעוד חודש. לא בוער".
לוי מצא עוד שימוש ביומן קצת פחות צפוף. "בזמנים שפחות עבדתי היה לי זמן להתאהב".
אתה לא נלחץ כשיש פחות עבודה?
"אף פעם לא היו תקופות כאלה של ממש שחור לגמרי".
בין מופע ענק אחד לשני, כשהתעשייה מודדת זמרים בכמה פעמים סגרו מנורה או פארק ובאיזו מהירות, הם מזכירים שיש גם פרנסה מחוץ ללוח התוצאות המטורף של הדור החדש. "מה רע בזאפה? מה רע בהיכלי תרבות? הכי כיף בעולם", אומר משה. לוזון מספר על ההופעה בנשף הרוק של אביב גפן מול 50 אלף איש, אבל כשנותנים לו לבחור הוא רוצה גם אולם של 400. להרגיש את האנשים. "זה כמו שאתה הולך לחתונה היום, יש לך 1,200 איש, אתה לא יודע מי החתן, מי הכלה, מי בכספומט. לפני 30-20 שנה הייתה לך חתונה של 200 איש. ידעת כל אחד מי הם".
אבל גם את השירים הכי אהובים צריך לשיר בפעם האלף. חיים, אין ערב שכבר לא בא לך לשיר את 'כל נדריי' או 'נשבע'?
"נהפוך הוא. כשאתה עולה לבמה, אתה מרגיש את היציבות. כשאתה שר 'כל נדריי' ולא נמאס, וכשאתה שר 'נשבע' ולא נמאס, אתה מרגיש שיש לך יסודות מאוד טובים".
ישי לוי ז"ל היה אמור לשבת ביניהם, לצד אחיו נתי, לצד השכן יצחק, לצד אבידן שהתייעצה איתו על חומרים. יותר משלושה חודשים עברו מאז הלך לעולמו וזכה לחיבוק אוהב אחרון ממדינה שלמה. משה, שחסך עד עכשיו בתארים והכיר את ישי שנים ארוכות, בוחר בשבילו תואר אחד: "קוסם. הוא לוקח את השיר אליו ועושה בו מה שהוא רוצה. וגם צבע הקול שלו, אני חושב, הים-תיכוני הכי אמיתי".
לוזון זוכר את הגרסה של לוי ל'אהבה בת עשרים', "זמר מדהים. ביצוע נדיר'. יצחק זוכר קודם את הדרך הקצרה בין הבתים בראש-העין. "אנחנו שכנים. אני גר פה, חוצה את הכביש, נכנס לנתי, ישי, כל המשפחה". אחר כך באו השנים שבהן כל אחד הלך בדרכו, ובשנים האחרונות חזרו והתקרבו, אירחו זה את זה בהופעות. עד שהגיעה בקשה שלא הייתה עוד הזמנה לשיר ביחד. "בהפקה התקשרו אליי אם אני יכול לבוא להחליף את ישי במופע באילת", מספר יצחק. "הוא כבר לא יכול היה לשיר. לא ידענו שהמצב שלו מאוד מחמיר".
"כשהייתי צריכה לבחור שיר הייתי מתייעצת עם ישי כי הייתה לו אוזן נהדרת", אבידן נזכרת. "במפגש האחרון, בהופעה בבת-ים, לא ראיתי פרידה מול העיניים. הסתכלתי עליו ואמרתי, 'ישי, אתה נראה ממש מצוין. אתה עושה ספורט?' והוא אמר שכן. יצאתי אופטימית דווקא".
נתי לוי נאנח. "אני עדיין לא מעכל. איך אפשר? לא מעכל. והעצוב ביותר זה לראות את ההורים מול העיניים".
יש מחשבה אולי להרים ערב שלם של השירים שלו יחד עם בנו שיר לוי?
"בוודאי. שיר זה הנשמה שלי. הדם שלי. אלוף".
אחרי כל השנים, יהיה רגע שבו תגידו "תודה רבה, היה נחמד", ותרדו מהבמה?
אבידן: "אני אמות על הבמה מבחינתי".
נתי: "רק בקבר מבטלים. זמר זה לא כדורגל. שרים עד הסוף".
משה: "לא חשבתי שאעבור את גיל 70 ועדיין אשיר. זה פשוט הלך והתחזק. רק כשאני ארגיש שהדלק שלי באוטו מגיע לכתום, חס וחלילה, אני אתחיל לחשוב שאני צריך לפרוש. אצלי לא השתנה הרבה מאז ההתחלה. אתה לא נח על שום זרים. הייתה הופעה טובה ביום שישי? יופי, ביום ראשון כבר צריך להופיע מחדש".
לוזון: "אצלי זה משהו מולד, כבר מגיל שש. זה לא שעם השנים החלטתי שאני זמר. זה גן שהיה מרחם אמי. אז גם לגבי ההפסקה אני משאיר פתוח".
גדסי: "כל עוד הקהל חוזר ובא לשמוע, אני שם את הנשמה שלי על הבמה".
יצחק: "בחיים לא העזתי לחשוב על לפרוש".
למה?
"אני לא יודע לעשות כלום".
