בסתיו שעבר הפיק 'הניו-יורקר' סרט תיעודי קצר תחת השם 'The Guy Who Got Cut Wrong' ('האיש שחתכו לו לא טוב', בתרגום מאוד חופשי), שהתבסס על מסה שפירסם גארי שטיינגרט. לאורך אלפי מילים, שהפכו ויראליות, נחשף שטיינגרט עד לעמקי מבושיו, וסיפר כיצד ניתוח ברית מילה רשלני שעבר בגיל שבע אחרי שהגיע לארה"ב מברית-המועצות, הותיר אותו עם כאבים כרוניים, עיוות פיזי, פגיעה קשה בביטחון העצמי וביכולת לנהל מערכות יחסים. זה גם הפך אותו לאדם שמתעב דתות. כשהוא אומר שהוא מרגיש את התיעוב הזה מהמעיים, זה די מילולי.
בסרט שנולד מהמאמר מספר שטיינגרט כיצד ברית המילה מהגיהינום רדפה אותו פיזית ונפשית עמוק לתוך שנות ה-40 של חייו. מי שעוקב אחרי שטיינגרט, סופר יהודי שובב שטורף את החיים ואין חושך שהוא לא יכול למצוא בו הומור, אף פעם לא ראה אותו כל כך עצוב כמו בסרט הזה. מאידך, כל סיפורי הרקע שלו הם גם ההסבר הטוב ביותר לאיך הפך גארי שטיינגרט לדרלינג תרבותי בניו-יורק: מהגר שעבר ילדות מדכאת ומדוכאת, ויצא ממנה לקריירת ספרות מצליחה מאוד, ולחיי אייקוניות מנהטנית של מסעדות טובות, מרטיני טוב עוד יותר, וכתיבה למגזינים נחשקים על כמה אומללות יש בהפלגה על ספינת התענוגות הגדולה בעולם.
"אני מניח שהחיים שלי הם מרד פרוע נגד כל מה שגדלתי עליו", אומר שטיינגרט, "ההורים שלי גדלו בברית-המועצות, שבה הכל היה נורא. הדברים היחידים שיכולת לעשות זה סקס ולשתות עד מוות, אבל לשתות עלה כסף. כתבתי פעם על היום שבו גיליתי את המעדן הזה שמוסיפים לאוכל ונקרא שום, כי לא היה שום במטבח שלנו ברוסיה. ההורים לא לימדו אותי לאהוב את החיים, אבל אני כן מלמד את הבן שלי לאהוב אותם. הוא כותב לעיתון בית הספר על המקומות הכי טובים בשכונה לאכול מרקים והמבורגרים".
גאווה.
"אני מאוד גאה בו, אבל גם מאוד חרד לו. כל כך מדכא לחיות במדינה הזאת ולדעת מה אני משאיר לבן שלי. באמת שחשבתי לעזוב, אני יכול לכתוב מכל מקום, אבל אשתי אמרה 'לא, אנחנו חייבים להישאר ולהילחם', שזה משהו שפרוגרסיבים אוהבים להגיד. כן, אבל כמה עוד אפשר? לא יודע, אולי יש מדינות שפשוט יהיו גרועות בלנצח".
"7 באוקטובר שיגע אותי, כי הרבה אנשים שאני מכיר מהדור הישן של יהודים-אמריקאים חושבים שישראל היא המקום היחיד שיגן עלינו. 'אתה תראה, אצל ממדאני יהיו פוגרומים בכל רחבי ניו-יורק'. על מה אתם מדברים? הפוגרום הכי נוראי מאז השואה קרה בישראל"
מישהו הגדיר פעם את גארי שטיינגרט בן ה-54 כ"סטנדאפיסט של הספרות האמריקאית, בעיקר הניו-יורקית", ואין תיאור מדויק מזה. הוא מורכב מאבני יסוד כל כך מרכזיות בתרבות — מהגר, יהודי, ניו-יורקר — שהעדשות שלו פשוט רואות תמונה גדולה יותר, ומאחוריהן יש עיניים עם ניצוץ קבוע. למרות שמרבית ספריו מציירים חברה אמריקאית — וניו-יורקית, תמיד ניו-יורקית — מתנוונת שנשמתה משחירה, הם גם תמיד מלאי הומור ואף פעם לא נטולי תקווה.
'ורה, או אמונה' (תרגום: ניצה פלד, ידיעות ספרים), הספר השביעי של שטיינגרט, הוא ספר התבגרות חמוד עם ארומה אפלה מאוד. במרכזו נמצאת ורה ברדפורד-שמולקין בת העשר, תלמידה מצטיינת, חרדתית ובוגרת בהרבה מגילה. שטיינגרט אומר כי ספרו של הנרי ג‘יימס, 'מה ידעה מייזי', משנת 1897 נתן לו השראה לתיאור יחסים רעים בין זוג הורים מנקודת מבטה של בתם, אבל כל גיבורי הספרים של שטיינגרט הם אלטר-אגו שלו, וגם ורה היא בסוף גרסה במגדר שונה של הילד גארי. אין לה חברים והיא גרה עם אביה הרוסי-יהודי איגור, שהוא עורך מגזין כושל, אמה החורגת והעצבנית אן, ואחיה החורג הצעיר, דילן, שנהנה לחשוף את איבר מינו בפני אורחים. אמה האמיתית נעלמה מחייה וההורים שלה רבים כל הזמן. ורה רוצה שהוריה יישאר ביחד, אבל גם רוצה למצוא את אמה הביולוגית, והיא רוצה שתהיה לה לפחות חברה אחת.
כל זה קורה באמריקה שנפרדה מהדמוקרטיה. שטיינגרט כותב סיפור פיקשן שמתרחש בעוד עשר שנים, אבל מרגיש יותר ויותר כמו נון-פיקשן עכשווי: במדינות שמרניות מנטרים לנשים את המחזור החודשי ובקונגרס דנים בחוק גזעני שנקרא "תיקון החמש-שלוש" (Five-Three Amendment). אם יעבור, יעניק החוק משקל הצבעה עודף ל"אמריקאים יוצאי דופן". אלה אנשים שאבותיהם הגיעו לאמריקה לפני מלחמת העצמאות, אך "היו יוצאי דופן מספיק כדי לא להגיע כשהם כבולים בשלשלאות".
למרות כל זאת, דרך הגיבורה המתוקה שלו שטיינגרט מכריח את הקורא, ואולי גם את עצמו, לשמור על תקווה. הוא כתב את 'ורה, או אמונה' בתוך 50 יום, אחרי שזרק 200 עמודים של ספר אחר לגמרי ומתברר שזו כבר שגרה אצלו. "זה קרה עם שלושת הספרים האחרונים שלי, 'בארי כהן בדרכים', 'החברים של סשה', והספר הזה", אומר שטיינגרט, שהוא מאנשי השיחה המהנים ביותר שתפגשו, "כולם הגיעו ל-200 עמודים ונזרקו. לא יודע, אולי נגמרים לי הרעיונות. בכל הפעמים השתעממתי, או שהעורך שלי שאל, 'גארי, על מה הספר הזה בכלל׳. אז זרקתי שלושה ספרים לפח, אבל תמיד יש לי תוכנית מגירה״.
אולי קצת יותר קשה לך כי סיימת לכתוב את ספרי ה"מהגר היהודי מברית-המועצות באמריקה".
"יכול להיות. זו הייתה נישה ריקה שתפסתי והרגשתי מאוד ייחודי ומיוחד. כיום אני כבר מרבית חיי באמריקה ויש לי ילד אמריקאי, אז אני כותב על דברים שקורים לי עכשיו, אבל הם לא סוערים כמו הסיפורים על המהגר הרוסי האומלל. יש משהו מלנכולי בהתבגרות והחיים במדינה עם פוליטיקה מחורבנת מדכאים הכל".
אתה אומר שהפכת אמריקאי לגמרי?
"לא, אני בוודאי עדיין אאוטסיידר. אני לא יודע מה לעזאזל קורה, אפילו כשאני חי בניו-יורק, עיר של סופר-עשירים שעכשיו מזמינים אותי למסיבות שלהם. אני אף פעם לא אומר לא למרטיני משובח, אבל תמיד יוצא משם ושואל את עצמי 'מה זה הדבר הזה ולמה אני נמצא בו'".
את הרעיון ל'ורה, או אמונה' קיבל שטיינגרט בטיסה מטוקיו לניו-יורק, כשהגיע למסקנה כי אין ברירה אלא לזרוק שוב 200 עמודים כתובים ולמצוא משהו חדש. זה קרה כשצפה במטוס, משום מה, בסרט 'קרמר נגד קרמר'. "בספר הקודם שלי חשבתי על 'החברים של אלכס'", הוא אומר, "דברים משנות ה-80 חוזרים אליי כי הם היו מאוד מכוננים. לא ידעתי כלום על אמריקאים בגיל ההוא, אבל כשראיתי אז את 'קרמר נגד קרמר', חשבתי 'אה, ככה הורים אמריקאים רבים. זה כל כך נחמד'. כי ההורים שלי תמיד רבו וזה אף פעם לא היה כזה מנומס. היו לי כל כך הרבה קשיים, ללמוד אנגלית, ללכת לבית ספר נורא שבו כולם צחקו עליי, אבל המריבות של ההורים היו כנראה הדבר הכי גרוע".
הייתה לך, כמו לוורה, רשימה של "עשר סיבות למה ההורים צריכים להישאר יחד"?
"תמיד, תמיד ניסיתי להשאיר אותם יחד. תמיד הייתי הדיפלומט ביניהם".
נטל כבד לילד.
"וגם הייתי בן יחיד. בכל מערכת יחסים שבאה אחר כך, רומנטית או חברית, תמיד הייתי דיפלומט. לעיתים רחוקות יזמתי ריב. כל גיל ההתבגרות שלי הייתי עסוק בלוודא שהם יישארו ביחד. גם ככה היינו עניים, את יכולה לדמיין מה זה להחזיק שני בתים. זה היה עניין קיומי להשאיר אותם ביחד, בדיוק כמו שוורה מרגישה".
אז ורה כבר יותר קרובה אליך מאשר סתם אלטר-אגו.
"קצת, קצת".
אולי בגלל זה מצליח שטיינגרט לייצר מגוף הגבר בגיל העמידה שלו קול מתוק ומרגש של ילדה בת עשר. "בגיל הזה בנות יותר מעניינות", הוא אומר, "הקשבתי לבנות בסביבה של הבן שלי, הדברים שהן התעניינו בהם היו כל כך שונים. הן כמובן מתבגרות הרבה יותר מהר ומנסות יותר מוקדם להבין מי הן, בזמן שבנים עסוקים בעיקר בניסיונות למקם את עצמם בסולם".
הקושי שלה למצוא חברים עובר כמו כמעט ביוגרפיה.
"היה לי ממש קשה למצוא חבר ראשון, הייתי בערך בן 12 כשהשגתי מישהו. כשכתבתי על הרגע שבו היא מוצאת סוף-סוף חברה, התחלתי לבכות. זה מצחיק שהגבתי ככה, כי הרי אני הישות האלוהית שמכוונת אותה, אבל אני חושב שזה קשור לחרדה שלי מהעולם שהילדים האלה, ורה הבדיונית והבן האמיתי שלי, יורשים. אתה חייב להאמין שלא הבאת ילדים לעולם רק כדי שיחיו בתוך ׳הדרך׳ של קורמאק מקארתי. הילדים האלה מבינים היטב עד כמה נורא העולם שבו הם גדלו".
כל מה שילדים בגילאים האלה מכירים זה קורונה ומנהיגים מרושעים ובינה מלאכותית. הם אפילו לא יודעים שיש אפשרות למשהו אחר.
"נכון, והם גם נמצאים בלחץ נוראי כי מחלחלת לתוכם החרדה מכך שנותר להם רק חלק קטן כל כך מהעוגה, ולכן הם חייבים להיות מבריקים בכל דבר. הם הולכים לבית ספר עם תיקים במשקל של לבנים על הגב. כשאני למדתי בישיבה, איזה רב לימד אותנו ספרדית וכל מה שידעתי היה Dónde está el baño ('איפה השירותים?'). הבן שלי לומד '501 פעלים בספרדית'. איך לעזאזל הוא אמור ללמוד את כל זה? גם ורה ממש חייבת להיות 'אישה ב-STEM' (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה, מתמטיקה — צ"ש)".
גארי שטיינגרט
(צילום: Elisabetta A. Villa/Getty Images)
היא גם נמצאת על הספקטרום.
"לא חשבתי עליה ככה בהתחלה, אבל שמעתי מספיק אנשים אומרים שהיא ילדה עם אספרגר. הבן שלי הולך לבית ספר חדש בניו-יורק, מאותם בתי ספר שצריך לעבור מבחן כדי להתקבל אליהם. במפגש ההיכרות עם המנהלים הם אמרו משהו כמו 'רבים מהילדים שלכם נמצאים על הרצף, אז אלה השירותים שאנחנו מספקים'. כשגדלתי עשיתי הרבה מהדברים שוורה עושה. היו לי תחומי עניין משוגעים שהייתי שקוע בהם כל הזמן, עשיתי תנועות משונות עם הידיים, ציירתי מפות באובססיביות, היה לי קשה למצוא חברים. אפילו היום, כשאני מזמין מקום במסעדה או מלון, אני מכין לעצמי תסריט בראש. למה אני עוד עושה את זה, אני הרי מזמין מקום כל יום. אולי גם אני על הרצף ומעולם לא אובחנתי".
• • •
ביקורתית, הספרים המוערכים ביותר של שטיינגרט היו רומן הביכורים 'המדריך לרוסי המתחיל' מ-2002, 'אבסורדיסטן' מ-2006 והביוגרפיה המרגשת 'כישלון קטן' מ-2014, אבל ההיסטוריה הופכת את 'סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד' מ-2010 לספר החשוב ביותר שלו. הוא מתרחש בארה"ב קורסת ומכורה לטכנולוגיה, ובמרכזו סיפור אהבה בין מהגר רוסי מבוגר לצעירה קוריאנית-אמריקאית (שטיינגרט נשוי לקוריאנית-אמריקאית). עם כל יום שעובר, הנבואות הדיסטופיות בספר ששטיינגרט התחיל לכתוב לפני 20 שנה, מתממשות מול העיניים: השליטה המוחלטת של הסמארטפון בחיי האנושות עד הפיכת המכשיר לחלק אינטגרלי מגוף האדם, מותו של הטקסט הכתוב (כולל אפליקציה שעוצרת מסרים שנראים לה ארוכים מדי: פחות מילים = יותר כיף!!!), אובססיית ה-wellness והארכת הנעורים, וארה"ב על סף פשיטת רגל, נשלטת בידי מפלגה רודנית אחת, כשחברות פרטיות מנהלות את הצבא והמשטרה. יש שם אפילו מלחמה נגד ונצואלה.
ב'ורה, או אמונה' מספר שטיינגרט על ארה"ב שמחליטה לתת עדיפות ל"אמריקאים אמיתיים", רק שהפעם הוא אפילו לא היה צריך לחכות 20 שנה כדי שזה יתממש. "יום שאחרי שהספר יצא", הוא אומר, "בדיוק יום אחרי, סגן הנשיא, ג'יי-די ואנס, דיבר על זה שיש 'אמריקאים יוצאי דופן'. ואני חושב לעצמי: אי-אפשר יותר לכתוב שום דבר שמתרחש בהווה. ההווה נעלם, אנחנו חיים כל הזמן בעתיד כי דברים זזים כל כך מהר. בעוד שנה, העבודה שלך, העבודה שלי, העבודה של אשתי עורכת הדין, כולן עלולות להיעלם. אי-אפשר לתכנן כלום. הספרים שלי הם בדרך כלל ריאליזם חברתי שעוסק בהווה. לוקח שנה לערוך את הספר ותשעה חודשים להכין יחסי ציבור לקראת ההשקה, אבל עכשיו אני מסיים ספר והמציאות משתנה ביום למחרת, ו-ואנס אומר בדיוק את מה שכתבתי".
כתבת את הספר הזה עוד בתקופת ביידן.
"כן, אבל ידעתי שטראמפ ינצח ב-2024. זו מדינה שיש לה רמת קריאה של כיתה ו'. המדינה הכי עשירה בעולם והיא מלאה בטיפשים".
גם אם ידעת שהוא הולך לנצח, חשבת שזה יהיה כל כך גרוע?
"כן, הוא רץ על מצע פאשיסטי לחלוטין. לא האמנתי כשהוא אמר 'הם אוכלים את החתולים והכלבים', לא האמנתי. אני עובד עכשיו על סדרת טלוויזיה שמתרחשת בשנות ה-30 בגרמניה, מנקודת המבט של משפחה יהודית. אפילו שם, נדמה שהדברים זזו לאט יותר. בהתחלה אנשי רפובליקת ויימאר, שעשו שלום עם היטלר, עוד כאילו רקדו סביב הנושא. פה באים ואומרים ישר: 'השחורים האלה אוכלים חתולים וכלבים', ושום דבר לא קורה".
מפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטת קולומביה
(צילום: Yuki Iwamura/AP)
יש עוד דברים שהחמירו מאוד מאז שכתבת את 'ורה, או אמונה' לפני כמה דקות. בינה מלאכותית למשל.
"אנשים כבר לא רוצים להיות בני אדם, הם רוצים להיות אלגוריתם מוצלח. יש לי סטודנט שהודיע מראש ששני השלישים האחרונים מהעבודה שהוא מגיש נכתבו על ידי AI. הסטודנטים האחרים יצאו מדעתם, הם שנאו את זה. אבל בסוף שני השלישים האחרונים היו טובים יותר מהשליש שהוא כתב בעצמו, כי הבינה קלטה את השטיק שלו, שיכפלה אותו, שיפרה אותו ובנתה לו ממש קשת עלילתית שלמה. כל זה לא קרה מעצמו. זה מפגש בין אידיוט חסר שמץ אינטליגנציה רגשית לאידיוט שעבר בריונות בבית הספר, הפך לאיש הייטק והגיע למעמד גבוה, אבל המבוכה החברתית שלו נמשכת. המעבר ממבוכה למגלומניה הוא קצר ומהיר מאוד. הרי מהו ג'יי-די ואנס אם לא אינסל אולטימטיבי בעמדת כוח?"
אבל תמיד היו אנשים כאלה. זה לא חדש.
"ההבדל הוא שהטכנולוגיה נתנה להם כוח שלא היה פעם. כל התפנית הפאשיסטית של עמק הסיליקון היא דבר די חדש. אולי פעם הם חשבו שכדי שמישהי תשכב איתם הם צריכים להעמיד פנים פרוגרסיביות, אבל עכשיו יש להם מספיק כסף".
• • •
למרות שהוא סופר מצליח שגר בשלווה בבית מוקף ירוק באפ-סטייט מדינת ניו-יורק ומכיר את הטעם של כמעט כל מסעדת מישלן בעולם, יש לשטיינגרט דיי-ג'וב קבוע כבר 20 שנה: הוא מלמד כתיבה יוצרת בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת קולומביה. הוא ראה הרבה פוליטיקה בקמפוס הזה, אבל השבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו משהו אחר לגמרי.
"היה בלגן", הוא מספר, "אבל ירדתי ודיברתי עם הילדים האלה באוהלים, והיו ביניהם המון יהודים שהתפללו ועשו שבת. אני לא מסכים עם כל מה שאמרו שם, אבל ממתי השתקה זו טקטיקה שעבדה אי פעם? עובדה שכל הרעיון של ׳בואו נפסיק לדבר על זה׳ לא עבד. עכשיו יש כל כך הרבה הגבלות בכניסה לקמפוס, שכשאני צריך להיכנס אני מרגיש כאילו אני נוסע לגדה המערבית. שום דבר מזה לא מציל חיי יהודים".
כמה מהתגובה של השמאל האמריקאי היא אנטישמיות נטו?
"בוודאי שיש אנטישמיות, תמיד הייתה ותמיד תהיה בלי קשר לעמדה פוליטית, אבל אי-אפשר שכל ביקורת על ישראל תסווג כאנטישמיות. זה לא מגן על יהודים. להפך. טראמפ הפך את האנטישמיות לנשק והוא משתמש בנו, אבל אנטישמיות לא מסבירה את זה שצעירים יהודים אמריקאים לא-אורתודוקסים שונאים את כל מה שהם שומעים ורואים בישראל, הם לא רוצים לנסוע לבקר ולא רוצים שום קשר. ישראל הרי תצטרך בעתיד את המצביעים האלה בבחירות בארה"ב, אז מה התוכנית ארוכת הטווח של כל זה?"
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"כאן, בעיר. זה נורא, מה יש לומר, פשוט נורא. לא האמנתי איך איפשרו לזה לקרות, כמה קל זה היה. זה קצת שיגע אותי כי הרבה אנשים שאני מכיר מהדור הישן של יהודים-אמריקאים חושבים שישראל היא המקום היחיד שיגן עלינו. 'אתה תראה, אצל ממדאני יהיו פוגרומים בכל רחבי ניו-יורק'. על מה אתם מדברים? הפוגרום הכי נוראי מאז השואה קרה בישראל. וכמובן שבהמשך התממש התסריט הגרוע ביותר, כי זה לא היה יכול להיות אחרת עם נתניהו ומי שמנהלים את ישראל. זה כמו שהקורונה הגיעה וחשבת לעצמך, 'איך אנחנו תקועים עם טראמפ ברגע כל כך מפחיד'".
כריכת הספר 'ורה, או אמונה'
אמרת שישראל בדרך להפוך ל"איראן יהודית".
"אני חושב שהחזון של 'סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד' שבו ישראל הופכת לישות המוגדרת אך ורק על ידי צבא, מעקב טכנולוגי ותעשיית ביטחון, יחד עם קיצוניות דתית תיאוקרטית ולאומנות חריפה — הוא הכיוון שאליו המדינה הולכת".
'ורה, או אמונה' מסתיים בכל זאת בקצת אמונה. זה כי יש לך ילד?
"כן. הרבה שנים חשבתי שהדור שלי, דור האיקס, היה הכי טוב, כי החיים שלנו היו כל כך נוחים. אבל עכשיו אני יודע שאנחנו איומים והגישה האדישה והמרוכזת בעצמנו הרסה לדורות הבאים. אבל הילדים האלה שגדלים היום, ממש נחמדים זה לזה. אני הלכתי לבית ספר יהודי ישן, ושם צחקו עליי כל יום כי הייתי רוסי. אנשים יכולים לדבר על כמה הם שונאים ווק, אבל אני רואה את הבן שלי שהולך לבית ספר שבו כל אחד מגיע ממקום אחר, והם לא מענים אחד את השני והם חברים טובים. הם חושבים על הסביבה וחושבים איך להפוך את החיים לטובים יותר. אז אולי ילדים כמו ורה, ברגע שתהפוך כמובן לאשה ב-STEM, יצליחו להציל חלק מהחרא הזה. אני אף פעם לא רוצה להגיד שהגענו לתחתית, כי תמיד יש עוד תחתית, אבל אני מסתכל על הילד שלי ואני כן מרגיש מאושר. עצוב לי שהוא יצטרך לחפור את דרכו החוצה מהספינה שהטבענו לו, אבל אני מקווה שהוא יוכל".
