המגעילים / ראיתם את העיירה הגרמנית היידנאו, סמוך לדרדזן, שהחליטה להוציא את אבני ההנצחה לשואה ממדרכותיה. או את ההולנדים "בודקי המזוודות". או הגדילה לעשות נבחרת אירלנד המגעילה שעשתה הכל כדי להשפיל אותנו, אם זה כשהרכינו ראש ב"התקווה", ענדו סרטים שחורים וגם הביסו אותנו 0:3. לא ניסע לאירלנד, אמרתי לה, הם חארות. להזכירכם, בצפון אירלנד - The Troubles, עם ה-IRA והבריטים - בין 1969 ל-1998 נהרגו כ-3,500 בני אדם ונפצעו עשרות אלפים. אלה לא ילמדו אותנו מוסר.
בהופעה על ים כנרת / אבל על חוף הכנרת בהופעה במוצ"ש כאילו מאומה לא קרה. אבל כן קרה. למרות שהיא עמדה ריקה בגלל האמבה אוכלת המוח, הופענו לעיני 5,000 "כנרתיים". יודעי דבר טוענים שהחיים הם תקופה קשה. אז ראיתי גם את חנוכי (דאום) ובני משפחתו, האמיתיים בהופעה. היו בצד הבמה המון ילדים צפונים שצרחו "מפרטים, מפרטים", וכל זה הזכיר לי את לילות "צמח", כשהיה עדיין רוקנרול אמיתי בארץ. ותודו שחודש לפני הבחירות רק ההופעות נשארות כאמת אבסולוטית.
ובינתיים איש לא בא הנה מחוץ לארץ להופעות מלבד בוי ג'ורג' שאוהב אותנו. אפילו השחקן אדם ברודי אמר השבוע שהוא בעד פרי פלסטיין. יאללה, סתום. תהיה בעד עמך. מה יש לך? וגם מר מוות לא עצר, עם יהודה אטלס ו”הילד הזה הוא אני” ששינה את תפיסתנו לגבי הילדות שרודפת אחרינו לכל מקום, בעיקר בבגרות. אמאל'ה, מה יהיה? חיינו העוברים מהר וחיינו העוברים לאט בין עלבונות ותביעות.
בלי גרם אנטישמיות / יום קודם שבנו היא ואני מבודפשט, ואני רוצה להצהיר שלא חיטטו לנו במזוודות וגם לא נתקלנו בגרם אנטישמיות, כולל ליד בית הכנסת הגדול עם פסל הערבה הבוכייה, אנדרטת הזיכרון ליהודים שהובלו למחנות הריכוז, בהם אמי. גם לא חשתי בדיקטטורה של הנשיא לשעבר אורבן. לפחות לא אצל הנהג שהסיע אותנו מהשדה ואמר באדישות: "החליפו אותו בפיטר אחד וזהו".
בודפשט היא עיר שקטה וחיילים בה מעט, למרות איומי פוטין על אירופה, אבל עם המון חנויות למאכלי קיורטוש, שזה הספציאליטה שלהם - בצק מתוק שנישא לגובה ושהייתה תקופה שחדר לארץ, נהיה טרנד ונעלם.
בינתיים הבחירות השאירו אבק להכל. כולם מינו את עצמם לשרי ביטחון, משפטים, חינוך. רק תרבות לא. אולי זה לא הכי חשוב בעיניהם.
הדרקונית / אנחנו יודעים שהם יבואו בדיוק מאיפה שהם הפסיקו ושאנחנו חייבים לשים לב לזה כל הזמן, לבדוק את עצמנו בוועדת חקירה ברורה, מה היה ומה יהיה, אבל הנה רגע ביטחוני עם לב. הצוללת החדשה אח"י דרקון הרטיטה אותי. גם כי היא לזכר אח"י דקר וגם כי כשהייתי בן 11 הזמין אותי עם אבא לביקור בצוללת אח”י תנין מי שפיקד עליה, סגן אלוף יוסף דרור. הוא היה ימאי נפלא, איש הפלי"ם בזמנו (הפלוגות הימיות של הפלמ"ח) שאבא שלי עזר לו לברוח ממחנה המעפילים בפמגוסטה אחרי שהבריטים תפסו אותו כשבא לעזור למעפילים. בביקור ההוא אמנם לא צללנו, אבל ירדנו לתוך הצוללת ונגעתי בפריסקופ.
אח"י דרקון אולי תציל אותנו מהאיראנים או מהטורקים - או השד יודע מי עוד מתכנן עלינו לכלותנו. כי הבה נשנן: אנחנו יודעים שהם יבואו בדיוק מאיפה שהם הפסיקו.
(איור: יזהר כהן)
מקום בטוח / מישהו כתב ש"הסוכה היא המקום הכי בטוח של עם ישראל". צחקתי ונזכרתי שבגיל 14 השתתפתי בהקמת סוכה בחצר. היינו ארבעה נערים, כמה קרשים, חבילת מסמרים שהתעקשה להיעלם בכל פעם שמישהו היה צריך אותה, ופטיש סמכותי. אף אחד מאיתנו לא ידע לבנות סוכה. כולנו ידענו להעיר למי שהחזיק את הקרש.
החבר שלי עמד בפנים והחזיק את הדופן בשתי ידיים. אמרנו לו לא לזוז עד שנחזק אותה. הוא שאל כמה זמן זה ייקח. אמרנו "רגע", מילה שבגיל 14 פירושה שאין לנו מושג. ואז, כשמישהו שיחרר קרש, הקורה משכה את הסכך וכל הסוכה התיישבה על הראש שלו. שמענו אותו גונח מתוכה: "אתם יכולים קודם להרים את זה?" הרמנו. הוא יצא עם עלים בשיער, חתך עמוק על המצח שהיה זקוק לתפירה של רופא. בסוף הקמנו את הסוכה מחדש בעזרת שכן מבוגר. וכשהחבר שלי נכנס אליה רק למחרת, לארוחת החג, אמר: "אם זה נופל שוב, לפחות הפעם יש אוכל".
אין מקום בטוח, תיזכרו בשמחת תורה, ובמה שקרה לנו. לפני שאני מתיישב, אני עדיין מרים את הראש ובודק מי חיבר את הקרשים.
פצצה בחתונה / לפני שנתיים בדיוק, כשיונתן, בני הצעיר, ורוני התחתנו, ישראל הטילה פצצה על נסראללה. רעש הכוס והפצצה התערבבו. השמועה על חיסולו של הצורר עברה בחתונה. הנוכחים המשיכו לרקוד. החתן והכלה אהבו זה את זה (עכשיו מחכים לילדה, ב"ה) ונסראללה, אויס, נעלם. ורק הדאגה נותרה. לא גמרנו את הסיפור למרות הכל.
הפתק / אני זוכר איך בבוקר הבחירות ההן שאל אותי האיש שעמד לפניי בתור: "אז למי אתה תצביע?" ועניתי שאני עדיין מתלבט. "אבל אתה כבר בדלת הכניסה לקלפי", הוא נבהל בשבילי. ומאחורינו עמדה אישה שאמרה: "אני החלטתי מזמן, אבל הבוקר הוא אמר משהו שהרס הכל".
המועמד שלך? שאלתי. "לא, בעלי", ענתה. זו הייתה פעם אחת כזאת שממש לא ידעתי למי לתת את הפתק הקטן שלי, אחרי פעם שנתתי והתחרטתי. בכל מקרה נכנסתי. כשיצאתי מהקלפי הוא חיכה לי.
"נו? הצבעת?"
כן.
"למי?"
רציתי לספר לו שלציפי לבני, אבל הוא נראה פתאום כל כך זקוק לתשובה, שהבנתי שהוא צריך למצוא אחת משלו.
יש לך עוד זמן, אמרתי.
הוא הביט בשעון. "יש שלוש דקות עד סגירת הקלפיות".
אז תפסיק לשאול אנשים, אמרתי, ולך ותצביע בדרכך.
ליל ירח מלא / היי, אנחנו בטוחים כרגע שאלה הבחירות הגורליות, עד שמגיעות הבחירות הגורליות הבאות. אבל בצד זה, היה בסופ"ש האחרון ליל ירח מלא. אני אוהב כאלה. בליל ירח מלא קשה להסתיר דברים. וכשחצינו את חצי הארץ בדרך מההופעה בכנרת, התפללנו לבריאותו של נריה לייטר.
בליל ירח מלא אני נהיה "צ'יקן" וחוטף פחד פיוטי וגם מנת געגועים לאהבות ישנות שיוצאות לרגע מהמחבוא. בליל ירח מלא אין אור ירח מיוחד שמפריד בין גברים לנשים. אין הפרדה. אין עריקים. רק אחת שוברת לבבות קטנה. ואחד שבור לב שמכסה את עצמו בשמיכת ירח. נזכרתי שאחותי מתה בליל ירח מלא. ולאור הפייקיות מסביב, חשבתי על השורה שכתבה רחל האומללה על שפת הכנרת שבה הופענו: "ואולי לא היו הדברים..." איזו שורת מחץ לחיינו.
אני חייב משפט מסכם: תמיד כדאי לקום לפני שש. בחושך רואים דברים שלא רואים באור.
