סיפרתי כבר שהייתי ברומא. לא סיפרתי מה עשיתי שם, כי לא צריך לספר, אתם יודעים בדיוק מה עשיתי; הגעתי לקולוסיאום והצטלמתי בדיוק בנקודה שבה המוני אנשים נעצרו לצלם את עצמם בזווית כל כך מושלמת עם הקולוסיאום ברקע עד שזה לגמרי נראה כמו גרין סקרין;
והתגודדתי בתור לפנתיאון, ואז נכנסתי פנימה והתפעלתי מהחור העגול והמדויק בתקרה (מה קורה עם זה בחורף, אגב?) והנחתי את המצלמה על הרצפה בדיוק מתחתיו, ועמדתי מעליה, ויצא לי סלפי מהמם! בדיוק כמו שיצא לעשרות האנשים שעשו את זה לפניי ואחריי;
ואכלתי בטרטורייה הכי פופולרית מהעבר השני של הנהר – כן, חיכיתי בתור כמו כולם ובסוף הושיבו אותי כמו את כולם, וגם אני אכלתי בה כמו כולם. היה מהמם! טירמיסו מהאגדות, כולם צדקו!
כמו כן: הצטלמתי בפיאט 500 ישנה, שוטטתי בשכונות שכולם – וב"כולם" אני מתכוון לג'מיני, צ'ט ג'פט וקלוד – אמרו שהן המגניבות באמת, לא התיירותיות הרגילות אלא התיירותיות המגניבות, ועמדתי בתור לגלידה שנמשך מהדלפק ועד קצה האינסטגרם ובסוף הגעתי וקניתי את הגלידה – ובקיצור: חייתי את החלום.
חלום של אנשים אחרים.
חלום של מיליוני אנשים אחרים.
חלום של כל כך הרבה אנשים אחרים, עד שבכל שיטוט מקרי בכל רשת חברתית, החלום הזה יצוף מולכם מתישהו ויגרום גם לכם לחלום בדיוק אותו.
(איור: גיא מורד)
זו, אגב, גם הסיבה העיקרית שנסעתי לפני שנתיים להרי הרוקי הקנדיים: זה היה חלום ישן שלי שחלמו אנשים אחרים. אני רק ראיתי את הסטוריז שלהם, את התמונות שגרמו לי לחלום בעצמי על הרגע שגם אני אגיע ממש לנקודה המדויקת ליד אגם פייטו, או מעל אגם לואיז, על מימי הטורקיז המושלמים שלהם, ואז אני אוכל... האמת, החלום לא המשיך מעבר לזה, החלום היה רק תמונת סטילס או 20 שניות סרטון, כך שלא היה לי מושג מה קורה אחר כך, רגע אחרי שהגשמתי את החלום, אבל בסוף גיליתי:
אתם מגיעים לאגם ומצלמים ומצטלמים ומעלים לרשת, כי הגשמתם חלום של אנשים אחרים ועכשיו תורכם לגרום לאנשים אחרים להגשים את החלום-של-אחרים שאתם כבר הגשמתם.
ורק אלוהים יודע (אבל כנראה לא מאוד מתעניין) מי הראשון, או אפילו העשירי, שחלמו להגיע למקומות האלה, וכמה מהר הפכה הוויראליות הרשתית את החלומות של כולנו אחידים וטורקיזיים כל כך, ומתי כולנו עברנו לחלום על אותם מקומות, אותן מסעדות ומנות, אותו יום מושלם, אותה זווית צילום.
ובשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי: האם ייתכן, בעצם, שכבר שנים אני מגשים חלומות של אחרים? האם ייתכן שכל מה שאני מתאווה, מתכנן וחולם לעשות עכשיו הוא רק משהו שמספיק אנשים לפניי כבר עשו, צילמו, העלו, הפכו לקלישאה, ואני, בסך הכל – כמו שאמר יהודה פוליקר בשיאו – רוצה גם?
אני קצת מפחד לדעת את התשובה, כי היא 1. חיובית. 2. תיאלץ אותי לשאול את עצמי עוד שאלות קשות, כמו: האם המקצוע שבו אני עובד הוא באמת משהו שחלמתי לעשות, או משהו שאמא שלי חלמה שאני אעשה? האם, לאורך רוב חיי, אני בכלל מגשים חלום של אמא? לא שיש משהו רע בחלומות של אמא, אבל, כמו שאמרו מונטי פייטון בשעתם, אני בכלל חלמתי להיות חוטב עצים!
סתם, לא חלמתי. עצים חטובים לא עושים לי את זה.
אבל אני מנסה להיזכר עכשיו בחלומות הכי מוקדמים שלי, בחלומות הילדות, ההתבגרות, בדברים שרציתי באמת, ממקום פנימי ועמוק בתוכי, עוד לפני כל מה שאמרו לי, הראו לי, ציפו ממני.
נדמה לי שחלמתי שתהיה לי "מכונית מרוץ". חלמתי לעצב דברים. חלמתי על מוזיקה – להפיק אותה, לשווק אותה, להקים חברת מדיה מדהימה. חלמתי להציל אנשים. נדמה לי שחלמתי על בתים מבודדים, על חורפים ארוכים, על מקומות שהשמש לא שוקעת בהם, משום שהיא רק לעיתים נדירות זורחת.
לא יודע, זה היה מזמן, וזה כבר רחוק ומטושטש מאוד.
מה שבטוח, כמו רובכם, הגשמתי מאז המון חלומות שלא היו באמת שלי.
וכמובן שמתישהו אתם שואלים את עצמכם אם הזוגיות שלכם היא זו שעליה חלמתם, או שאתם רק מגשימים את החלום הזוגי של מי שאיתכם. והמשפחה – אתם אנשי משפחה כי חלמתם להיות, או כי מישהו חלם בשבילכם?
אני לא מדבר על עצמי, כמובן! אני בסדר גמור, ברור, ועכשיו אני מגשים בעיקר חלומות של הילדים, שמאלצים אותי לקחת אותם לאיזו גלידרייה מושחתת שהם ראו סרטון שלה בטיקטוק ומאז חולמים להגיע, ולברר ולוודא שאין לי כסף להטיס אותם ליפן, כי הילדה חולמת כבר שנתיים על יפן.
זה, כמובן, לא חלום מקורי שלה. הרשתות שלה מוצפות יפן, כי יפן מוצפת בישראלים שחלמו להגיע ליפן כי ראו ברשתות סרטונים של אחרים שהגיעו ליפן ועכשיו הם בתורם מציפים את הרשתות בסרטונים האלה, ובהדרגה כל העולם מאמץ את אותו חלום אחיד: יפן. וגם הילדה שלי חולמת חלומות של אנשים אחרים על יפן: חלומות על מאצ'ה ספציפית, על זווית מסוימת לצלם ממנה את הר פוג'י, על המקום הקונקרטי בנארה שאפשר להאכיל בו איילים.
זה בלתי נמנע כנראה.
כי ייתכן שכבר אין לנו ממש איך לחלום על דברים שהם לגמרי שלנו. ייתכן שגם אני חולם עכשיו על בית ביוון-קפריסין-ברצלונה – למקרה שישראל תלך לבלי שוב – רק כי כל החברים סביבי חולמים ומדברים על זה. אני לא בטוח בכלל שזה באמת חלום שלי.
רק אלוהים יודע כמה מהר הפכה הוויראליות הרשתית את החלומות של כולנו אחידים וטורקיזיים כל כך, ומתי כולנו עברנו לחלום על אותם מקומות, אותן מסעדות ומנות, אותו יום מושלם
ונדמה לי שעצם העובדה שכמעט כל הזמן עכשיו אנחנו מגשימים חלומות של אחרים, ושאיבדנו יכולת לעצור ולברר מה החלומות שלנו עצמנו – היא זו שמונעת מרובנו לגלות משהו אמיתי, או משהו פחות נדוש, או איזה "מפרץ קטן שלא ידענו שהיה שם כל הזמן", כמאמר השיר "זה החלום" של אולב האוגה.
אבל זה עדיין יכול לקרות. אם רק ננסה להבין מה באמת שלנו, ולהקפיד על איזו דיאטת חלומות שבה נצרוך פחות חלומות-קלישאה-של-אחרים.
לפני שנה בערך יצא לי לגור שבוע בדירה של חברים בשכונה דרום-לונדונית שקטה. מרחק הליכה קצרה ממנה שוכן פארק דאליץ' המקסים. לא שמעתם עליו, הוא לא מאוד ידוע ותמונות ממנו לא עולות לשום רשת. הבוקר שלי בפארק הזה היה, כנראה, הזמן המאושר ביותר שלי בלונדון. ומאז אני חולם לחזור לפארק דאליץ'.
אני אוהב את החלום הזה כי הוא לא של אף אחד אחר, ואין אליו תורים, ואין צורך להעלות אותו לרשת או להרגיש ש"הגעתי". זה סתם חלום קטן שתפור בול למידותיי, כי הוא שלי.
ואני יודע – הזמן לימד אותי – שאני צריך כאלה. אני צריך חלומות מתוצרת עצמית שאפשר להגשים. כי חלומות של אנשים אחרים תמיד יהיו סביבנו. הם עשויים להיראות מושלם, אבל הם לא שלי, ואין סיבה מיוחדת שיהפכו להיות. מה שמחזיר אותי לשאלה הנצחית: מה אני רוצה באמת? ובשלב זה של חיי, כל מה שאני רוצה הוא להגשים, סוף-סוף, חלומות שהם לגמרי שלי. כנראה במקומות שהשמש אף פעם לא שוקעת בהם.
