שלוש השנים האחרונות שינו אותי / הלב שלי התקשח, כמו כל בן אדם שעובר מלחמה ארוכה. זה גורם לי להבין את האנשים שעברו את מלחמת העולם השנייה. אנשים שבאו לפה מהשואה ואמרו להם למה אתם כל כך קרים? למה אתם אף פעם לא מחייכים? היתרון שלנו הוא שאנחנו דור שיותר מדבר והולך לטיפול. גם אני הולכת לטיפול, אבל עברנו שלוש שנים מאוד קשות. המזל שלי הוא שבמקצוע שלי אני יכולה לפרוק באמצעות הומור. גם באושוויץ עשו סטנד-אפ וגם חטופים מספרים על דאחקות במנהרות.
אנשים חושבים שהומור זה רק דבר מצחיק, אבל לפעמים הומור זה דבר עצוב שאתה פורק דרך פלטפורמה מצחיקה. הופעת הסטנד-אפ הראשונה שעשיתי, שבוע וחצי אחרי מבצע שאגת הארי, הייתה בירושלים. זה היה אחרי שהפסדנו את מרץ, את פורים, את יום האישה, שיאי העבודה שלי. עליתי לבמה ואמרתי: אני בשלה להתנצר אמרו 'בכל דור ודור באים עלינו לכלותנו' - 'דור ודור', לא כל שמונה חודשים!
התפשטתי כדי להוכיח נקודה / לפני כמה חודשים העליתי לאינסטגרם סרטון שלי בחדר הלבשה, מחליפה חולצה ומדברת על הציצי שלי. אנחנו חיים בעולם, בטח העולם של הסושיאל, שבו צריך כל הזמן לייצר שערוריות, שידברו עלייך. בסוף כולם רוצים את ההתפשטות שלך, הפיזית או הנפשית. לפעמים אומרים לי, טוב נלי, את צריכה עכשיו איזה שערורייה טובה, להיות בכותרת, אבל אי-אפשר לספק את היצר הזה כל הזמן וגם לא דחוף לי לספק אותו. יש כל כך הרבה דרמות במדינה, אני צריכה לספק עוד דרמה שלא קיימת? אז זה היה מין אתם יודעים מה? הנה, קחו. לא רואים כלום. הכל מפוקסל - לא שהיה אכפת לי להתפשט באמת - ובכל זאת, הגיעו עוד 300 עוקבים.
לבריטני ספירס יש את השיר Piece of Me. כולם רוצים חתיכה ממני כל הזמן. עוד חתיכה ועוד חתיכה, ואם אתה לא מספק את זה, אין לך מספיק עוקבים ומספיק אינגייג'מנט ובסוף אתה צריך לתת חתיכה מעצמך בשביל הפרנסה שלך, ואתה צריך את הקמפיין ואתה צריך את התפקיד ואתה כל הזמן מדורג. אז הסרטון הזה היה דרך היתולית להגיד משהו על התופעה הזאת. הנה אני עירומה, מאדרפאקר. הנה ישראל בידור. הנה פנאי פלוס. הנה 250 תגובות, כמו שרציתם. אחר כך התראיינתי בתוכנית של מאיה בצלאל וקותי סבג והוא שאל אותי מה בעלך אומר על זה? אז אמרתי לו שהוא מאוד עודד אותי ושגם הוא חושב שהם יפים.
מפלגה זה לא קיר / בגיל 14 הייתי הדוברת של מפלגת הליכוד בתיכון בליך. באתי מבית של הליכוד, אבא שלי היה חבר מרכז. חשוב לי להזכיר שאנשים מתגרשים, עוברים דירה, אז גם לא חייבים להצביע לאותה מפלגה שנולדתם איתה, ואגב זה גם לא אותו ליכוד. בזמנו זאת הייתה מפלגה מאוד מפוארת, אבל אין קשר בין המפלגה ההיא מ-1999 ובין מה שקורה עכשיו. כשהייתי דוברת הליכוד הבאתי לבית ספר את יובל שטייניץ, את מאיר דגן, את מאיר שטרית. את מי הייתי מביאה היום? מישהו שהיה מחלק לנו פותחנים עם ציור של אקדח? להזכירך, אז הסלוגן של הליכוד היה "עושים שלום בטוח".
עושים שלום!
הדיון היום הוא בכלל לא בין שמאל לימין, אנחנו בין משהו עברייני למשהו שהוא לא עברייני. יש היום ערכים בימין שאני יכולה להתחבר אליהם. יש ערכים בשמאל שאני יכולה להתחבר אליהם, אבל אף אחד מהם הוא לא עבריינות ובורות. אף אחד מהם הוא לא מלוכנות ומשיחיות ומלחמת נצח. אני זוכרת גם תקופה שהיה כיף לחיות בישראל ושלא היה כזה יקר ואני מאמינה שזה יכול לקרות שוב.
לדעתי המאבק היום הוא בין יהודי ודמוקרטי ולא בין ימין ושמאל.
אני לא חושבת שלהיות יהודי זה אומר לפסול משהו אחר. המדינה נבראה מתוך השורש של היהדות, אבל יש מדרש של רש"י שאומר שהארץ ניתנה לכם אבל לא כמתנה אלא כהתניה - בזה שהעם שיישב פה, יהיה עם טוב. אנחנו נבחנים על זה. ואם אנחנו לא נהיה עם טוב - לא תהיה לנו את הארץ הזאת, כמו בכל פעם שלא התנהגנו יפה ועפנו מפה. אני לא איזו רבה גדולה, אבל אני מנתחת טקסט ממש מעולה וכל מי שקורא את ירמיהו ועל החורבן מבין שהעם הוגלה כעונש על התנהגות לא מוסרית, על שחיתות. אם נבחרנו מכל העמים, ברור שאנחנו לא יכולים להתנהג כמו חבורת ברברים מטורפת.
אני יותר שנים בלי אבא שלי מאשר איתו / אבא שלי נפטר לפני 26 שנה, זה המון זמן. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ח' הוא עשה לנו בכיתה הרצאה על 'האם משפט הוא צדק'. והוא אמר שבית משפט לא תמיד צודק ומשפט הוא לאו דווקא צדק, הוא החוקים שלפיהם החלטנו לחיות. מתוך המקום הזה אני מבינה שעולם הערכים של ההורים שלי הוא העולם המשפטי. לעומת אנשים עם עולם ערכים דתי או קפיטליסטי, זה היה העוגן שלהם. אנחנו, האחים, מדברים המון על מה אבא היה חושב על מה שקורה היום. מה ששבר את אמא שלי, למשל, היה היחס לבית המשפט. שני ההורים שלי היו עורכי דין, וכל ההפיכה המשפטית והדיבור המאשים נגד בית המשפט ונגד היועמ"שית, זה מה שעשה אצל אמא שלי את הסוויץ'. מן שבירת כלים שאחריה בעצם אין כלום, כי אם אין חוקים אז זאת אנרכיה.
הילדים שלי יידעו שנלחמתי / המעורבות החברתית שלי נובעת מזה שההורים שלי היו מעורבים חברתית ולא אנשים שצופים מן הצד. גם אני מערבת את הילדים שלי במה שקורה, הם לא מנותקים. תמרה, בת חמש וחצי, עוד קטנה, זה פחות מעניין אותה, אבל רשי, שהוא בן עשר, שואל על פוליטיקה ואני עונה. אני יודעת שאם זה מעניין אותו הוא ימצא את המידע הזה, אז עדיף שיקבל אותו ממני.
כשהחטופים שוחררו היינו בדרום-אפריקה והערתי את הילדים, התחלתי לבכות ואמרתי: זהו, החטופים חוזרים, המלחמה נגמרה, ובכיתי. הילדים ידעו כמה זה משמעותי והתרגשתי שהילדים שלי, שחווים כל כך הרבה דברים, רואים שלפעמים יש סוף טוב. לראות אותם חוזרים זה היה חזון העצמות של יחזקאל. זה כמו תחיית המתים.
רשי היה איתך בהפגנות?
לא לקחתי אותו לשם. ולפעמים הוא היה חושש כי אנחנו קוראים עיתון כל בוקר, אז הוא היה רואה תמונות קשות משם. אמרתי לו, תשמע, אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. כשאתה תהיה גדול, אני רוצה שתדע שאני ואבא כן יצאנו ונלחמנו. זה כמו שאנחנו מדליקים נרות שבת ואני אומרת: אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אני רוצה שתזכור שעשינו את זה. אנחנו לא דתיים אבל אני רוצה שביום כיפור נלך קודם ל'כל נדרי' ואז לאיילון, ואז לתפילת 'נעילה'. אני לא יודעת לאן החיים ייקחו אותך אבל שיהיה לך, בבק אוף יור מיינד, שעשינו את זה. אחר כך תעשה את הבחירה שלך. בעיניי יש לזה משמעות.
יש לי מערכת יחסים רעילה עם המקום הזה / להופעה שלי קוראים 'נלי תגר לא עושה רילוקיישן' (ב-11.10 בפרדס חנה, ב-20.10 בתל-אביב וב-5.11 בחיפה). חברים שלי קונים דירות בפאפוס ושטחים באומבריה – לי זה נשמע כמו שמות של גטאות עתידיים. "יהדות פאפוס - מה עלה בגורלה?" אז קודם כל החלפתי את כל החברים לחברים בלי אופציות: אנשים שלא יכולים לעזוב את הארץ. גרושים, אנשים בתהליכים משפטיים, בלי כיוון לדרכון.
אני לא יכולה לעשות רילוקיישן ואני לא רוצה לעשות רילוקיישן. וקראתי ככה למופע כי רציתי שמי שבא למופע יידע שהוא הולך לקבל חומרים שלא מנותקים מהמצב. אני קשורה למקום הזה בעבותות, במערכת יחסים שהיא אולי רעילה, אבל הדוקה. בהופעה אני מדברת על כמה העברית חשובה לי, כמה הקשר שלי למקום הזה חזק וכמה, למרות שקשה לי, אני חייבת להיות מלאת תקווה.
נלי תגר, מתוך 'נלי תגר לא עושה רילוקיישן'
(צילום: מנש כהן)
זה מאתגר להישאר עם תקווה.
זו פריבילגיה להיוולד בישראל ולהיות חלק מהתרבות הישראלית. עשיתי את יום ההולדת שלי בספרייה הלאומית בירושלים, לקחתי את כל החברים שלי לסיור שם וזה ריגש אותי. את פותחת שם טקסטים שנכתבו לפני 3,000, אלף, 500 שנה ומגלה שבאותה השפה שהם כתובים, אני כותבת בדיחות, שומעת שירים ברדיו, מצחיקה אנשים וכותבת פוסטים בפייסבוק.
תסתכלי על העם היהודי לאורך ההיסטוריה, לא קרה הרבה שהתרבות החיצונית השתלבה עם התרבות הפנימית. בסוף פרויד כתב את הספרים שלו בגרמנית. סבא וסבתא שלי היו עולים חדשים, הם לא דיברו עברית ולא חלקו את אותה תרבות עם אבא שלי. לכתוב בדיחות בשפה של 'כל נדרי' או בשפה של התנ"ך, זה נס מבחינתי. וזה נס שאנשים עשו, כי בני אדם הקימו את המדינה הזאת, לא שרף ולא מלאך. כמו שהמאבק האזרחי החזיר את החטופים. אלה הדברים שאני נאחזת בהם בתוך המצב הזה, שהוא מאוד כאוטי ומפחיד. אני רוצה לחלוק תרבות עם הילדים שלי.
הטיפול הזוגי עם אמא שלי עזר לי להבין איזו אמא אני / בתקופה של החטופים הייתי מאוד פעילה וכל מה שעבר לי בראש בכל פעם שהסתכלתי על ההורים של החטופים זה שהמשפחה שלי לא הייתה יוצאת ככה בשבילי. נראה לך שאמא שלי הייתה חוסמת כבישים? מה פתאום. היא הייתה אומרת כזה 'השם נתן השם לקח'. אז כל הכבוד להורים של החטופים שעמדו במבחן ההורות הזה. מבחן מאוד-מאוד קשה.
יש לי סימביוזה מאוד גדולה עם אמא שלי, ואני גם יודעת עם איזה קשיים היא התמודדה. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 17 ויש לי עוד אח ואחות קטנים. היא גידלה את כולנו לבד והחזיקה קריירה. לפני 15 שנה הלכתי איתה לטיפול זוגי. רציתי להרגיש קרובה אליה ושהיא תרצה להיות יותר קרובה אליי, כי היא לא אדם שיודע להראות קִרבה. החלטתי שאני מכריחה אותה להיות באינטימיות מסוימת איתי, במסגרת של טיפול. אני לא אגיד שזה שינה את חיינו, אבל זה עזר לי יותר להבין אותה. כשאנחנו צעירים, יש לנו איזו ציפייה שההורים שלנו ישתנו יחד איתנו. אבל בסופו של דבר אדם כבר מגיע לבגרות מסוימת ואז הוא כבר לא כל כך משתנה. אז הציפייה שלי שהיא תהפוך למשהו אחר הייתה מוגזמת, אבל זה עזר לי לקבל שזה המצב.
היום אני יודעת שאמא זה עניין של אופי. אני יכולה לרצות להיות אמא כזאת או אמא אחרת, אבל יש לי אופי מסוים והוא בא לידי ביטוי. מה שעוד למדתי מהטיפול זה שהדבר הכי חשוב הוא תחושת הקִרבה. אני אעשה הכל כדי שהילדים שלי יוכלו לספר לי כל דבר בלי לפחד ובלי לחשוש, ולהרגיש קרובים אליי באמת. יותר מגבולות, יותר מחינוך, האינטימיות איתם היא הדבר הכי חשוב.
אין לי מצפון על הקריירה / יש לי שותף מלא בחיים. אמא שלי לא פעם אמרה לי ולאחותי בהתפעלות: איזה בעלים יש לכן, אני מקנאה בדור שלכם שהצלחתם להגיע לשיתוף הזה. לאמא שלי היה המון מצפון על העבודה, על זה שהיא השקיעה בקריירה שלה. לי אין את זה. עם כל הקריירה המטורפת, אני מרגישה שאנחנו כהורים מאוד נוכחים בחיים של הילדים שלנו, בטוח יותר מהדור הקודם. ואני גם שמחה שהילדים שלי רואים אותי עובדת, אפילו שלפעמים הם עצובים כשאני הולכת לעבוד בערב. כשזה קורה אני אומרת להם שכשהייתי ילדה בגיל שלהם חלמתי שיהיו לי הופעות בערב והגשמתי את זה, כמו שלכם יש חלומות ויום אחד אתם תגשימו אותם.
זאת זכות לעבוד במשהו שאתה אוהב. בכל פעם שאני עצובה ובדיכאון, או שדברים לא מצליחים, זה משהו שאני נאחזת בו. אני נזכרת בילדה שחלמה לעשות את זה והנה, היא הצליחה. רשי עכשיו בכיתה ד', כשאני הייתי בכיתה ה' כבר שיחקתי בסרט של דן וולמן והיום אני שחקנית וסטנדאפיסטית. אם מישהו היה אומר לי לפני 20 שנה שככה יהיה, הייתי חותמת על זה בדקה.
האימהות הרסה לי את המגניבות / כשאת אמא לילד אחד את עדיין יכולה לשאת את התואר מגניבה. בהורות לשניים זה כבר לא עובד. זהו, זאת משפחה, זה כבר ניהול. התאבלתי על המגניבות שלי תקופה, אבל בסוף יש גם משהו קצת עלוב בלהיאחז במגניבות בגיל 43, לנסות להיות האיט-גירל כשאת כבר לא גירל, את וומן. אז אני אומרת, בסדר, עכשיו אני אמא כיפית וקשובה, אמא שהילדים שלה עושים דברים מעניינים. אז המגניבות עברה טרנספורמציה. יש גיל שגם להיות בעלת אחריות זה קוּל ומחרמן. לא רק להרגיש ש'נקלעתי לסיטואציה', אלא גם להיות אדון לגורלי עד כמה שאני יכולה.
בעיניי אושר זה להיות משמעותי בחיים של אנשים אחרים. אתה יכול להיות משמעותי כמו מסי או כמו בן-גוריון, אבל הורות היא המקום שבזעיר אנפין אתה משמעותי בחיים של הילדים שלך. וברוב המקרים זה אומר שאתה צריך להשתפר, להיות יותר חכם, יותר מכיל, יותר רגוע באזעקות. הם מסתכלים עליי כל הזמן. אם משהו קטן בפנים שלי משתנה, הם כבר נלחצים. הם האפשרות שלנו לעשות תיקון לעצמנו. התיקון שלי הוא כנראה הסבלנות והנוכחות. להיות באמת נוכחת, להתעניין, להילחם במסכים עד כמה שאפשר, להילחם על הזמן עם הילדים, כי הם לא צריכים הרבה. לא חייבים לנסוע לאיזה מקום מדהים, מספיק לשבת ולראות סרט כל המשפחה. אז אני משתדלת. לא תמיד זה מצליח לי, גם לי יש ימים שבא לי להיות באינסטגרם ולגלול עד חורמה.
את אמא קשוחה?
מה אני אוהבת בטראמפ? שהוא מזכיר לי את האימהות שלי. מלא אולטימטומים בלי יכולת לעמוד באף אחד מהם, רק איומים: אני סופר עד שלוש ואני משמיד את הציוויליזציה. אחת, שתיים, שתיים וחצי. אוקיי, לא משנה. אז אני אומרת לעצמי, אם האדם הכי חזק בעולם לא עומד באולטימטום, אז מי אני? אני סתם רק אישה פשוטה ממדינת פרובינציה קטנה.
איבדתי את הרצון להתרבות / אין לנו ממ"ד בבית ומצאנו את עצמנו עוברים המון דירות ובתים של חברים והמחשבה שיהיה שם עוד ילד לדאוג לו היא יותר מדי. גם לדאוג לשניים בקונסטלציה הזאת, לרוץ למטה ולחצות שני כבישים וללכת לחניון התת-קרקעי, זה יותר מדי מורכב בשבילי. משהו ב-7 באוקטובר נשבר, אולי בתחושת האמון בעולם. ושני ילדים זה בהחלט מספק אותי. החלום להיות אמא הוא גדול ממה שחשבתי ואני מודה לאלוהים על שני ילדים בריאים ורוצה להשקיע בהם את כולי.
אצל כל אחד זה מעורר דחפים אחרים. בטח יש אנשים ש-7 באוקטובר עשה להם דחף להתרבות. אצלי זה... לקח לי הרבה זמן. גם לחזור להופיע לקח לי זמן. כשביקשו ממני להופיע אחרי שאגת הארי ידעתי שזה כמו שוק-תרפי, שאם אני לא אעשה את זה עכשיו ייקח לי עוד חצי שנה לחזור. יש לי מזל שהרצון להופיע ולשחק יותר חזק מהרצון להתכנס ולהשתבלל.
נשמע שסטנד-אפ הולך ותופס יותר ויותר מקום בחיים שלך כצינור להתבטא דרכו.
מעבר לצורך להופיע זה נותן לי אפשרות להגיד משהו בצורה מעניינת. אנחנו חיים בעידן שבו אנשים לא יכולים לשמוע יותר חדשות אבל כולם רואים סטנדאפיסטים בטיקטוק וביוטיוב, כי בהומור אנחנו מסוגלים להקשיב לדברים מאוד מאוד קשים. אם רביב דרוקר אומר לי משהו, אין לי כוח להקשיב, אבל אם עכשיו מישהו מצחיק אומר לי משהו עצוב, אני יכולה יותר להיות קשובה. זה קצת כמו הנביאים בשער, ירמיהו אמר רק דברי דיכאון, אף אחד לא הקשיב לו. אולי אם הוא היה עושה את זה בצורת מטאפורות ועם הומור, אז הוא היה יותר מצליח בנבואות שלו. סתם טיפ, ירמיהו, אולי לפעם הבאה.
אני עדיין משחקת לא מעט. כרגע אני ב'להתראות ותודה על הקרמשניט' בהבימה, צילמתי עכשיו עונה נוספת לסדרה, 'תראו אותי' של כאן חינוכית, ואני עושה את 'מה שתגידו' בכאן 11, ובנוסף אני שגרירה של 'לקט ישראל', אבל אין ספק שסטנד-אפ זה משהו שיש לי יותר שליטה עליו. אני פשוט כותבת משהו ופורקת אותו והרבה פעמים נוטה להיאחז במה שאני כן יכולה לשלוט בו.
הפסקתי לפחד להתבכיין / לרשי יש מספר גבוה במשקפיים. הוא צריך לשים טיפות אטרופין כל לילה והוא מתבאס. אמרתי לו, רשי, אתה יודע שיש ילדים שמקבלים זריקות של הורמונים בלילה? אז הוא אמר לי, אמא, זה שלמישהו אין רגל, לא אומר שאני לא יכול לבכות על זה שכואבת לי הברך.
הוא צודק.
נכון. ואמרתי לו שהוא צודק. אנחנו באמת לא נותנים לעצמנו אפילו את הרגע הזה, לדעת שזה בסדר גם להגיד שכואבת לי הברך. מותר להתבאס. התחושה שאנחנו חיים איתה זה שאין לזה מקום כי אתה צריך כל הזמן לדלג על דברים, יש ציפייה חברתית כזאת, בעיקר מאז 7 באוקטובר, כי תמיד יש למישהו צרות יותר גדולות משלך איפשהו. אני יכולה להתבכיין על משהו כשיש חטופים? אז הילדים מזכירים לי שאפשר גם להתבכיין לפעמים וזה בסדר.
