רגע לפני שהיא נשפה על ארבעים ואחד נרות, מגי אזרזר הרגישה שכבה לה האור. ״הגעתי למצב שאני לא קובעת דברים עם אנשים מהפחד שלא אעמוד בזה ואבטל, כי אני לא יודעת איך אקום בבוקר" היא מספרת. "דכדוך עמוק שהגיע לשיא לפני יום הולדת 40 שלי בחודש שעבר. התחלתי לראות את העוולות, את מה שקורה במדינה. אני כבר לא יכולה לכבות את הטלוויזיה ולהגיד ׳אני לא רואה חדשות כדי להצליח לגדל את הילדות שלי בנועם׳, כי זה מגיע מכל מקום. רע פה לכולם. לאן שאת לא הולכת את מרגישה עצבות ופוגשת שכול. שמתי את זה בצד כל הזמן כי אני עולה כל ערב על הבמה, עד שיום אחד זה דפק לי בדלת ולא זז והתחיל לפתח צורה. חשבתי בהתחלה שזה יום, שבועיים, שזו תקופה. אבל התחלתי לקלוט שאני לא חוזרת לרצות לקבוע דברים. שאלו אותי 'מה איתך בחמישי?' ונכנסתי למצוקה כי אני לא ידעתי אם בחמישי ארצה לצאת מהמיטה או לא. אם יש הצגה בערב, אני יודעת ללחוץ פליי ולהופיע, אבל בבין לבין - אין בן-אדם. כשאין טקסט, יש רצון או לישון או לא להיות. חוויה קבועה של חוסר נוכחות".
מה היה הטריגר?
"אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל אם אני צריכה למצוא רגע משמעותי, אז בחודש מאי האחרון טסתי לניו יורק לשמח את הקהילה היהודית. קיבלתי המון אהבה, אבל ראיתי אותם ואמרתי לעצמי שהם לא נושמים את אותו אוויר. הם ישראלים, הם יהודים, אבל אנחנו לא חווים את אותה חוויה. אנחנו נשב במסעדה ונשמע כוס מתנפצת, הם יזיזו את הראש ואני אקפוץ מהכיסא. הרבה שנים ניסיתי להדחיק את זה, אבל התחלתי לחוות את האנרגיות בנפילה מטאורית. זה לא היה ככה, פעם קמנו מדברים מהר הרבה יותר. אני פוגשת אנשים ואת לא רואה כלום בעיניים, וזה לא מקרי. התחלתי לזהות שזה לא הולך לשום מקום. הכי מצחיק שכל זה קרה בשנה הכי חזקה שלי מבחינת עשייה. 'מי זאת?' (תוכנית המערכונים שיצרה לכאן 11 יחד עם ג'וי ריגר, נעמה אמית ואושרית סרוסי. ר״א) הייתה באוויר. שנייה לפני היו הסדרות 'טיטו ורוחו' ו'פאלו אלטו', הייתי מועמדת לכל הפרסים, כאילו הכל קורה, בדגש על המילה כאילו. כי בתוכו סערה, גאות ושפל״.
בקיצור, לא הצלחת להדחיק יותר.
״שמעי, בשנים האלה, כשראיתי שכולם נגמרים, אני בחרתי לשמח. ממש הבנתי שזה ייעודי ותפקידי. פתאום הרגשתי שהעבודה שלנו היא באמת הכרח, כבר לא מותרות. זה כבר לא ׳לכי תראי תרבות׳ אלא ׳את חייבת לראות תרבות׳ ואמרתי לעצמי יא, סוף-סוף יש לי משמעות! זה לא באמת האגו שלי ושאני רק רוצה מחיאות כפיים, אני רופאה! חייבים אותי כדי לצחוק מהבטן! ופתאום - קריסה. אני שמה מוזיקה והשיר כבר לא משפיע לי על הגוף. האנדורפינים נרדמים, ופתאום אני כבר לא בודקת אם המוזיקה מפעילה אותי, אלא מפסיקה להפעיל מוזיקה. כבר לא הבנתי את המהות והתכלית".
מגי אזרזר
(צילום: יובל חן)
ואיך העצבות נראית אצלך? את הרי אדם שמח מאוד ומשמח. זה ממש הטיקט שלך.
״אצלי זה נורא פשוט - פשוט אין שמחה. גם הסטורי שלי לא היה פעיל, הרי אני מעלה רק כשאני שמחה. אז אף אחד לא שם לב. זה מה שהיה מדהים. אני יכולה לחוות התקף חרדה ואף אחד לא יודע. מהי מצוקה אם אף אחד לא רואה? את מתה לבד. לפעמים אני הולכת ברחוב ואני מרביצה לעצמי כי אני אומרת 'מה עברנו?'. אני צריכה עוד כמה טיפולים כדי למצוא מילים לתחושות, אבל אני מבינה שאיבדתי את התמימות".
העצבות הזו גם מִתַּרְגֶּמֶת לכעס?
״אני מעדיפה לבכות מאשר לכעוס. הרי עצב ועצבים הם אותו שורש. ושלא תחשבי שאין לי ימים שאני רגזנית. אבל אני חושבת שאחת מהמתנות שקיבלתי מהיותי אדם מוכר, היא שהמידה הזו עובדת פחות. אני לא יכולה להתנהג כמו שבא לי היום בכל מקום, כי אני יכולה להיות משויכת לפרשייה. גם באפליקציה של וולט אני מדברת בזהירות כי לכי תדעי מי רואה אותך, גם אם זה בוט״.
"היה רגע בצילומים בבארי שהייתי חייבת להתפנות. ואני שואלת את הצוות 'איפה השירותים?' והם עונים 'באחד הבתים'. אני נכנסת לשירותים בבית שבו הזמן עצר מלכת, יושבת על האסלה ורק אומרת 'סליחה, סליחה, סליחה', כי הרגשתי נשמות מסביב. שנתיים אחרי 7 באוקטובר, אבל עדיין היו סימנים של חיים"
זו הייתה השנה העמוסה בקריירה של השחקנית שמצליחה לצקת לתוך תפקידיה - דרמטיים כקומיים - את הקסם האזרזרי. שילוב בין מקצוענות למופרעות, בין פרפקציוניזם ליציאה מהקווים. ואולי בכלל אין קווים, אולי היעדרם הוא המסגרת עצמה. התוצאות לפניכם: על המרקע, כאמור, היא ב'מי זאת?' שהנפיקה רגעי קאלט ובקמפיינים לגרנייה, דרים קארד וי אי פי ומזגני פמילי. בתיאטרון בית ליסין היא מככבת בתפקידים ראשיים ב'אפס ביחסי אנוש', 'סיפור הפרברים' ו'הכל אודות איב'. עכשיו היא גם מגלמת את מילי, שוטרת בסרט החדש של אבי נשר, 'האהבות שלנו', שחוזר ל-7 באוקטובר. יחד עם מצב הרוח הכללי, הלו"ז הזה, כנראה חלומה של כל שחקנית, הפך למשקולת. "הרגשתי שאני עולה על הבמה, הקהל רוצה לעשות איתי אהבה, אבל אני עצובה", היא חושפת, "שנת התעופה הייתה גם שנת נסיגה כי היו בי סתירות. ואני על הבמה, אני באמת בדמות ובחוויה כי אני לא יכולה לזייף עד כדי כך, אבל השורש הנשמתי לא שם. הדבר הזה גם גרם לי לשאול את עצמי אם אני במקצוע הנכון. מה, זה נגמר לי?".
הלכת לטיפול?
״בהתחלה לא. לא רציתי לנסות לתקן את הפנצ'ר באמצעות דבק. רציתי לתת לנשמה שלי רגע לצלול. אחר-כך חזרתי, כן. ואין מה לעשות, אי-אפשר לעצור הצגה, היא חייבת להימשך. פשוט זו הייתה הצגה בתוך הצגה. ושתביני, היו לי 27 הצגות בחודש, לא יכולתי לעצור. הכל סגר עליי. גם כשאת נורא רוצה משהו, ברגע שזה יותר מדי, זה קשה. גם לשתות יותר מדי מים זה לא בריא. המתנה שקיבלתי ליום הולדת 40 היא שחזר לי האוויר לריאות, דברים התאזנו".
סרטו החדש של נשר שעלה אתמול (חמישי) לבתי הקולנוע כבר גרף בטקס פרסי האופיר האחרון 12 מועמדויות, ואף הצליח לעורר שיח נרחב גם בזירה הבין-לאומית, במיוחד כשהוא נבחר להשתתף במסגרת ה-Centrepiece היוקרתית של פסטיבל טורונטו. עבור אזרזר לא היה פשוט לשחק בסרט שמשחזר את יום הטבח. "שיחקתי סיפור אמיתי של שוטרת שניטרלה אירוע מחבלים באופקים, וצילמנו את זה בלוק ליד איפה שזה התרחש במציאות. ברגעים האלה הרגשתי שזה כבר לא תלוי בי, שמדובר בשליחות. זו הסיבה שבחרתי לעשות את הסרט הזה מבלי למצמץ. את יודעת, הלכתי לבארי והייתי בטוחה שהארט התערב באיך שהבתים היו שרופים. והם לא נגעו. וזה היה נראה כמו סרט, כי בראש שלי זה לא היה הגיוני. הרחתי את הריח. אני עוד מספרת לעצמי שלא באמת הייתי שם, את עושה ניתוק בשביל לשרוד".
מגי אזרזר, מתוך קמפיין 'דרים קארד'
(צילום: שחר ארביב)
כן, המוח נאלץ לספר סיפור אחר.
״נכון. ובגלל שהייתי במדים הסתכלתי כל הזמן על הרצפה וראיתי שהנעליים לא שלי. זה הרגיע אותי כי אמרתי לעצמי שזו דמות, אלה לא הנעליים שלך שדורכות פה, אלא הנעליים של מילי, הדמות. בראש שלי לא רציתי להאמין שאני דורכת במקום שבו קרתה השואה".
יש איזה רגע שם שנחרט בך?
״היה רגע בצילומים בבארי שהייתי חייבת להתפנות. ואני שואלת את הצוות 'איפה השירותים?' והם עונים 'יש מפתח לאחד הבתים'. אני נכנסת לשירותים בבית שבו הזמן עצר מלכת, יושבת על האסלה ורק אומרת 'סליחה, סליחה, סליחה', כי הרגשתי נשמות מסביב. אני מסתכלת לצד ימין, אני רואה אמבטיה, אני רואה שמפו פתוח. אני מסתכלת לצד שמאל ורואה את הסבון על הכיור. אמנם הצילומים היו שנתיים מאז 7 באוקטובר, אבל עדיין היו סימנים של חיים, ואני לא מפסיקה להגיד סליחה ולבכות. האמת הכתה בי".
ואז באמת ישנה השאלה הזאת, האם זה הזמן לעשות אומנות כשאנחנו עדיין בתוך האירוע?
"זה מה שהיה לי הכי קשה בכל הסיפור הזה. הרי אנחנו חלק מהיסטוריה, נכון? ידובר על זה שנים רבות, ובדרך כלל מדברים על משהו כשהוא היסטוריה, לא כשעדיין חיים אותו. מצד שני, הבנתי את החשיבות, קודם כל של מה שמשטרת ישראל עברה, איך שהם תפעלו את האירוע. הרגשתי שאני צריכה לתת להם את הכבוד שמגיע להם, כי אנשים באמת איבדו את נשמתם שם ונלחמו למעננו, אז הרגשתי שאני עושה משהו שהוא שליחות והנצחה. היה איתנו שוטר על הסט שכל הזמן אמר לי 'זה בדיוק מה שהיה'. את רואה אותו מתרגש ואומרת אוקיי, יש אנשים שרואים את עצמם בתוך הדבר וזו מתנה עבורם. וגם הרצון שזה יעבור את הים, שאנשים יראו באמת טיפה ממה שעברנו פה, ואולי הטיפה הזאת יכולה לגעת בכמה לבבות קרים".
פגשת את השוטרת שגילמת?
"לא היה מפגש, אבל דיברנו. זו שוטרת מדהימה שניטרלה את המחבלים באופקים. הודיתי לה שהיא שיתפה את הסיפור שלה, כי יש אנשים שאי-אפשר לגעת להם בפצע הזה. יש אנשים שלא מוכנים לדבר על זה, ומרגישים שזה קרוב מדי. יש אנשים שחווים את 7 באוקטובר בכל רגע נתון מאז".
אורי ומיקה-אלה בנות 4.5. אנחנו מדברות מלא על רגשות ועל איך צריך להתייחס לבני-אדם ומה אסור להגיד להם כי זה יכול לפגוע. הן מכורות אליי. קוראות לי 'מטרופה'. מיקה-אלה אומרת לאורי 'אוי לא, אימא מתחילה להשתגע'. אני הולכת איתן ברחוב ובכוונה שרה איתן בקול רם, מלמדת אותן חופש מהו, שאין דבר כזה בושות"
משלחת נוספת של נערות נרגשות ניגשות לשולחן שבו אנחנו יושבות לבקש להצטלם. שקית ובה עוגה לשבת נשלחת ממנהל בית הקפה. כולם משתגעים על מגי. זו אולי התשובה של בת ה-40, שנשואה למגיש הרדיו והטלוויזיה קותי סבג, ואמא לתאומות, למרגלית אזרזר מנתניה. "אני לא מקבלת אהבה כמובן מאליו כי הייתי ילדה שבאה ושואלת 'רוצה להיות חברה שלי?' בכל פעם שבנות כותבות לי 'אני מתה להיות חברה שלך' הן בכלל לא מבינות מה הן כותבות לי. הן לא מבינות שהלכתי אחת-אחת ושאלתי אם היא רוצה להיות חברה שלי. הלכתי מלידר, לגיתית, לג'ולי, למורן, לסיוון - שמות אמיתיים - וכולן אמרו לי 'אני לא יכולה היום'. בשבילי כל אחת שכותבת דבר כזה - זה אלוהים".
הסדרה שיצרת עם החברות שלך הפכה לקאלט. היום נשים פונות זו לזו ב'מי זאת?' כמו שאתן פניתן בתוכנית. הבנת שזה מה שקורה כשצילמתן?
"אני זוכרת שבמסיבת העונה הראשונה אמרתי לכולם 'תקשיבו, חברים, עשינו פה משהו שלא קרה. ואני נשבעת לכם שהדרך חשובה הרבה יותר מהתוצאה. וגם אם הדבר הזה בסוף לא יצליח, מה שעברנו הוא חשוב'".
שקר.
"ברור. אמרתי גם באותה נשימה שאני משקרת, שברור שחשוב לי שזה יצליח. אני שמחה כל כך שהבאנו לטרלול הזה מקום, כי מי תיאר לעצמו שמצחוק בין שתי חברות, כשאני יורדת על נעמה על האשכנזיות והיא יורדת לי על המזרחיות, תיוולד סדרה? זה נולד מסיפורים קטנים כל כך. תחשבי שאת עושה צחוקים עם חברה שלך וזה מצולם. זאת מתנה. וארז בן הרוש שותף פעיל לדבר הזה. הוא התעקש עלינו כי באיזשהו שלב כבר לא היינו בתקשורת טובה כל כך".
מגי אזרזר, מתוך 'האהבות שלנו'
(צילום: צילום מסך)
מה זאת אומרת?
"הצענו את הרעיון הזה ועבדנו עליו טיפה, נכנסנו לעומקים שאנחנו לא מכירות, זה עשה לנו קצת חיכוכים וכל אחת הלכה לדרכה. ארז חיזר אחרי ואמר בואי ניפגש, בואי נעשה. אמרתי לו 'תקשיב, אנחנו כבר לא מדברות'. הוא כינס את כולנו ביחד ואמר 'אוקיי, דברו רגע, אני יוצא'. נתן לנו להוציא את כל הסחלה, כל אחת אמרה את מה שהיא מרגישה, ואז ארז חזר ואמר 'מה אתן אומרות?' ואמרנו 'יאללה'. הוא פשוט הבין שהנשמות שלנו באמת אוהבות. אין פה באמת אגו גדול שעומד ומפריד. כל מה שהיה צריך זה רגע אבא טוב, שיגיד 'שבו רגע לארוחת שישי. גם אם תזרקו זו על זו את המטבוחה. בסוף משלימים'. זה מה שהוא עשה, והוא צדק. אחר-כך נתנו את הנשמה, והנשמה באה לידי ביטוי. העונה הראשונה הייתה פיילוט חמוד ששודר, ואז העונה השנייה כבר קיבלה את המקום שלה. ובשלישית אני מאמינה שאנחנו נעלה עוד מדרגה, כי זו למידה".
ולחשוב שפעם אמרו שאין מספיק נשים מצחיקות.
"לנשים באמת פעם היה פחות מקום בכללי. להיות מצחיקה ולהיות וולגרית ולהיות בוטה, אלה כאילו דברים שיותר התאימו לגברים, אז נשים באמת עשו את זה פחות. אבל דברים השתנו. נשים התחילו לפתוח את פיהן והפלא ופלא, גילו שאנחנו גם מצחיקות".
ופתאום גם יש שיר עם דקלה, 'יופי שבור'.
"דקלה ואני כבר כבר פתחנו שתי הופעות בבארבי, ואנחנו אוטוטו סולד-אאוט ופותחות עוד תאריך. אנחנו אשכרה מופיעות ביחד".
איך קרה החיבור הזה?
״זה מצחיק נורא, ואני נותנת סקופ פה: אנשים חושבים שדקלה ואני חברות, חושבים שאנחנו יושבות ביחד כל היום לקפה. נפגשנו מלא באירועים חברתיים, בגלל שהמנהל האומנותי שלה הוא החבר הכי טוב שלי מניסן נתיב. תמיד זה הרגיש כאילו אני פוגשת את המשפחה והיא פוגשת את החברה הכי טובה, אבל זה לא היה מקרבה של אני יודעת איך היא שותה את הקפה שלה. החברות היא של נשמות שמאמינות באומנות כשפה בריאה לנשמות חולות. שתינו מסתכלות על העולם דומה כל כך, למרות שאנחנו שונות שנות אור, אבל ההסתכלות על החיים היא על הפרטים הקטנים, על מה שלא אומרים, על מה שכואב. דקלה עוברת כבדה אבל היא הכי מצחיקה, ואני עוברת קלילה אבל בתכל'ס אני הכי אנאלית. היא אמרה שהיה לה הכי קשה בעולם לעבוד איתי כי נתקעתי על כל מילה. היא כל הזמן אמרה לי שזה פשוט יותר ממה שני עושה מזה. עכשיו נכנסתי לעשות סרט של שלושה ימים, וכמויות השינויים שהכנסתי… שמעי, אני לא יכולה בלי שזה הכי טוב שזה יכול להיות".
זה פרפקציוניסטית או להיות דיווה?
״קודם כל דיווה היא לא מילה רעה, אבל זה פרפקציוניזם-על של מזל בתולה אלול. אמא שלי אמרה שבניסן נתיב נולדה לה ילדה חדשה. עד שלא היה לי פתרון קראו לי 'בעיה'. הייתי הולכת בנתניה ולא הייתה תשובה. ואז הגעתי לבית ספר למשחק ואמרתי, 'אה, זה מה שהייתי צריכה'. אני עולה על במה ונרפאת. לפני זה אמא שלי סבלה מאוד. אני לא חושבת שהייתי ילדה שאי-אפשר להחזיק, אבל תמיד חקרתי גבולות".
ואיך את עם הבנות שלך?
"עכשיו, כשאורי ומיקה-אלה בנות 4.5, אני יכולה להגיד שאני מרגישה שיש לי מה לתרום למין הילוד. אני מראה להן כל סרט דיסני אפשרי, אנחנו מדברות מלא על רגשות ועל איך צריך להתייחס לבני-אדם ומה אסור להגיד להם כי זה יכול לפגוע. הן מכורות אליי בצורה משוגעת. קותי הוא נורא מחנך, קוראים לו 'גבול'. אני רואה אותו עושה את זה, אז אני אומרת 'טוב, אם אתה על הגבול, אני על הרגש'. הוא עושה את זה יפה כל כך ומקסים, אז אני רק מחבקת וכל היום אומרת 'את רוצה קרח?', 'להביא לך נשיקה?', 'איפה הפצע?' אני רק עוטפת, כל הזמן מדברת בלבבות, מה הלב שלך מרגיש, מה את מרגישה. אחת קצת מגי, אחת קצת קותי. ילדות חמסה וחמיס".
מגי אזרזר, מתוך 'סיפור הפרברים'
(צילום: יוסי צבקר)
הן מבינות שאת אמא לא רגילה?
"בטח. הן קוראות לי 'מטרופה'. מיקה-אלה אומרת לאורי 'אוי לא, אימא מתחילה להשתגע'. אני הולכת איתן ברחוב ובכוונה שרה איתן בקול רם, מלמדת אותן חופש מהו, שאין דבר כזה בושות. פיפי במקומות ציבוריים חופשי, כל הזמן להתפנות, לשחרר. שלא יהיו להן ענייני 'פה אסור', 'פה מגעיל'. בקניון אני מבלה איתן רוב הזמן בשירותים. כמה שיותר לעשות בחוץ. לימדתי אותן שיר על נאדים והן צועקות אותו ברחוב. אני יכולה לשיר לך אותו״.
תני לי את זה.
"'קמתי בבוקר, הלכתי לגן, פתאום בבטן נהיה לי בלגן. אמרתי לאמא ממש בסוד, 'אמא יש לי נאד'. אז אמא אמרה לי תלכי לצד תעשי את הנאד ממש לבד. בסוף את הנאד כולם שמעו, וביחד איתי הם תקעו!' זה מה שאני מלמדת את הילדות שלי. לא לשמור שום דבר בבטן. המשל של הנאד היה לא לשמור שום דבר בסוד".
התחברתי.
"ועם זאת, את יודעת שיש לי עוד מלא מה ללמוד. אני מרגישה הרבה פעמים שהן רוצות אותי יותר, 'אמא לאן את הולכת?' אני עונה להן שאמא הולכת לשמח, אמא הולכת לרקוד, אמא הולכת לשיר, אמא הולכת לעשות כיף".
ואיך מקבל את כל הג׳אז הזה בן הזוג ואב ילדיך?
"אנחנו כל הזמן עובדים על הדבר הזה שנקרא זוגיות, כי לא אני ולא הוא אנשים פשוטים. כל עוד אני מסתכלת עליו והוא יפה לי, אני רגועה. אני רואה המון אנשים, ואני רואה גם המון גברים. אני הולכת לצלם עכשיו שוב את 'חברות', אני כל הזמן עובדת עם המין הזכרי, הנשמה שלי כל הזמן מזכירה לי שיש לי בבית את הדבר הכי מדויק לי. וכל הזמן אומרים לי 'מה, את לא מתבלבלת?' וואלה, אחותי, לא. תודה לאל אני מרגישה שיש לנו איזה משהו שהוא רק שלנו, וזה המון בעיניי. אבל זוגיות היא עבודה, ושאף אחד לא יעבוד על אף אחד. אני צריכה להגיד שסטורי הוא שקר אחד גדול?".
"אמא שלי אמרה שבניסן נתיב נולדה לה ילדה חדשה. עד שלא היה לי פתרון קראו לי 'בעיה'. הייתי הולכת בנתניה ולא הייתה תשובה. ואז הגעתי לבית ספר למשחק ואמרתי, 'אה, זה מה שהייתי צריכה'. אני עולה על במה ונרפאת. לפני זה אמא שלי סבלה מאוד. אני לא חושבת שהייתי ילדה שאי-אפשר להחזיק"
וקותי לא ברשתות, נפקד.
"נפקד ואף סולד, נפקד ואף בז. אני יכולה להבין אותו ואת הבחירה שלו בפרטיות אחרי שהיה אדם ציבורי. אגב, 'חברות', את יודעת שזו הסדרה היחידה שלי שקותי ראה? זה קרה לפני שהוא הכיר אותי. אחרי שהוא הכיר הוא לא ראה יותר שום דבר שלי".
מה זה לא ראה?
"הוא לא רואה. הוא גם לא רואה את עצמו. אני לא יודעת איפה זה תופס אותו, אבל זה בעיקר מביך אותו. אנחנו גם לא עוקבים אחד אחרי השנייה, אנחנו שומרים על סוד, מסתוריים. אני יוצאת לבילוי והוא לא יודע איפה הייתי. אני אומרת לו 'תסתכל בסטורי' והוא אומר 'לא'".
מגי אזרזר וקותי סבג, מתוך קמפיין 'מזגני פמילי'
(צילום: שחר ארביב)
את מצחיקה אותו?
"כשקותי נקרע אז הוא נקרע. הרגל שלו עולה למעלה והוא מאבד נשימה. זה קורה לעיתים רחוקות אבל זה קורה. אנחנו נותנים השראה אחד לשנייה, מזינים וניזונים".
את עדיין מפצחת עליו גרעינים במיטה כמו שסיפרת לי בריאיון עבר?
"ברור, גרעינים הם שפה".
אבל במיטה?
"איפה אני אפצח? אני אשב בסלון באנאליות מופרזת? יושבים במיטה ומפצחים גרעינים. זה פאן. זה הדרינק שלי. ואז קותי מעיף את הקליפות לצד שלי".
