לפני שבוע פתחתי את הטוויטר כדי לגלות שפרצה שערורייה חדשה. ינון מגל פתח את המיקרופון בתוכנית היומית שלו ושל בן כספית, והקריא את מה שהוא כינה "רשימת המתועבים שצריכים לבקש מראש הממשלה נתניהו סליחה". ואז, הוא פשוט ישב שם והקריא את שמותיהם של יותר ממאתיים האנשים שהשתתפו ביצירת הספר "מר הפקרה", וצריכים לדעתו להיזכר “לדיראון עולם על עמוד הקלון על שהעלילו על נתניהו”. ומילא אם היה תולה על עמוד הקלון שלו רק את החשודים הרגילים, אנשי רוח שמאלנים, אבל מגל הכליל ברשימת המתועבים שלו גם שמות של בני משפחות שכולות שאיבדו את אהובי ליבם ב-7 באוקטובר או בשבי חמאס.
"אני לא מאמינה", אמרתי לרן, "טוענים פה שהוא אשכרה ישב ואמר מתועבים על אנשים כמו עופרי ביבס, ראומה קדם, מרב סבירסקי, אייל אשל, רובי וחגית חן". "אין מצב", רן אמר, "זה מוגזם אפילו בשבילו". "צודק", אמרתי לו, "אני אבדוק שוב".
בבית שלנו לא ממהרים לשנוא על אוטומט אף אחד. בשנים האחרונות אכלנו כל כך הרבה ספינים וסרטונים חתוכים בצורה מגמתית, שנמאס לנו לרעוש ולגעוש על פארש. זה סוג של תרגיל קבוע בביתנו. אני קוראת על אמירה מחרידה שאמרו דודי אמסלם או איתמר בן גביר, וממהרת לרוץ לרן עם הבשר הטרי בפי. שנינו יושבים ומקוננים ביחד כמה זה נורא, ואז אחד מאיתנו, בדרך כלל אני, אומר "נצטרך לעזוב, אין עתיד לילדות שלנו במדינה הזו". ואז חולפות חמש דקות, ואני שוב דופקת על כתפו של רן שמקליד במחשב, הפעם בשפלות רוח של בלון מסמורטט שיצא ממנו כל הצדק. "מה שאמרתי לך קודם?" אני אומרת, "מסתבר שלא בדיוק".
(איור: לביאה טושינסקי, באמצעות בינה מלאכותית)
כתוצאה מכל אזעקות השווא האלו, אני כבר פחות ופחות מאמינה לעצמי. אני כל כך חוששת ליפול שוב בפח, שכבר שנים ארוכות אני מבצעת משהו שאני מכנה "אוטו גזלייטינג", שזה גזלייטינג עצמוני שבן אדם מבצע בתוכו, כלומר, מתעקש לא להאמין לעצמו ולמה שעיניו קוראות ברגע זה.
"בטח חתכו קטע מגמתי מהתוכנית", אני חושבת, "בטח עיוותו את דבריו". אבל אז אני רואה שבן כספית מעלה בטוויטר שלו תמלול מדויק של כל מה שנאמר ביניהם בתוכנית. ושם אני מגלה שינון אכן קרא למשפחות הכי עצובות ומיוסרות במדינה אנשים מתועבים, ואף טען שהם אלו שצריכים לבקש סליחה מנתניהו. ועכשיו כבר אין לי שום אם ואולי, ואני מרשה לעצמי להרגיש את כל הכעס.
לא, זה פשוט בלתי אפשרי להאמין שישראלי כמוני, ועוד ישראלי שהיה בסיירת מטכ"ל, הצליח פיזית לפתוח את הפה שלו ולהוציא ממנו מילים כמו "מתועבים" ו"דיראון עולם" בהקשר של משפחת ביבס. איך הוא לא פחד שאלוהים יכה אותו בברק בו במקום, ממש בשנייה שבה הוא העז לדרוש מאישה כמו ראומה קדם להתנצל בפני נתניהו? ראומה קדם, האישה שאיבדה בטבח את בתה תמר, את חתנה יונתן, את שלושת נכדיה הקטנים והיפהפיים שנרצחו בצורה הכי אכזרית. אישה שכל המדינה משפילה מבט מרוב אשמת ניצולים ברגע שהתמונה שלה עולה בחדשות. ורק לינון מגל אין שום בעיה לדרוש ממנה שהיא תכרע ברך בפני ביבי ולהגיד שהדבר היחיד שימחל לה על החטאים שלה - החטאים שלה, כן? - זה אם היא תשים פתק "מחל" בקלפי.
נכון, בשלב מאוחר יותר בשידור הוא נכנע לזעזוע של כספית והחריג את משפחות 7 באוקטובר. החריג, באיזו מילה קלינית ומכובסת הוא בחר, מילה שמתאימה למנהל בנק מעונב שמסכים בטוב ליבו להגדיל לך את המסגרת.
ואחרי זה גם היה את טקס בקשת הסליחה, וזה כבר הצליח לשבור שיא נוסף, כלומר לעשות אפילו יותר עוול מזה המקורי שהיה בשידור. כי מגל לא הלך להתנצל בפני המשפחות סבירסקי וחן וגם לא בפני עופרי ביבס. במקום זה הוא בחר בפינצטה את הצד במשפחה שכבר ידוע שהוא יותר לצידו מבחינה פוליטית - מאוריציו, דודה של שירי ז”ל וג’ימי, בן דודה. את ג'ימי ראיתי בזמנו ב"פטריוטים", התוכנית שמגל מנחה. לכן זה לא מופרך לחשוב שמגל ידע שהם תומכי הממשלה, או לפחות לא שונאים אותה.
ולא, זה לא הגיוני לחשוב שאיש חריף כמו מגל לא ידע בדיוק מי הם ולכן הוא בחר ללכת אליהם. בדיוק כמו שזה לא סביר לחשוב, כמו שכתבה לי חברת רשת ליכודניקית, שהוא "פשוט לא שם לב שבין השמות שהוא מקריא יש את משפחות 7 באוקטובר". סליחה, אבל האם יש ישראלי אחד במדינה שלא אומר ביבס וישר מרגיש את המילה יושבת כבדה ומפחידה כמו גחל לוהט בתוך הפה? ישראלי אחד שלא יודע שאייל אשל שכל את בתו האהובה מכל רוני בנחל עוז? אז עיתונאי משכיל כמו ינון מגל לא שם לב שהשמות האלו מתנחלים לו בלשון בסמיכות לקללות כמו קלון ודיראון עולם?
יש מעשים שאנשים עושים שכבר חורגים מגבולות האנושי. וזה מה שמגל עשה בשידור הזה. גם אם אתה הכי ביביסט בעולם, גם אם אתה סבור שנתניהו צודק, אין מצב שהלב שלך לא משקשק לפני שאתה עושה דבר חסר כבוד כזה, אומר לך שלא, אתה לא הולך עכשיו לקלל את משפחות 7 באוקטובר. העובדה שהוא הצליח להגיד את זה בקור רוח משוגע, ולהחריג, איזו מילה קרה, את המשפחות רק כשכספית ישב עליו, מעידה שהלב שלו כבר לא מתפקד כמו לב אנושי רגיל. לפחות לא כשזה מגיע לאינטרסים המקצועיים שלו.
למה הוא עשה את זה? אין לדעת, האם זה משהו שביקשו ממנו לעשות מלמעלה, איזה ספין מהונדס שמטרתו להשכיח את הדברים האנטי-ציוניים שאמר הרב לנדו יום לפני זה והורסים לליכוד את הקמפיין? האם הוא כל כך התאהב ביכולת שלו לייצר פרובוקציה שהוא פשוט לא הצליח לוותר על הריגוש של סערת התשומי החמימה שהוא יקבל אחר כך? אין לי מושג. וזה מביא אותי לדבר נוסף שהבנתי. ינון מגל הסתאב מרוב כבוד וכוח, במילים שבהן מתארים סדרות טובות שנהיו גרועות במכה, הוא פשוט קפץ את הכריש.
לא תמיד הרגשתי ככה לגבי מגל. במשך תקופה ארוכה אפילו הערכתי אותו. בשנים שלפני הטבח גם צפיתי ב”פטריוטים” בלי שום בעיה. החברות שלי נטרפו מזה, מה פתאום אני צופה במגל ובעירית לינור, מה, אני לא יודעת שהם שופרות של ביבי על מלא ואנשים מרושעים וחסרי לב? אבל אני די הוקסמתי אז מהחבורה שהרכיבה את הימין החדש, האלט-רייט הישראלי. נתחיל בזה שהם היו חכמים ושנונים מאוד. הייתי יושבת מול “הפטריוטים” ואשכרה נהנית לשמוע אותם, הם שטחו את הטיעונים שלהם בכזו לוליינות מחשבתית מרשימה וגם שילבו בהם הומור.
ולא שהסכמתי איתם, אבל כן מצאה חן בעיניי הציניות שלהם. כי הימין, במקור שלו, הוא הציני יותר. השמאל הקיצוני הוא זה שהיסטרי, זה שמדבר במילים גדולות שלא מתאימות לעידן הקטן והמפוכח שבו אנחנו חיים. דברים כמו השלום. המוסר. החמלה. האחר. מילים שנשמעות פלצניות ומנותקות כמו שם של בושם חדש של ז'אן פול גוטייה.
ונגד כל הצביעות הזאת של השמאל, מגל והחבורה של הימין החדש יצאו – ובהצלחה גדולה. הם רכבו על הפחד של הימני השפוי, הממורכז, משמאלנים מהסוג הזה. אנשים שכל כך מנותקים ממה שקורה ברחוב, שהם מטיפים לך מתוך וילה מוקפת בחומת בטון שתיתן צ'אנס לשלום. הם לא חיים כמוך בכפר-סבא, מטר משכנים שזורקים אבנים ומעריצים את חמאס.
וכל פוליטיקת הזהויות, והכללת האחר, דברים שנשמעים נהדר כשאת יושבת בסלונך המונוכרומטי ברמת אביב ומגישה לאורחייך שרדונה שלא שמת לב שנוצר ביקב ביהודה ושומרון. אז כן, נחמד שם לדבר כמה האריתריאים הם תוספת מבורכת לצבעוניות של תל-אביב. כה קל לשכוח שאם זאת הייתה המתבגרת שלך שחיה בשיכון בנווה שאנן, אולי היית פחות מוקסמת מנוכחות של גבר שיכור ועירום שמשתין באמצע הרחוב.
רק שבשלב מסוים כל הציניות המשעשעת הזאת הפכה פשוט לרוע. כן, פשוט לאטימות לב מוחלטת. אני לא יכולה לשים את האצבע מתי זה קרה. האם זה היה כשהוא קרא לעינב צנגאוקר "מטומטמת, כפוית טובה, ומדברת כמו בהמה" בשידור? האם זה היה כשהוא טען שמשפחות החטופים בעצם עוזרות לחמאס, כלומר מסייעות לאותם מחבלים שברגע זה ממש מתעללים בילדים שלהן?
כמו נרקיס באגדה, גם הם התאהבו בדמות שנשקפה אליהם במראה. אני דובר אמת כפייתי, גבר–גבר שאומר את זה כמו שזה, ומה זה משנה אם כרגע קראת לאמא שבנה יושב בתוך כלוב בעזה מטומטמת כפוית טובה
יותר ויותר, היה נראה שמגל וחבריו מתענגים על אטימות הלב שלהם. אולי כמו נרקיס באגדה, גם הם התאהבו בדמות שנשקפה אליהם במראה. אני דובר אמת כפייתי, גבר-גבר שאומר את זה כמו שזה ו"לעזאזל הפוליטיקלי קורקט", ומה זה משנה אם כרגע קראת לאמא שבנה יושב בתוך כלוב בעזה מטומטמת כפוית טובה.
ועכשיו, אחרי ארבע שנים, המהפך של מגל וחבריו הושלם. הם הפכו בדיוק, אבל בדיוק, לשמאלנים הניאו-ליברלים שהם תמיד לעגו להם. הם אמנם עושים את זה ממקום שונה, אבל מה שהכי מאפיין אותם כרגע זו הצביעות. זו שהם כל כך לעגו לה אצל השמאל. כי מה יותר צבוע מלהגיד נתניהו לא אשם כשברור לך במאת האחוזים שהיית צורח "תתפטר" אם זה היה קורה במשמרת של לפיד או בנט? מה יותר מנותק מלטעון שזה בסדר שאוריך והשאר קיבלו משכורת מקטאר כי פתאום זו לא מדינת אויב?
למען המשך שלטונו של נתניהו הוא פשוט איבד את המודעות, הפך לטהרן-ביבי ולא אכפת לו להתנתק מכל מה שאנושי. וכל מה שאני יודעת זה שעל זה, בדיוק על זה, הבחירות האלו אמורות להיות. המדינה חייבת שנחזיר בדחיפות חלק מהמילים הגדולות שלעגנו להן. מילים כמו ממלכתיות. אחריות. מוסר.
