שתיים שחזרו / מכל המודעות הפוליטיות שנתלו באיילון ושראינו בהשתאות כששבנו מהופעה באמפי יבנה (6,000 ישראלים מגניבים) תפסה את עינינו בעיקר הבחורה של מכנסי אופנת דיזל, מצולמת בעמידה קוקטית. שום מתמודד או מתמודדת לא ישתוו לה. צריך גם שיק וסטייל, לא רק "תראו אותי, אני עף על עצמי".
ואם אנחנו חיים עכשיו בתחושה של קיומיות כשכולם נגד כולם ואנחנו לא יכולים לברוח, לא מזה ולא מהראיונות החושפניים, הגילויים, אז מצאתי נחמה כששרון קוניו ואחותה דניאל הגיעו אליי מאחורי הקלעים ביבנה. שתיהן היו בשבי העזתי עם הילדות שלהן. איך את ישנה? שאלתי אחת מהן שאלת תקשורת רפי רשפית-שרקית. והיא חייכה וענתה: "ככה ככה". נשים אמיצות, יפות, עצובות, שעברו "משהו" בעידן התרעומת והחרא. החיים הם לפעמים רק מקצוע ואנחנו נקלענו אליהם ביג טיים. ועכשיו הכל תלוי בנו. אני מאמין בחופש לבחור בנו, ובעיקר ב"צעד הנבון".
סקר על פני תהום / והארץ הייתה תוהו ובוהו וסקר על פני תהום. וגם העובדה המעציבה שהילדים הלכו לתומם בטיול ופתאום, בום, התפוצצו, כאילו לא ידענו איפה אנחנו חיים. זה עשה לנו רע וכאב לב.
ולהבדיל, כאב לי שאווה מארי סיינט, שהתאהבתי בה עד כלות בסרט "אקסודוס" עם פול ניומן, מתה, ואחרי הופעה נכנסתי לסדרה "קדמת עדן", על שני אחים שונאים שרבים זה עם זה, עוד מימי עדן התנ"כית. מוכר לכם? ניסיתי לברר גם מי המשוררת שזכתה בפרס נובל לספרות והשנייה ששונאת אותנו וזכתה בפרס נובל לשלום, ותוך כדי פילסנו דרכנו לחברים טובים בגבעתיים המתחדשת. והמסע המפרך בין קורקינטים לוולטים היה מפחיד. ואז דליתי מזיכרוני שיר שכתבתי פעם ואולי מתאים לעונת הבחירות ולמצבנו:
זה שיר על האמביציות שלנו, שיר על כל השאיפות, שיר על מה שרצינו להיות,
שיר על כל ההשקפות, המקור שלנו, בא מהלב, גם שיכור רוצה להתאהב,
נכה רוצה ללכת שוב, עיוור רוצה לראות, לא חשוב מה,
זה שיר על החולמים בינינו, שיר על כל הקוראים לעזרה,
הרי כולנו נולדנו דומים איכשהו, תסתכל, תסתכלי במראה,
המעיין שלנו איננו נפסק, עד שתבוא הפצצה הגדולה.
עזוב לא רוצה להיות נעזב, וחירש לא רוצה לחיות בדממה,
רק טיפש כמוני רוצה להתאהב שנית, אפילו בך.
איזה עולם / ובינתיים טיולי החברה הגיאוגרפית לטנזניה וזנזיבר נמשכו. חמשת בני משפחתי התקשו לחזור מתאילנד בגלל שרכשו כרטיסים בזמנו בפליי דובאי. השבוע הוציאו ויזה לווייטנאם ואולי משם יטוסו ב"ארקיע נגיע".
צריך היה לפתח פה עור עבה יותר מזה. בבוקר שישי נסתמה לי האוזן ונסעתי לאסותא, שם פתח לי רופא חביב לא רק אוזן אחת אלא שתיים. שתשמע יותר טוב מה הולך, שהעוולות ייראו לך יותר נהירות, שתבין איפה אתה חי ושאוזניך שומעות נכון. כי כשנסענו ליבנה להופעה נמנענו מכביש 4 בגלל ההפגנות של אלה שלא מוכנים להתגייס ושונאים את הציונים. מה עוד הם שונאים? הקיץ הישראלי החל לעזוב, ועדיין ייחלנו לא לעזוב את עצמנו. כי מה זה פירור של ייאוש בתוך כל ה"מה יהיה" הזה?
לא מגלה / "נו, אז למי תצביע?" זו שאלה לא פחות אינטימית מ"את מי אתה אוהב?" אז זה באמת לא עניינו של אף אחד. אבל אמאל'ה, הבנתי שהכל שבטי בסוף ואנשים אוהבים אנשים כשהם חושבים ומצביעים בדיוק כמוהם. ובינתיים עוד עץ נפל לנו בחצר בלי רשות. זה היה העץ השני לאחרונה, וכל זה בניגוד למשפט "העצים מתים זקופים". ומה זה אומר? האם זה סימן למשהו? שנפסיד בבחירות או שננצח? שיהיה תיקו?
על השקט שבפארק / בואו אתאר לכם מצב חווייתי עמוק: היה שקט מיוחד בפארק לפני המופע לזכר 7 באוקטובר. לא השקט הרגיל שלפני הופעה, לא אותה התרגשות מוכרת של בדיקות סאונד, כיוון גיטרות, אנשי במה שמתרוצצים עם מכשירי קשר וכוסות קפה. זה היה שקט שהיו בו אנשים שאינם. עוד מעט יגיע הקהל: משפחות שכולות, ניצולים, חברים, אנשים שנושאים בתוכם את אותו בוקר נורא, כל אחד בדרכו. גם כאלה שלא הכירו איש מהנרצחים ובכל זאת משהו בהם נרצח באותו יום.
חשבתי על המילה הזאת, מופע. הרי איש לא בא לכאן כדי להתבדר. ואנחנו, אלה שעולים לשיר, לא באנו כדי להצליח. אפילו מחיאות הכפיים קיבלו משמעות אחרת. לפעמים הן נשמעו כמו תודה, לפעמים כמו בכי שאינו מצליח לצאת.
בפארק הזיכרון היו רגעים שבהם נדמה היה שהמוזיקה צריכה לבקש רשות להיכנס. כי איך מתחילים לשיר אחרי כל מה שקרה? ומצד שני, איך אפשר שלא לשיר? שרנו אושר כהן ואני על "לא לפחד מהפחד" בידיעה ברורה שחרדה היא חלק מהקיום האנושי, בטח פה, בארץ האקסית האהובה הזו.
אישי לעוטף / בשבוע הבא ב"ה אני ולהקתי באים להופיע בפארק אשכול בעוטף וזה מרגש כי אנחנו באים מאהבה. אבל כשאני חושב על השירים, בטרם היו המילים עוטף, חטופים, מיגונית ונובה, אני מצטמרר.
איזה מתח, זה מתקרב / מאז תודו שמתרחש פה סיפור מתח אמיתי: בבית המשפט, ב"מטבח המנצח" (היי תורג'י וגיסו הנפלאים), בסלון, במונית, בבית הקפה, בארוחות המשפחתיות שהפכו מזמן לוועדות חקירה עם חומוס. מרגישים את זה באוויר. הסוקרים שוב מסתובבים בינינו כמו חוזי עתידות עם מחשב נייד. הפרשנים כבר יודעים הכל, חוץ ממה שיקרה. הפוליטיקאים מחייכים חיוכים של אנשים שעברו השתלת שיניים (אוף, יש לי השתלה בעוד שבוע). והעם? העם מחפש מישהו שיגיד משפט אחד פשוט בלי שלושה יועצי תקשורת מאחוריו, מישהו שידבר אליו ולא אל האלגוריתם שלו. לרגע נדמה שאנחנו חודרים עמוק להיסטוריה הסודית של עם ישראל, מאמונה ועד הבטחה ואחריות, מקרע ועד השלמה.
ולמרות השאלה מי יישב על כיסא המלכות, השאלה היותר בוערת היא מה יקרה לנו ביום שאחרי. האם נדע לחזור לדבר זה עם זה או שנמשיך לנהל את מלחמת הבחירות גם אחרי שהקלפיות ייסגרו? אנחנו מחכים לבחירות כאילו הן סוף הסרט, אבל ייתכן שהן רק סצנה נוספת ב"עצמאות" ו"פאודה".
(צילום: יזהר כהן)
שר ההסברה / קשה להיחלץ מהאנטישמיות ושנאת הישראלים, כולל, אגב, יהודים ששונאים יהודים (פינקלשטיין הזה ודומיו). אבל ג'רי סיינפלד הוא אוהב אולטימטיבי שלנו, הוא שר ההסברה החסר. סוף-סוף יש אחד שמגן עלינו מהמערבולת שאליה נקלענו. ישנם עוד נושאים שהייתי שמח לדבר עליהם, למשל מוזיקה, אבל למי יש סבלנות. איך כתב פעם נתן יונתן? "למי יש כוח להישאר לבד בהרי האררט".
ליריקה ומסקנה / ביררתי: פרס נובל לספרות לשנת 2026 הוענק לסופרת-משוררת הקנדית אן קרסון (76), שאת ספרה הראשון "ארוס המר-מתוק: חיבור" פירסמה ב-1986, בגיל מאוחר יחסית.
הנה קטע משיר שלה, "על הליכה לאחור", בתרגום רִנה ליטוין:
"אִמִּי אָסְרָה עֲלֵינוּ לָלֶכֶת אֲחוֹרָנִית. כָּךְ הַמֵּתִים הוֹלְכִים, הִיא
נָהֲגָה לוֹמַר. מֵאֵיפֹה קִבְּלָה אֶת הָרַעֲיוֹן הַזֶּה? אוּלַי מִתִּרְגּוּם גָּרוּעַ.
הַמֵּתִים, אַחֲרֵי הַכֹּל, אֵינָם הוֹלְכִים אֲחוֹרָנִית, אֲבָל הֵם בְּהֶחְלֵט הוֹלְכִים מֵאֲחוֹרֵינוּ".
המסקנה שלי מהמתרחש? שזו כבר לא חוויה אמונית, הבחירות, זה ממש מסע אל תוך חיינו.
