שבועות ספורים אחרי פרוץ מגפת הקורונה באביב 2020, עלה לאוויר פודקאסט שעסק בשאלה שבאמת אף אחד לא שאל קודם: האם ה-CIA כתב את הלהיט העצום Wind of Change של הלהקה הגרמנית 'הסקורפיונס', כחלק ממבצע לוחמה פסיכולוגית שנועד להאיץ את קריסת המשטר הסובייטי. השיר שוחרר ב-1990, זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין, והפך להמנון הבלתי רשמי של סיום המלחמה הקרה. האפשרות שה-CIA הצליח לייצר בלדה כל כך קליטה, עם שריקה בלתי נשכחת, נשמעה מגוחכת מכדי להיות אפילו תיאוריית קונספירציה, אבל Wind of Change נבחר לפודקאסט השנה ב-2020 וזכה למיליוני השמעות. גם כי זו הייתה תחילת המגפה וכולם התחבאו מתחת לשמיכה, אבל גם כי כשיוצר הפודקאסט, פטריק ראדן קיף, מפרסם תוצאות תחקיר עיתונאי, לוקחים את זה בשיא הרצינות. קיף הסתובב בכל העולם, ראיין עשרות אנשים והגיע בסופו של דבר למסקנה: ה-CIA יכול להפיל משטרים בכל מיני דרכים, אבל לכתוב שירי פופ מרגשים זה עדיין קצת גדול עליו.
שש שנים אחרי, יושב פטריק ראדן קיף בבית קפה קטן בווסט וילג' במנהטן, תשוש מג'ט-לג של מי שמדלג בכל העולם. ב-2020 הוא היה עיתונאי-סופר די מוכר בארה"ב, אבל ב-2026 קיף הוא סופר-סטאר של ממש בתחום שכבר אין בו הרבה כוכבים. למעלה מ-20 שנה שהוא כותב ל'ניו-יורקר', ובעשור האחרון פרץ הרבה מעבר לתחומי הקהל המאוד-ספציפי שיכול לשרוד כתבות מגזין של 7,000 מלה. הוא ייצר לעצמו נישה ספרותית כמעט משלו: עיתונאי חוקר רב-אמצעים וסבלנות, שהספרים שלו הם מאה אחוז עובדות בדוקות ודברים שקרו באמת, אבל הם מרתקים לקריאה כמו ספר פיקשן מותח ואי-אפשר להוריד אותם מהיד. והם לא רק מספרים סיפור אמיתי, הם גם אומרים משהו רחב יותר. לפחות במקרה אחד, ספר שלו ממש שינה את החיים בארה"ב.
"לפני הרבה שנים ראיתי אישה בסאבוויי מוציאה גיליון של 'הניו-יורקר' ומדפדפת בו", מספר עכשיו קיף, "היא הגיעה לכתבה שלי והתחילה לקרוא. זה ריגש אותי וחשבתי אולי להגיד לה משהו, אבל בדיוק כשתפסתי אומץ היא סיימה את הפִסקה הראשונה ועברה ישר לכתבה הבאה".
אאוץ'.
"האישה הזאת נמצאת לי בראש מאז. מישהו אמר לי, 'אני אוהב את הניו-יורקר, תמיד הייתי מנוי, אבל עכשיו אני לוקח מאמר של עשרת אלפים מילה, מכניס אותו ל-ChatGPT ומבקש סיכום של 4,000'. עניתי לו, 'אז אל תקרא את הדברים שלי, הם לא מיועדים לאנשים שמנסים לייעל תהליכים'. מצד שני, אם אני מפיל עליך כזו מסה, התפקיד שלי הוא לדאוג שתישארי עד הסוף".
קל לך לכתוב 400 עמודים של תחקיר עיתונאי שצריך להפוך לספר קריא?
"לא נעים לי להגיד, אבל כן. אני אף פעם לא מתיישב לכתוב עד שיש לי הכל, כולל מתווה ברור, כי אני חייב לכתוב מהר. אני מרגיש שככל שאכתוב יותר מהר, כך זה יעבור לדף ואז את תקראי את זה מהר יותר. אם הצלחתי למשוך אותך לתוך הפִסקה הראשונה כמו את האישה בסאבוויי, אני אף פעם לא רוצה לשחרר אותך".
• • •
פטריק ראדן קיף, בן 50, גדל בבוסטון, והחל לקרוא את 'הניו-יורקר' כבר בתיכון. "זה היה קצת מוזר בגיל ההוא", הוא מחייך. בשנה השלישית שלו בקולג' התחיל להציע למגזין רעיונות. "סיימון שאמה היה מרצה שלי באוניברסיטת קולומביה והוא כתב אז ל'ניו-יורקר'", אומר קיף, "זה הפך אותו בעיניי לאדם הכי מגניב בעולם. זה כל מה שרציתי לעשות כל חיי".
די מהר גילה קיף שאפילו היריעה של 'הניו-יורקר' לא תמיד מספיקה לו, והחל לפתח כתבות לספרים עבי כרס. השניים הראשונים עסקו ברשתות ריגול אלקטרוניות ובעולם הפשע של צ'יינטאון בניו-יורק. שני הספרים עברו מתחת לרדאר, ולקח לקיף עוד כמעט עשור לנסות שוב. ב-2018 פירסם את 'אל תגיד דבר', ספר שעסק בחטיפתה ורציחתה של ג'ין מקונוויל, אמא לעשרה ילדים, בצפון אירלנד ב-1972. מהרצח הזה יוצא קיף לאחד התיעודים הטובים ביותר שנכתבו על 30 שנות הסכסוך הפוליטי האלים בצפון אירלנד.
הספר יצא קודם בבריטניה ואחר כך הפך לרב-מכר בארה"ב, היה קונצנזוס ברשימות הספרים הטובים ביותר של 2019, נבחר בידי 'הניו-יורק טיימס' למקום ה-19 ברשימת 100 הספרים הטובים של המאה הנוכחית וגם עובד לסדרת טלוויזיה מצוינת. "יש את החיים שלי לפני 'אל תגיד דבר' והחיים שלי אחרי", אומר קיף, "הייתי בטוח שהוא יהיה הספר האחרון שלי כי אף אחד לא יקרא אותו. בסוף הוא הספר שבזכותו אני יכול להמשיך לעבוד ככה".
בזמן ש'אל תגיד דבר' התפוצץ, כבר היה קיף עמוק בספר הבא שלו. זה התחיל בתחקיר שפירסם ב-2017 על חלקה של משפחת סאקלר המיליארדרית במשבר האופיואידים, שממש טבח בצעירים אמריקאים בעשור הקודם. אחרי פרסום התחקיר, הצטבר אצל קיף עוד הרבה מאוד חומר והוא הפך אותו ל-Empire of Pain ('אימפריית הכאב'), ספר ארוך וקשה על ההיסטוריה של משפחה שבנתה מעצמה עשירה מלספק משככי כאבים ממכרים לאמריקאים נואשים. 'אימפריית הכאב', שהפך לסדרת הטלוויזיה באותו השם, היה מאותם מקרים נדירים שבהם עיתונאי מצליח ממש לשנות את העולם. הוא שם זרקור ישיר על שמות האחראים ועזר לדחוף לשינויי רגולציות. משפחת סאקלר שילמה מיליארדים בפיצויים ובטיפולים בנפגעי ההתמכרויות, המוניטין שלה נהרסו, שמה נמחק מבניינים, וחברת התרופות שלה, 'פרדו פארמה', התפרקה.
"אני לא פעיל חברתי ולא עורך דין", אומר קיף, "אני עיתונאי. אם הייתי מקדיש יותר מדי זמן למחשבה על ההשלכות של הדברים, הייתי משתגע. רוב הזמן, כשאת מתארת מציאות, את לא באמת משנה אותה. 'אימפריית הכאב' כן שינה דברים וזו תחושה נהדרת, אבל בעיניי מה שחשוב זה שיש ספר והוא יישאר לתמיד. הרבה אחרי שאני לא אהיה כאן, אנשים עדיין יוכלו לקרוא את הספר ולדעת מה משפחת סאקלר עשתה".
פטריק ראדן קיף
(צילום: Albert Llop/NurPhoto/Getty Images)
קיף מקבל הצעות לסיפורים כל הזמן, הרדאר שלו כבר משוכלל ולא קל לתפוס אותו, אבל כשזה קורה, הוא יודע מיד. “הלוואי שיכולתי להגיד לך שיש כאן איזה סוד גדול", הוא אומר, "אני פשוט מרגיש את זה". את הבסיס לספרו החדש, 'לונדון נופלת', שלמרבה ההפתעה הוא הראשון של קיף שתורגם לעברית (בהוצאת פן), קיבל ממישהו שאמר לו: 'נער בריטי מת אחרי שהעמיד פנים שהוא בן של אוליגרך רוסי'. "ידעתי מיד שמצאתי את הספר הבא שלי", אומר קיף.
זהו סיפורו של זאק ברטלר, 19, בן למשפחה יהודית טובה, שב-2019 נפל מבניין דירות יוקרתי אל מי נהר התמזה בלונדון. גופתו נמצאה אחרי מספר ימים שבהם נחשב נעדר, המשטרה הניחה שהתאבד והחקירה נסגרה די מהר. הוריו של הנער, מת'יו וראשל ברטלר, גילו כי כי בנם ניהל חיים כפולים וסודיים, והציג עצמו כבנו של מיליארדר רוסי דמיוני ויורש הון המוערך בכ-270 מיליון דולר, לא פחות. הוא היה מקורב לשני טיפוסים מפוקפקים במיוחד, שמהדירה של אחד מהם נפל אל מותו.
רשימת מצרכים לספר שכוללת נער מבית טוב שמת בנסיבות מסתוריות אחרי שחי חיים כפולים, זו התחלה לא רעה, אבל האטרקציה הגדולה מבחינת פטריק ראדן קיף הייתה האפשרות ללכת משם לסיפור על הצורה שבה השתלטה האוליגרכיה הרוסית על לונדון. "התעניינתי מאוד בתפקיד של האוליגרכים שמגיעים ללונדון ושינו את פני העיר בעשורים האחרונים", הוא אומר, "ואז אני שומע את הסיפור הזה על המשפחה. בשלב הזה אני כבר יודע להקשיב לאינסטינקטים שלי והאם אני מצליח לגייס רמה של התלהבות שאני מקווה להעביר לקורא. אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה כתבתי ב'ניו יורקר' מאמר על האוליגרכים בלונדון, משהו כמו 4,000 מילים, שאצלנו נחשב לקטע קצר".
ממש ציוץ.
"בדיוק, וכאן נשתלו הזרעים הראשונים. לא משנה כמה גדול הסיפור מבחינה עיתונאית, הדרך עבורי להיכנס אליו היא הדמויות, שאני מניח שזה כמו רוב הסופרים, אבל כאן אלה אנשים אמיתיים".
זה סיפור מאוד רחב, גדול בהרבה רק מהטרגדיה של זאק. ידעת שזה ילך לשם?
"מציעים לי סיפורי רצח מזוויעים ואני רוצה לכתוב סיפורים אנושיים, אבל אם אין סביבם נושאים רחבים ועמוקים יותר, זה לא בשבילי. אני אף פעם לא מספר סיפור מלמעלה וזה אף פעם לא רק הנושא הספציפי עצמו. אם אני עושה את העבודה שלי נכון, הספרים הם לא מניפסטים פולמוסיים. זו צריכה להיות חוויה ספרותית".
זאק ומשפחת ברטלר
(צילום: David Barrie)
איך התחלת?
"לעיתים קרובות אני כותב על אנשים שכבר אינם חיים או לא מוכנים לדבר איתי, או סתם מאיימים לתבוע אותי עוד לפני שפירסמתי. כאן זה היה אחרת לגמרי. בשלב ראשון נפגשתי פעמיים עם ההורים, לא לציטוט ובלי התחייבות. קצת בילפתי כי ידעתי שאני רוצה לכתוב את זה, אבל אמרתי להם, 'תקשיבו, אני לא בטוח'. מצד שני, גם הם מעולם לא קראו שום דבר שכתבתי. במשך הרבה זמן הם שמרו על פרטיות סביב מותו של זאק כי הם חיים בתוך היקום החברתי של בית הכנסת החשוב 'ווסט לונדון', שזה עולם קטן משל עצמו, כולם מכירים את כולם ואנשים מדברים. קשה להתאבל בתוך בידוד שכזה, במיוחד כשהם ידעו שיש סיפור מאחורי המוות של הילד שלהם".
והמשטרה לא עזרה.
"אני חושב שהם הניחו שהמשטרה תעשה הכל, כי זה בדרך כלל מה שקורה כשמדובר במשפחה לבנה ממעמד הביניים הגבוה, אבל זה לא קרה. בפגישה הראשונה איתם בכלל לא הוצאתי פנקס. ישבנו בבית קפה והם דיברו שעתיים כמעט בלי שאני אגיד כלום. השיחה הראשונה הייתה מאוד מבלבלת. כשהם הראו לי את כל החומרים שאספו, אמרתי 'זה מטורף, אתם צודקים לגמרי. אני מזועזע וגם אתם צריכים להיות מזועזעים'. עשה להם טוב לשמוע מישהו אומר את זה, כי עד אז הם הרגישו שלאף אחד שאמור לתת תשובות לא אכפת ממה שקרה לזאק".
ב'אל תגיד דבר' אתה ממש פותר תעלומת רצח ומצביע על האשם. הם ציפו שזה יקרה גם כאן?
"לפגישה השנייה הם באמת הגיעו אחרי שקראו את 'אל תגיד דבר', אבל הספר ההוא היה סיטואציה חריגה, זה לא קורה הרבה. כבר בהתחלה אמרתי 'אני רוצה לכתוב את הסיפור שלכם, אבל זה תהליך ארוך ואני עובד לאט. אני לא רוצה שנצא לדרך ובעוד שלושה חודשים תגידו ששיניתם את דעתכם. אל תסכימו עכשיו רק כי אתם מקווים שאפתור את התעלומה. זה לא הוגן כלפי אף אחד מאיתנו'".
אתה עוסק בעיתונות מבוססת עובדות. כמה היה קשה להישאר אובייקטיבי, לא להיקשר אליהם יותר מדי?
"אני חושב שאפשר להיות אובייקטיבי מבלי להיות קר. אנשים אומרים שיש בכתיבה שלי תפניות והפתעות, כאילו זה אמצעי ספרותי שאני משתמש בו במכוון, אבל זה קורה רק כי אני אוהב לחקור עוד ועוד. זה מרגש אותי כי את לא יודעת מה תגלי בכל יום. יש לך הנחות מוקדמות ואז מתברר שהן שגויות והכל מתהפך. כשאני מתיישב לכתוב, חלק ממה שאני מנסה לעשות הוא פשוט לגרום לקורא לחוות את רכבת ההרים שעברתי. אותו דבר לגבי רגשות. כשאני נפגש עם הורים שאיבדו בן, אני רוצה לחוש חמלה, גם כי רק ככה אוכל לגרום לקורא להרגיש את החמלה הזו. האתגר הגדול הוא כשניגשים ממש לכתוב, כי אז את אכן צריכה להיות קצת מרוחקת וקרה ולא לאבד אובייקטיביות".
יש דברים שהם העדיפו שתשאיר בחוץ?
"אמרתי להם, 'אני לא כותב את הספר הזה עבורכם. אני כותב עבור הקוראים, אני כותב למען האמת'. הבהרתי מראש שיהיו דברים שיגרמו להם אי-נוחות, או שאולי ייחשפו סודות משפחה שהם לא ירצו לקרוא. אני בטוח שיש דברים שהם היו מעדיפים שלא יתפרסמו, אבל אני לא יכול להיות סלקטיבי כשאני כותב ספר שעוסק כולו בשקרים של בני אדם. אין טעם לכתוב ספר כזה ואף קורא לא צריך לסמוך על ספר כזה".
זה סיפור על לונדון, אבל גם על קפיטליזם אמריקאי. הילד הזה צפה בסרטים הוליוודיים על איך לעשות כסף, ולא ממש הבין את האזהרה של 'הזאב מוול סטריט'.
"כן, אבל האוליגרכים בלונדון הם סוג מאוד ספציפי שאין בארה"ב".
פה יש סוג אחר של אוליגרכים.
"זה נכון, יש לנו כאן אוליגרכים של טכנולוגיה".
יש לך שני בנים מתבגרים, חזרת הביתה ושאלת את עצמך 'אולי גם אני לא מכיר את הילדים שלי'?
"כן, קשה שלא ללכת למקומות האלה. הבנתי כמה הברטלרים לא ידעו על החיים האמיתיים של זאק, אז בכל פעם שהילדים שלי עשו דברים רגילים של נערים מתבגרים, מיד לקחתי את זה למקום של קטסטרופה. בשלב מסוים אשתי אמרה לי, 'אתה לא יכול לעשות את זה, זה לא הוגן כלפי הילדים'".
אתה בדרך כלל לוקח את העבודה הביתה?
"קשה שלא. כתבתי לפני שנים כתבה גדולה על הנאשם בפיגוע במרתון בוסטון ב-2013 ועורכת הדין שלו. גדלתי בבוסטון, משפחה מהשכונה שלי נפגעה קשה מאוד בפיגוע, וכשסיקרתי את המשפט היו הרבה עדויות נוראות על הפציעות, ההרוגים, הילדים. אני לא רוצה להגזים, כי אין שום גבורה מיוחדת במה שאני עושה, ואני שונא כשעיתונאים הופכים את עצמם לסיפור, אבל היו לי סיוטים במשך חודשים".
"אנשים צעירים מתחילים לשנוא את הטלפונים שלהם, כולנו מרגישים ששברו אותנו, אף אחד לא מאמין יותר לשום סרטון שהוא רואה ברשת, ואני חושב שזו כן הזדמנות עבור כלי תקשורת ותיקים ומסורתיים. כולנו שוחים בתוך ביוב ואנשים רוצים לדעת, אבל הם גם רוצים לסמוך על מי שמספר להם"
כמו כל עיתונאי אמריקאי רציני, גם פטריק ראדן קיף מביט באימה על מה שקורה לארה"ב ולמה שהייתה פעם התקשורת המקודשת שלה. "אני חושב שאנחנו בסכנה ממשית", הוא אומר, "אותם אנשים שביטלו את חופש ההפלות ועוד שורה של זכויות פועלים עכשיו בנושא ההגנות שיש לתקשורת. אז אני מודאג מבחינה משפטית, ומכך שנשיא ארה"ב קורא לנו 'אויבי העם'. אני מודאג כי רמת האוריינות הכללית ירדה ואנשים קוראים פחות, מעורבים פחות ולא סומכים על החדשות. אני מודאג בגלל הבעלות התאגידית, אני לא רוצה שמשפחת אליסון תחזיק ב-CNN וב-CBS, שום דבר מזה לא טוב בעיניי".
אם בני משפחת סאקלר היו מצליחים להתחמק ממך עוד קצת, היום כבר לא היה קורה להם כלום.
"סביר להניח. מה שבאמת מדהים זה שלאמריקאים לא אכפת. אנשים נורים ברחוב על ידי סוכני ICE, אז יש קצת הפגנות וכמה ימים אחרי פשוט ממשיכים הלאה. צרפתים שורפים את פריז אם רק מנסים להעלות להם את גיל הפנסיה, וכאן לא קורה כלום. זו הרי עובדה שאין עליה עוררין שמשפחת טראמפ הרוויחה מיליארדי דולרים מאז שהוא נכנס לבית הלבן, כולם יודעים את זה, וכלום, שום דבר".
אתה מרגיש עכשיו דחיפות גדולה יותר כי פחות אנשים קוראים עיתונות כזו?
"כן, אבל אני חייב להגיד, ואני מקווה שזה לא יישמע שחצני: אני יודע שהרבה אנשים קוראים את הדברים שלי. המאמר שממנו צמח 'לונדון נופלת', היה המאמר הנקרא ביותר באותה שנה ב'ניו-יורקר'. זה טקסט ארוך, מורכב, ואנשים קראו. טרומן קפוטה יכול לתאר נוף לאורך עמוד וחצי, וזה משהו שכנראה כבר אי-אפשר לעשות יותר בעולם של אפס קשב, אבל אם כותבים סיפור מעניין ומשקיעים מחשבה באופן שבו מספרים אותו, אנשים עדיין מתחברים. בהקראות ניגשים אליי הרבה צעירים בשנות ה-20 לחייהם ואומרים שהם רוצים לקרוא עוד דברים כאלה".
כריכת 'לונדון נופלת'
מתישהו גם 'הניו-יורקר' ייעלם?
"אני באמת מאמין שלא. בדרך כלל אני פסימי מאוד, אבל אני גם חושב שלדברים האלה יש נטייה ללכת במעגלים. אנשים צעירים מתחילים לשנוא את הטלפונים שלהם, כולנו מרגישים ששברו אותנו, אף אחד לא מאמין יותר לשום סרטון שהוא רואה ברשת, ואני חושב שזו כן הזדמנות עבור כלי תקשורת ותיקים ומסורתיים. כולנו שוחים בביוב ואנשים רוצים לדעת, אבל הם גם רוצים לסמוך על מי שמספר להם".
ההורים של זאק היו מרוצים מהספר?
"כן, אני עדיין בקשר איתם כל הזמן, אבל מדובר בחומר רדיואקטיבי, נושא טעון מאוד, ולכן אני לא יודע אם הם יהיו מרוצים מהספר גם בעוד שישה חודשים או שש שנים. אני מקווה שהם קיבלו תשובה, אני חושב שבסוף די ברור מה קרה לזאק. האם אני יודע את כל הפרטים הקטנים והנסיבות המדויקות? לא. אבל אני בטוח במסקנה הסופית ומרגיש שעשיתי את העבודה העיתונאית שלי".
יש לך לווייתן לבן, הדבר האחד שאחריו תפרוש?
"לא לא, אני אף פעם לא רוצה לפרוש, אעשה את זה לנצח. רבים מאיתנו מפנטזים שנהיה אלה שנכתוב את הסיפור שיגרום לכולם להתעורר ולהגיד סופסוף 'אלוהים אדירים' לגבי טראמפ, אבל זה כנראה כבר לא יקרה. אני לא מי שישבור את הכישוף הזה".
לפחות אתה יודע שה-CIA לא כתב את Wind of Change.
"הם לא כתבו, אבל כן היו מעורבים בקידום השיר".
קיבלת טלפונים באמצע הלילה עם בקשות מנומסות לרדת מזה?
קיף משחרר חיוך רחב: "לא רק שהם הקשיבו לפודקאסט, אני חושב שהם היו שמחים אם הייתי אומר בסוף שהם כתבו את השיר. זה חתיכת להיט". •
