לאונורה
כנר הזהב בחלון שמצידו השני של הרחוב, נבלע לחלוטין בחשיכה. כנגד הקיר שבסמטה הבאה, נשענו שלוש מתוך ארבע נשים. "בוא אלי, אהובי," לחשה אחת, והשנייה קרצה באצבעה. צליל שירה בקע מבית המרזח:
העולם אינו אלא אגל טל
מחר נחפש אותו לשווא
לשווא, חברי, יבש המשקה
שעת האוהבים הגיעה, לנערה ולבן הכפר
נכנסתי לבית המרזח. חבורת גברים ברכה אותי בקול תרועות. אחד מהם אמר, "הנה עוד צל עובר!" אמר חברו, "הבה נשקה אותו יין כדי להעלות את משקלו. ואז הוא יעגון במי העולם הזה, לשעה נוספת." הם חיבקו את כתפי והושיבו אותי ביניהם. "לאונורה," צעק אחד, "יין משובח, לשכחה!" מוזגת היין, לא יכולתי לומר אם אישה היא או ילדה, חייכה ומילאה את כוסי יין אדום. שתיתי ממנה, והגברתי את קולי בשירה איתם. כשיבשה הכוס, הגברים קראו שוב, "לאונורה! הוא עדיין לא שקע בשכחה! מזגי לו עוד מהיין המשובח!" שוב חייכה מוזגת היין ומילאה את כוסי. וכך, שרנו ושתינו ושרנו, עד שהפציע השחר.
כמה מהגברים כבר הלכו, ורק שניים מהם נשארו בבית המרזח. אחד שכב, ראשו למטה, על השולחן, עיניו עצומות. האחר זמזם פזמון עתיק. לקחתי את תיקי ונעמדתי על רגליי. האיש הפסיק את שירו ושאל, "יבשת?" אמרתי, "אל ספסל האבן בכיכר השוק," אמר. "אמור זאת ללאונורה, אך אל תמתין לתשובה."
באותו רגע נעלמו כל זכרונותי וגופי היה קל ומעורפל. הבטתי בעיניה של מוזגת היין וקראתי בשמה, "לאונורה," אמרתי. "אני הולך עכשיו לספסל האבן בכיכר השוק." לאונורה חייכה וסימנה לי בידה. הלכתי אחריה. היא הובילה אותי במעלה גרם עץ אל עליית גג, הסירה את התיק מכתפי, הצביעה אל המיטה, ועזבה את החדר. הסרתי את בגדי ונשכבתי על המיטה. קרן אור נמתחה מהווילון אל הקיר הנגדי ומרחוק נשמעו צלילי פעמונים. לפתע ידעתי שחייתי את כל חיי בשביל הרגע הזה. כמה זמן עבר עד שלאונורה חזרה? היא חייכה, הורידה את בגדיה, ונשכבה לצידי. מגופה עלה ריח עשב.
בכל אותו יום ובכל אותו לילה שנתי הייתה עמוקה ולא חלמתי חלומות. כשפקחתי את עיני, לאונורה ישנה לצידי, וקרן השמש מהחלון הייתה על שיערה. הרמתי את ידי אל קו האור. עורי בהק ובתוכו ראיתי עצמות. ירדתי במורד מדרגות העץ ויצאתי לכיכר השוק. הרוכלים הראשונים כבר הגיעו ואדם אחר ישן על ספסל האבן. ריח האויר המלוח עמד בסמטאות המובילות לנמל הדייגים.
לצד הרציפים עמדו סירות שחזרו ממסען הלילי. חרטומיהן מופנים חזרה אל הים הפתוח. דייגים שלו דגים ויצורי-ים אחרים מתוך הרשתות, מניחים אותם בארגזי העץ. דג שנאכל על-ידי דג אחר בעודו לכוד ברשת, נזרק מעבר לכתפיהם, חתולי המזח טרפו את שיירי הבשר שנותרו על השלדים. דייגים שרשתותיהם רוקנו, נטלו את ארגזיהם ופנו אל השוק.
דייג אחד שרשתו הייתה מלאה וארגזיו ריקים, הניד לי בראשו. התיישבתי לצידו ושליתי דגים מהרשת. כשהושלמה המשימה, הדייג אחז בקצה אחד של הרשת ואני באחר. פרשנו את הרשת והוצאנו ממנה את האצות שנתפסו בה. ואז כל אחד מאיתנו העמיס ארגז על כתפו ופסענו אל כיכר השוק. הערמנו את הדגים על אחד הדוכנים, הדייג בחר חמישה דגים, עטף אותם בפיסת נייר שקרע מהעיתון המקומי והניח אותם בידי. "אם תרצה להפליג איתי בלילה," אמר, "בוא למזח מחר עם שחר."
השמש עמדה בצהרי היום. ברחובות העיירה הכול התנהל במקומו. אלה שהיו אמורים ללכת הביתה, הלכו הביתה. ואלה שהיו צריכים לעזוב את הבית, עזבו.
עמלי הים. ציור מאת אלברט ריידר, 1880
רוכלים מכרו, קונים קנו. ילדים שרדפו אחרי כדורים, רדפו. כלבים שחיטטו באשפה, חיטטו. ויונים עפו מגגות הבתים.
לאונורה חייכה כשנכנסתי בפתח בית המרזח. היא סימנה לי לבוא אחריה, הובילה אותי לצידו המרוחק של החדר, והצביע על שולחן. ישבתי. לאונורה טיגנה את הדגים ואכלתי בדממה. כשהגיעו האורחים הראשונים, לאונורה קמה למזוג יין מהחבית.
עליתי במדרגות העץ אל עליית הגג והוצאתי את בגדי מהתיק. מתוך עומק התיק הוצאתי את הדיוקן של הסבא רבא, אך כל הצבעים דהו מהתמונה. סבא-רבא שלי, שמצמץ בעינו האחת בזמן שפער לרווחה את השנייה, נעלם עם שעון הקיר, והשאיר אחריו גיליון לבן וריק, ומסגרת עץ סביבו. בחצות לאונורה באה וחייכה מבעד לעיניים עייפות. משכתי אותה אל חזי. היא חיבקה את מתניי, והניחה את ראשה על כתפי.
למחרת עם שחר הלכתי אל המזח. הדייג הנחה אותי אל ירכתי הסירה והניף את המשוטים. לאט לאט התרחק הנמל ואורות העיירה התערבבו עם הכוכבים. הדייג חתר בדממה ואני בהיתי בקצה הים במקום שבו מפריד קו בין המים לשמים. ליד איון המחולק למצוקים וסלעים, הדייג הניח את משוטיו. עץ נוקש בעץ. ואז הרים את הרשת, וירד למים. עשיתי כמוהו. הדייג מסר לי קצה אחד של הרשת והתקדם איתה במים, פרש אותה על פני הסלעים. מי הים עטפו את בשרי וריח המלח מילא את אויר הלילה.
לאחר שפרש את רשתו, חזר הדייג אל הסירה, ואני תפסתי את מקומי מאחור. הדייג הניף את המשוטים וחתר מרחק מה מהאיון, ואז הדליק עששית זכוכית והנמיך אותה לצד דופן הסירה. העששית יצרה מעגל אור על פני המים. הדייג לקח חוט דיג עם קרס גדול בקצהו ונעץ עליו דג קטן. הוא סחרר את חוט הדיג מעל ראשו בשני מעגלים והניף אותו החוצה. חוט הדיג זרח בכסף בזמן שצלל אל תוך הים. ואז צילו קפא כנגד החרטום. כמה שעות חלפו? לפתע צילו של הדייג הבליח וידיו משכו בחוט. לצד הסירה חבצו המים קצף לבן. הדייג מסר לי את החוט והרים אולר ארוך מרצפת הסירה. הוא נשען אל הצד וחבט עם הסכין. ראשו של הדג ביקע את פני הים. באור העששית ראיתי את דמו של הדג מתפזר אל המים ומחשיך אותם. הדייג שלה את סכינו מהמים ומשך אל הסירה דג בגודל חצי אדם. אחר כך הרים משוט וחבט בראשו של הדג. הדג הניף את זנבו פעמיים, ניפח את זימיו לזמן קצר ונשכב דומם. הדייג הרים את הדג מרצפת הסירה והדג בהה בו עם עין אחת מתה, ללא התנגדות, כאילו ידע את הרגע הזה כל חייו.
בזריחה הניף הדייג את המשוטים וחתר חזרה לסלעים. מצופי השעם של הרשת נעו מעלה-מטה. הבטתי במים וראיתי את צילם של הדגים שנתפסו ברשת. נמלאתי פליאה כלפי הדגים, שכן הים שבו שחו היה רחב ועמוק, ולמרות זאת, מכל המקומות הם דחפו את גופם לחוריה של הרשת הזו. חשבתי על הדגים האלה ונזכרתי במרדף שלי בהיכל הלימוד, ונמלאתי שמחה שברחתי ללא פגע. הנפנו את הרשת אל הסירה והדייג נטל את המשוטים. לאט לאט התקרב הנמל, וגגות העיירה בהקו בזהב.
בלילות בהם הים היה רגוע, הפלגתי לים עם הדייג. לפעמים כששבתי לעליית הגג עם שחר, אדם אחר ישן במיטתה של לאונורה, ואהבתי אותה אף יותר בשל כך.
איש אינו יודע מי הייתה לאונורה, או מהיכן באה, ואיש לא ידע מדוע מעולם לא דיברה. מישהו אמר שראה אותה מדברת אל ילדים, אבל אחר אמר שהיא רק שיחקה איתם, בדממה. שהרי לאונורה לא דיברה כלל והדייג רק לעיתים נדירות, גם אני דיברתי פחות ופחות. לעיתים הייתי מבשל ללאונורה ולעיתים שירתי לקוחות בבית המרזח.
כמה זמן הייתי עם לאונורה? אני זוכר כל אחת מארבע העונות, אבל ייתכן שכל עונה חלפה פעמיים או שלוש. באביב ראיתי חתולה ממליטה. היא ניתקה את חבל הטבור בעזרת שיניה, והגורים גיששו את דרכם מבעד לחושך עולמם ומצאו את עטיניה. •
הקול אינו קולו של הופמן. הידיים הן ידיו | יגאל שוורץ
יואל הופמן כתב את הנובלה 'כשסבא-רבא נעלם מהדיוקן שלו', ש'לאונורה' הוא פרק הסיום שלה, כשהיה בן 25. היא נשכחה ונמצאה במקרה במחסן בצפת. אף שקולה שונה מזה של יצירתו המוכרת, ניכרים בה הלב, הנשמה והגעגוע שהם חותמו המובהק
את הנובלה 'כשסבא-רבא נעלם מהדיוקן שלו', ש'לאונורה' הוא פרק הסיום שלה, כתב הופמן כשהיה בן 25 — 25 שנים לפני שפירסם את ספר הביכורים שלו, 'ספר יוסף' (1988). הופמן שלח את הנובלה הזאת לרוב הוצאות הספרים בארץ, אך איש לא גילה בה עניין. בצר לו, הוא תירגם אותה לאנגלית וחשב לפרסם אותה בחו"ל. אך גם העניין הזה לא הסתייע, והנובלה נשכחה עד שאחיינו, ג'פרי הופמן, מצא אותה מונחת בשלולית מים במחסן ביתו של יואל בצפת. ג'פרי לקח אליו את הנובלה למשמרת, ומזל שכך, שכן את כל יתר פרטי הארכיון שלו הופמן שרף.
הנובלה שלפנינו בנויה משתי חטיבות. החטיבה הראשונה כוללת עשרה פרקים, שכבר ראו אור בקובץ קטן בשם 'סיפורים' ('פרדס' ו'כתר', 2022) והיא עוסקת בתקופת ילדותו של המספר, מגיל ארבע בערך ועד טקס הסיום בבית הספר היסודי. החטיבה השנייה מתחילה מאותו הטקס ואחר כך עוסקת בגלגוליו ובחוויותיו של המספר, שעתה הוא גבר צעיר, בתחנות חיים שונות ומשונות.
מי שבקי בכתבי הופמן יבוא אולי במבוכה כשיקרא את הנובלה הגנוזה שלו כולה, כיחידה אחת. המבוכה תתגבר, אני משער, שעה שיגיע לחטיבה השנייה של הנובלה, הכוללת 17 פרקים המתפרסמים כאן לראשונה. מדוע? משום שנדמה שמתרחש פה מעשה יעקב ביצחק ועשיו. הקול ב'כשסבא-רבא נעלם מהדיוקן שלו', ובכלל זה ב'לאונורה', אינו נשמע כמו קולו של הופמן. לעומת זאת הידיים, ואני מתפתה לומר הלב והנשמה, תפיסת מושג האושר, המחשבה מה חשוב פחות ואפילו מיותר, ומה באמת חשוב באמת, ואיך אדם צריך להיכנס ולצאת מן העולם הזה. וגם איזו סביבה אנושית יאה לו לאדם, ומה מקומם של הדיבור מזה ושל המגע הגופני מזה בדיאלוג שבין אדם לאדם ובין אדם לעולם.
יואל הופמן
(צילום: תמר מור סלע)
ואיך מגיעים לאתר שבו החיים נפגשים באגדה, וכיצד נפטרים מעריצותו של הזמן. הידיים האלה הן ידי הופמן. זאת משום שכל השאלות הללו שאין עליהן מענה, הן חלק ממורשתו, שהיא בבסיסה סנטימנטלית מאוד. כל כך סנטימנטלית שכל נהרות האירוניה והסאטירה ואשדי השנינות וסחרחרות הנונסנס שלו לא מצליחים להעלים אותה. וסביר שכך, כי יסוד קיומו של האדם ההופמני הוא געגוע. געגוע-פנטום לחיבוק אישה-אם. עוטף, אבל לא רכושני. מחווה נדיבה, לא תלויה בדבר, ביד פתוחה של מי שמוכן לחלוק הכל. מחווה המודדת לאחרים באותה מידה. ולראיה, דברי המספר, שהוא אוהב את לאונורה אף יותר כשהוא רואה שמישהו אחר ישן במיטתה.
אפשר לשאול מדוע איש אינו יודע מי הייתה לאונורה או מהיכן באה ומדוע לא דיברה, וכמובן, מדוע היא זונה, ולהתחכם ולגזור מכאן על יחסו של יואל הופמן לנשים וכו'. אבל זה יהיה מעשה מטופש, שיפוגג את הקסם החד-פעמי שלו, העוטף אותנו באור רך בדרך שכולנו מגששים בה בחושך. •
