אומרים ישנה ארץ / כ-600 אלף צעירים ישראלים חדשים שלא הצביעו עד כה, יכריעו פה את הבחירות, כי זה עולמם החדש, ממש כמו תלמידי התיכון שהחלו את ההפגנות בצרפת. ובכלל לידיעתכם, עשירי עולם בונים בימים אלה בתים בארגנטינה בהנחה שהאפוקליפסה העולמית תפסח עליהם.
ומצד שני חלקים מאנשי הארץ הלכו בשנתיים האחרונות לחיות בקפריסין, יוון, פורטוגל, כי חשו שהארץ שחלמו עליה "אולי כבר איננה, ודאי ניטל זיווה, דבר בשבילנו אדוני לא ציווה", כפי שכתב ב"אומרים ישנה ארץ" שאול טשרניחובסקי.
אבל של מי הארץ הצפונית הזאת, שנשקפה לנגד עיניי המשתאות בנסיעה בת עשר שעות השבוע. וואלה לא היה לי על מה להתלונן לפתע. כי היא נשקפה במלוא זיווה.
רכב לא מעופף / באותו בוקר אצלנו בשכונה נקבעה הפסקת חשמל יזומה. וכיוון שלא בא לי להיות תקוע מול המחשב הסגור, וגם את החלום על המכונית המעופפת סטייל צ'יטי צ'יטי בנג בנג השארתי למר אילון מאסק או "מאסט", אז הרמתי לעצמי בבוקר ונסעתי ברכב הלא מעופף שלי, צפונה והלאה.
אני שונא לנהוג בכבישי הארץ. המהירים והעצבניים ששועטים בכבישים מכניסים אותי ללחץ אטומי. ובכל זאת תפסתי אומץ, נכנסתי לואדי מילק, חציתי את היישוב "בת שלמה" ובהמשך לכוון יקנעם, צומת אלונים ואלוני אבא שם נולדתי.
הנסיעה היא הדרך, ואני קלטתי שאני נותן למכונית ולרגשות שלי להוביל אותי. ואז לפתע ירד לי גם האסימון שזה מה שיקרה לנו בבחירות בשלישי הקרוב. כי הן בעיניי בחירות של רגש, של רצון לשנות את מערכת האיזונים בין משרתים ולא משרתים, וניסיון אחרון להובלה לעתיד והורדת סף הרוע בינינו. במילים אחרות, כמו שאמר יודה יודה הרפתן: או שהפרות יבעטו בדלי, או שנישאר איתו.
קריית-שמונה / הסתיו נראה באופק. צרחתי מהחלון לשמיים, עשיתי עיגולים, וחשבתי שאולי הארץ במצבה צריכה לעשות הפסקה של כמה שנים משנאה ומריבות ואחר כך לחזור. כמו בפרידה של בני זוג שכבר לא סובלים זה את זה.
לחצתי גז, חלפתי על פני צומת גולני, חציתי את "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", חצור הגלילית ואיילת השחר וכשנכנסתי בהתרגשות לקריית-שמונה תרו עיניי אחרי הבניינים והחנויות, כדי להבין מה עברו האנשים האמיתיים והאמיצים של קריית-שמונה (והם באמת עברו תופת). גם אם ברחוב הראשי המבנים עמדו על תילם, וברמזור אפילו נרשם פקקון, אי-אפשר לשכוח את המחיר שהם שילמו.
מטולה / ואז במעלה הדרך הופיעה לי מטולה היפהפייה. לרגע חשתי שאני באוורסט. אולי בגלל החרמון. משהו אצילי נשקף מהנקודה הכי צפונית והלאה. משהו שאני זוכר מילדותי. הבתים, הגדר הטובה. הנוף המשכר.
ולפתע הופס אישה בת גילי בערך שירדה בכביש, עצרתי ושאלתי אותה מחלון הרכב:
את מפה?
"כן" ענתה.
טוב לך פה?
"נהדר" ענתה.
"מאיפה אתה?" שאלה.
מתל-אביב.
"שמע, כשפינו אותנו לשנה וחצי חייתי בתל-אביב וזה היה נורא. בעיקר שלטון הקורקינטים והאופניים החשמליים", סיכמה, ולא נותר לי אלא להסכים איתה.
ולא משעמם לכם פה? שאלתי.
"מה פתאום. היה פסטיבל אופנועים בשבת. חבל שלא היית.
תגיד, איך קוראים לך?" שאלה והבנתי שזהו, הייתי על סף אנונימיות והפסדתי. הרמנו סלפי, ומיהרתי לחזור ולחצות את קריית-שמונה.
חדר המיון הפוליטי / שמתי לב שבכבישי הגליל היו מעט שלטי בחירות. טוב, בחדר המיון הפוליטי יושבים כבר המון שרצו לעוף לטפס, וחטפו זאפטה בפרצוף.
שמתי לב לעוד משהו. וזה שהחירות העצמית שלי הייתה ונשארה כוח הבחירה, וכשסטיתי לפתע מהכביש הראשי, חציתי את יבנאל הכתית, והתחלתי לרדת בירידות לקבוצת כנרת שבה נולדה נעמי שמר, שם מול הנוף המהפנט נעצרה נשימתי.
רוורסים / אני לא אוהב לעשות רוורסים. פעם בלונדון כשעבדנו באולפני אבי רואד המפורסמים עשיתי רוורס ובגלל ששם נוהגים הפוך, בא בריטי אחד עם ריינג'רובר וגילח אותי.
אבל למרות שאני לא אוהב רוורסים, ליד בית הקברות על שפת הכינרת תפס אותי רוורס רוחני אישי רגשי למקום הזה שבו קבורים מלבד מייבשי ביצות אידיאליסטים אלמונים, איש אחד בשם זלמן שאהב משוררת בשם רחל, שכתבה את "ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי לא השכמתי עם שחר לגן". איזה שחר. איזה גן? בזיכרוני רק המלחמה הנוראה והמטלטלת הזאת שעדיין לא נחקרה.
מי סגר את חומוס 90 / אנחנו נוכל לעשות את זה רק במחשבה צלולה. כלומר לנצח את החיים, חשבתי כשבצומת צמח זרקתי מבט לעין הכחולה של ישראל. אמנם בא לי הכי לשחות בכינרת, ואפילו היה לי בגד ים מוכן בבגאז’ (תמיד). אבל אמאל'ה "זהירות הגורילה, סליחה האמבה".
מצמח חתכתי ימינה לכיוון בית זרע ואשדות יעקב. יש שם בשולי הכביש שביל אופניים ששנים מפתה אותי לרכוב בו.
הייתי רעב, וחיפשתי את חומוס 90, המסעדה האהובה עליי. אלא שכבר בחניה קלטתי משהו חשוד. 90 הייתה סגורה. שאלתי מה קרה, ונשארתי רעב.
מי שנסע / מי שנסע לאחרונה לפריז ולימוז' ניתקל בלופ ההפגנות האלימות והבוזזות, שקפלן לידן היה צעצועים. מי שאוהב את החיים והרחיק לכת לארצות סקנדינביה יכול היה לראות שם את הזוהר הצפוני עם שלל האורות הנעים בשמי הלילה כאילו מישהו תלה בהם וילונות משי זוהרים. מי שנסע בשבתות למסיקים נתקל בפורעים, אבל מי שנסע כמוני באותו בוקר בצפון הארץ, ראה את השדות שחיכו לגשם, את הר תבור, מסחה וגם את בית-שאן האהובה עליי מאז התנדבתי בה לשנה בשנות ה-80.
יודעים מה? אני אגמור את היום בידיעה שהייתי פה לפני הבחירות - על סף האושר, חשבתי. מה יהיה אחר כך זו כבר שאלה אחרת.
(איור: יזהר כהן)
לזכר ארז הלוי / צריך להתנצל בפני הזמר הנהדר ארז הלוי שלא מספיק שמנו לב אליו. כי השיר שלו "כך ברא אותך הטבע" הוא אבן פינה יחד עם השיר "הדייגים" הנפלא. טוב זה לא "נקסט". זה "פאסט" מופלא. ארז גדל בשכונת שעריים, הבלוז התימני שלו קרע לי ולבן בני את הלב והצורה. יהי זכרך ברוך ארז היקר.
זמזומים / לעשות בישראל טור הופעות זה משהו קצר יחסית לטורים שעושים זמרי חוץ לארץ. אז בסופו של דבר גם הטור הזה שלי היה קצר יחסית. לקראת שש בערב כבר דהרתי דרך כביש שש הביתה בפקקים. ובניגוד לציפיות יצאתי אחלה נהג, לא חציתי פסים לבנים ואחרי שזימזמתי את "קופים הם לפעמים געגועים לנחל" נזכרתי בשורת עידוד למצביעים שכתבתי פעם: "אתה לא זן פוליטי, אתה לא זבוב שעף בחדר", כך כתבתי אז בשיר "האמיתי" והכוונה: בחיים אל תצא פראייר.
מסקנות / אני אוהב את המקום הזה שבו ברא אותנו הטבע, גיבורים, טובים, רעים, אידיאליסטים, הרפתקנים, ממהרים, אגרסיביים, שטחיים עמוקים וסורי לכל שונאינו מבית וחוץ - עדיין ישראלים מרתקים ונהדרים. ואני חושב שכשנצא לבחור לעצמנו מדינה ראויה ביום שלישי, ניזכר שהיינו פעם "ארץ שכורת שמש" ושיש לנו באמת צ'אנס להיות שוב.
בחיים לא אמרתי למישהו למי להצביע, אבל גם לא אמרו לי לנסוע צפונה ונסעתי. עובדה.
