בלילה שבו כרמל צאיג נכנסה ללידה, שני גברים הסתובבו במסדרונות איכילוב וחיפשו את הרחם שלהם. האחד היה בן הזוג שלה, איתמר, שנשלח הביתה להביא את כל מה שלא הוכן מראש (כלומר הכל). השני היה בן הזוג של החברה שליוותה אותה, שבא לוודא שזה שעומד להיות אבא לא יחשוב שיש לו זמן להישאר בבית לנוח. הם היו מצוידים בסלקל ובסיפור כיסוי. "אי-אפשר להיכנס סתם ככה למתחם הזה, בלילה", מסבירה צאיג, "אז הם שיקרו שהם זוג אבות גייז שבאו לחפש את הפונדקאית שלהם, והם הולכים שם ושואלים 'איפה היא? איפה הפונדקאית? איפה הרחם שלנו?' כשכבר מצאו אותי הם המשיכו את המשחק הזה, כשאני כבר בצירים כואבים. הם הכריחו אותי להצטלם בוק שלם שהם כאילו זוג גייז ואני הפונדקאית הסובלת. זה היה מצחיק".
הלידה עצמה נמשכה יותר מ-30 שעות, והייתה בה כל החבילה: חשד לעובר גדול, חשד לקיסרי, אפידורל שתיכננה לוותר עליו עד שנכנעה, זמן ממושך שאמרו לה שוב ושוב שהיא לא בלידה, עד שפתאום התגלה שהיא בפתיחה חמש. "הייתי שבורה מהגזלייט הזה, ולמרות כל הכאב האירוע הזה זכור לי לטובה בסוף". בדיעבד, זה גם תקציר לא רע של כל החיים שלה.
התינוק, נטע שמו, חגג לאחרונה שנה. מתברר שבחירת השם לא הייתה המהלך המקורי שהיא קיוותה לו. "כולם נטע. זה מכה באמת. חשבתי שתפסתי משהו מקורי, ולא, יש עוד נטע בגן. כל הבנים בגינה זה נטע, איזה פדיחות".
(צילום: איליה מלניקוב)
צאיג, 32, היא סטנדאפיסטית, שנוסף להופעות (הקרובה תהיה ב-1.11 באוזן בר בתל-אביב) היא גם עסוקה בכתיבת חומרים לאחרים: בעבר כתבה לנלי תגר, ולתוכניות בכאן 11 ('מי זאת', 'מה שתגידו'), שם גם הנחתה לצד איתי בן שמחון את הפודקאסט 'זינוק לאתמול'. היא גם הייתה אורחת קבועה אצל גיא אדלר ב'אדלר מארח', לצד אספיר איובוב היא מנחה את 'אזהרת טריגר' (ספריית מגדל שלום), והיא גם היוצרת של ספר הקומיקס 'תודה אבא'. מי שראה אותה על במה או נחשף לכל הנ"ל, מכיר את ההומור: בוטה, שחור, בלי אלוהים, בטון מנומנם אבל עם תוכן שרק מתחנן שמישהו ישלח תלונה לרשות השנייה. בריאיון עצמו היא כבר הייתה קצת יותר מתונה. כי מה שמעסיק אותה כרגע הוא פחות הפאנץ' הבא ויותר שאלה פרוזאית להחריד "איך אני חוזרת לעבוד ולהיות בן אדם בפני עצמי ולא רק אמא של ילד". בחודשים הראשונים היא הייתה באופוריה, עם ניו-בורן מאוד-מאוד נוח, עד שהוא קצת גדל וזה כבר התחיל לשעמם אותה. "הוא מאוד אוהב להכניס ולהוציא דברים. ולא מספיק לו לעשות את זה לבד", היא מסבירה. "למה אתה צריך אותי בשביל זה? וכמה אפשר? דמיינתי שאני איתו בבית שלוש שנים עד הגן. בסוף רשמנו אותו לגן חודש לפני שהתחילה השנה. ההחלטה הכי טובה שנעשתה".
ההומור שלך התמתן בהשפעת ההורות? "בכלל לא. יש לי בראש איזו מחשבה שיום אחד אצטרך להסביר לבן שלי כל מיני דברים שהוא ייחשף אליהם מתוך כל מה שכבר בחוץ - ההופעות, הבדיחות, הספר קומיקס שהוא מאוד-מאוד בוטה וקשה, והוא ייחשף לזה, עם המון-המון זרע. כל הספר מתחיל בזרע, נגמר בזרע. הכל זרע".
יש מצב שהוא יחשוב שזה מצחיק. "הוא כבר צוחק הרבה על דברים מאוד לא מצחיקים. אנחנו לא חולקים תחומי עניין כרגע, אבל זה עוד יכול להשתנות".
ההומור הזה מכניס אותך לצרות? "אולי. יש לי משיכה לאיזו בדיקת גבולות, ותמיד יש בזה משהו מלהיב ומסקרן. אבל לפעמים הפיי-אוף לא שווה את זה ואז זה מבאס קצת, אבל ממשיכים הלאה. כשהתחלתי חשבתי שאם אני אגיד את הדברים הכי קשים והכי קיצוניים, זה יהיה הכי מצחיק. זה לא היה, וזה היה קשה הרבה פעמים. אני חשבתי שזה מצחיק אובייקטיבית, חשבתי שיש בזה המון רמות של מודעות, אז זה מצחיק, אבל לפעמים אני טועה. כנראה זה לא היה כזה מצחיק. נראה לי שמהצד זה הרבה פעמים היה שוקינג".
אמרת פעם שליצן החצר הוא דמות חשובה כי הוא היחיד שיכול להגיד למלך את האמת. "נכון, ויש לנו היום חסך גדול מאוד באמת, אבל כנראה שיש יותר מדרך אחת לנסח אותה".
יש נושאים שלא צחקת עליהם? "אני מאוד משתדלת לא לפגוע במי שלא מגיע לו שיפגעו בו. על אוכלוסיות באמת מוחלשות לא אצחק, בשביל מה? אני לא רוצה להעליב. יותר נכון אני רוצה להעליב אנשים מסוימים. אני רוצה להעליב קיבוצניקים, מאוד. אבל אין סיבה לצחוק על טרנסיות, נגיד. ולא כי חופש הביטוי וצנזורה, אלא כי יש פה אוכלוסייה שאוכלת מספיק חרא. לא מצחיק אותי פלסטינים שחוטפים מכות בגדה, אפשר לצחוק על המתנחלים שמכים אותם. אבל זה לא שיש פרות קדושות, אני לא אכעס גם אם מישהו יבחר אחרת, זאת סתם העדפה.
"עכשיו 'ארץ נהדרת' עשו את החיקוי הזה על יוצרי הסרט 'נז"א', זה מביך. באים אל 'ארץ' בטענה שהם שמאלנים, הם בכלל לא שמאלנים. זו התוכנית הכי מגויסת שיש. הם לא ביקרו את הפעילות של צה"ל, הם עושים עבודה שאמורה להיות סאטירית, ועליהם אתם באים? זאת בדיחה. להגיד 'אנחנו נגד ביבי' זה לא שמאל. ולעשות את בן גביר שייראה כמו קופיף מצחיק, זה אפילו תומך בו. זה גורם לו להיראות כמו בובה חמודה, ולא האיש המפחיד שהוא".
אם היו מכניסים אותך לשם, מה היית עושה? "אין שום סיכוי שיכניסו אותי לשם. אם הם רוצים להיות איזו מדורת שבט, אז סבבה, שיגידו את זה. אבל החשיבות העצמית הזאת, שאנחנו אלה שאומרים את האמת, והאמת זה מערכון על ה-BBC, למי אכפת? אם אתם רוצים להיות סאטירה, תעשו סאטירה".
למה שמאלנים לא פותחים פה ג'ורה? "אני חושבת שהרבה מפחדים. יש פה מן הסכמה שלהיות פטריוט זה לתת גב לכל מה שהמדינה עושה, מה שהצבא עושה, אבל להיות פטריוט זה לדעת גם לתת ביקורת, לדעת להגיד 'אני לא מסכימה עם המעשים האלה'. והמהירות שזורקים פה את המילה 'בוגד'. עכשיו הקמפיין הוא שבנט שמאלני. זה לא הדבר הכי מטורף ששמעת בחיים שלך? יאיר גולן הוא שמאלני? הבנאדם היה סגן רמטכ"ל! הוא פאשיסט, בקטע הכי טוב, אני אומרת.
"הלוואי שהיו יותר קולות מתוך המדינה שיכולים לבקר את מה שקרה פה בשלוש השנים האחרונות, ולא רק הקולות של ההזויים באקדמיה עם הפוני הקצר, שבאמת גם בלתי נסבל לשמוע אותם".
"בורדרליין זו אבחנה שאומרת 'את נולדת ככה ואפשר לווסת או למנן את זה, אבל את תמיד תתנהגי ככה'. זה כמו להגיד על מישהו שהוא פסיכופת וזו גזירת גורל מאוד אכזרית. אני לא מזדהה עם זה היום בשום צורה"
מי שמתוודע להומור של צאיג אולי יופתע לגלות שהיא גדלה בבית בורגני תל-אביבי, עם אבא שעד גיל הפנסיה שימש בתפקיד מנכ"ל אסם, איש עסקים רציני שלא תמיד ידע איך לעכל את הבדיחות של יוצאת חלציו. "בסך הכל אני חושבת שהוא מובך ממני לא מעט אבל גם גאה בי. אני זוכרת שבאתי אליו פעם ואמרתי לו, 'אבא, נראה לי אני אלמד מינהל עסקים', והוא הסתכל עליי והיה כזה, 'אבל את כבר עושה משהו שאת טובה בו, תעשי אותו'. הוא לא ניסה להכניס אותי לאיזו משבצת שהיא לא מתאימה לי, גם אם הוא לא מתחבר או לא מבין את ההומור שלי".
נתת לו עצות כשהוא יצא לפנסיה? "המלצתי לו לנוח אבל הוא לא הקשיב לי, בגיל 70 הוא עובד יותר ממני, כל היום בפגישות. הייתה תקופה שהוא עשה את כל הפגישות שלו בלנדוור, גם איתי. הייתי פוגשת אותו שם וכשהייתי יוצאת מישהו אחר היה נכנס. אחר כך הסניף נסגר, כנראה כי הוא היה יושב שם יום שלם על אספרסו אחד".
לפחות יש לך לאן ליפול? "כן. כרגע אני חיה ממלא-מלא דברים קטנים שבסוף מתכנסים לכדי משהו שלעיתים קרובות אפשר לקרוא לו פרנסה", היא אומרת, "למזלי ההורים שלי מאוד תומכים, הם ממש חמודים בקטע הזה".
ביחס לקשר שלה עם מדינת היהודים, היא מודה שבשנים האחרונות היחסים העמיקו. ימים בודדים לפני הבחירות היא אומרת שבפעם הראשונה היא בחרדה קיצונית מהתוצאות. "יש תחושה שהמקום הזה הולך לקרוס. על עצמי אני מוכנה להגיד תמות נפשי עם פלישתים, אבל על הילד שלי אני לא יכולה להגיד את זה. אין לי את הזכות הזאת.
"אנחנו בתוך קטסטרופה. אני לא יודעת אם 7 באוקטובר היה קורה או לא קורה אם מישהו אחר היה בשלטון, אבל אי-אפשר עוד ארבע שנים כאלה. אנחנו לא נשרוד. כשהייתי צעירה יותר היה מין ניהיליזם כזה. אוקיי, המדינה תישרף, אני אצא לרחובות. עכשיו זה כבר לא תופס".
את רוצה למסור משהו למי שתהיי אחרי 27.10? "אני מקווה שהיא מחזיקה מעמד. אני זוכרת את האכזבה בפעמים האחרונות וגם את הניכור מהמקום שאני חיה בו, שאת פשוט מרגישה שאת לא שייכת יותר. מי האנשים האלה שבוחרים בזה? מה הקשר שלי אליהם? אני לא רוצה לחיות איתם באותה מדינה.
"אני אוהבת את המדינה מאוד", היא ממשיכה. "אני אוהבת את החיים שלי פה. אבל סכנת הקיום הזאת, והטילים באהלן-אהלן, זה פשוט מופרך. כל מה שיש לי קיבלתי מהמדינה הזאת, וקיבלתי הרבה. קיבלתי את השפה שלי ואת הקריירה שלי ואת המשפחה שלי, ואת הבית שלי ואת החברים שלי. לא סתם כברירת מחדל של 'פשוט גדלתי פה וזה מה שקרה'. אלה פשוט אוצרות.
"המקום הזה שייך לי והמחשבה על לעזוב היא מחשבה שמצערת אותי. אין לי איזו פנטזיה לחיות בברלין. וכן, זה הבית שלי גם כי אני יהודייה. לא מהמקום המשיחי, אלא כי אני גאה להיות יהודייה. זה נבחר בשבילי ואין לי הסתייגות לגבי זה. כל פעם שאני רואה שמפורסם שאני אוהבת הוא יהודי, זה משמח אותי. אני מרגישה שהוא משלנו".
"המחשבה על לעזוב היא מחשבה שמצערת אותי. אין לי איזו פנטזיה לחיות בברלין. אני גאה להיות יהודייה. זה נבחר בשבילי ואין לי הסתייגות לגבי זה. כל פעם שאני רואה שמפורסם שאני אוהבת הוא יהודי, זה משמח אותי. אני מרגישה שהוא משלנו"
אם ההומור אכן תיפקד אצל צאיג כאלונקה שמחלצת אותה מסיטואציות מורכבות או כאמצעי "להרגיש חזקה או להסתכל על דברים בצורה פחות אישית", החיים שלה בהחלט סיפקו את חומרי הגלם. בפורים 1997 צאיג בת השלוש ישבה בבית הקפה 'אפרופו' עם סבתא שלה, דוד שלה ואשתו מיכל, שהייתה בהיריון. באותו זמן ההורים חגגו יום הולדת לאחיה הגדול באירוע ללא ילדים קטנים. היא זוכרת מהיום הזה כל פרט.
"אכלתי גלידה. אני זוכרת שכולם אכלו סלט וחשבתי שזה הזוי. אני ממש זוכרת את המחשבה הזאת, 'אבל יש פה גלידה. מה לא תקין אצל אנשים מבוגרים?' התנדנדתי על הכיסא של סבתא שלי, ואז היה פיצוץ, ואיכשהו סבתא שלי הגנה עליי בגוף שלה". בפיגוע שביצע מחבל חמאס נרצחו שלוש נשים, אחת מהן היא דודה של צאיג – מיכל מידן-אברהמי ז"ל. דוד שלה וסבתא שלה נפצעו מאוד קשה והיא לא נפגעה. "פינו אותי לבית חולים ובזמן הזה אח שלי ודודה שלי וסבתא מצד אבא ראו את זה בטלוויזיה. בוטל היום-הולדת. הייתי כמה שעות לבד בבית חולים, בלי משפחה. זה היה ממש חייזרי".
זה אירוע שעדיין חי עבורך, או שזה הפך לסיפור הזה שאת מספרת? "זה תמיד חי אצלי. גם ברמה של דריכות שאני חיה איתה, מול רעשים למשל, וגם בתור אירוע-מפנה. תמיד יש את השאלה הזאת, מה היה יכול להיות אם זה לא היה קורה. בין אם איך זה היה משפיע על המשפחה? אולי ההורים שלי לא היו מתגרשים שנה אחרי? אולי לא הייתי עם כל כך הרבה חרדות והייתי יותר מצליחה? אני מוצאת שזה מאוד קשה להשלים עם האקראיות הזאת שבה זה יכול לקרות.
"אני לא בן אדם עם חרדות מפורשות בדרך כלל, אבל כשהייתי בהיריון, בכל פעם שהייתי במקום הומה אדם הייתה לי ממש חרדה שאני אירצח בפיגוע. אמרתי 'אסור שזה יקרה. זה כבר יהיה מוגזם'".
בעקבות הפיגוע צאיג אובחנה כפוסט-טראומטית ועם השנים הבינה שמה שהרגיש כמו האסון הפרטי שלה הוא בעצם התנאי הבסיסי של קיומנו פה. "כשהייתי ילדה הרגשתי שזה איזה משהו שקרה רק לי ולעוד כמה אנשים שהיו שם", היא אומרת, ומודה: "נראה לי שאהבתי שזה היה משהו רק שלי". היום, ובטח אחרי 7 באוקטובר, זה כבר לא שלה. "ואם זה לא פיגוע חבלה אז דקירה או ירי או פצצת מצרר. לא יותר בטוח לחיות פה ממה שהיה ב-1997, וזאת הבנה מאוד מטלטלת".
האבחנות לא הפסיקו להגיע. כשהייתה נערה, עם מצוקות של גיל ההתבגרות, היא אופיינה עם אישיות גבולית - בורדרליין. למרות שבזמנו השלימה עם הרעיון, היום היא כבר לא סולחת. "זה היה דבר מופרע לעשות. אבחנה ממש חסרת אחריות. בורדרליין זה אוסף תסמינים, זו אבחנה שהיא לכל החיים. אז איך יודעים אם זה בורדרליין או PTSD, או שעובר עליי משהו?
"זו אבחנה שאומרת 'את נולדת ככה ואפשר לווסת או למנן את זה, אבל את תמיד תתנהגי ככה'. זה כמו להגיד על מישהו שהוא פסיכופת וזו גזירת גורל מאוד אכזרית. אני לא מזדהה עם זה היום בשום צורה".
בעקבות אילו סימפטומים אובחנת ככה? "חרדת נטישה, חוסר יציבות רגשית, אימפולסיביות. את יודעת, כל מיני דברים שקורים לך בגיל 16, וגם קשורים הרבה פעמים ל-PTSD".
ובזמנו, כשקיבלת את האבחנה הזו, זה היה סוג של הקלה, או שזה הכניס אותך למצוקה? "אז זאת הייתה חגיגה. את יכולה לעשות מה שבא לך. בדיעבד זה נורא, אבל אז זה נראה כמו החופש המוחלט, ובאמת עשיתי מה שבא לי. סמים, לא להגיע לבית ספר, להיות מאוד אגרסיבית. אני חולה ויש לי נכות ואני לא חייבת כלום לאף אחד. אבל זה עיוות שמייצרים אצלך. קחי כדורים. אולי הם יעבדו, אולי לא. אין לך שום אחריות על מה שאת עושה כי אי-אפשר לרפא בורדרליין. אני חושבת שזה פשע, הקלות שבה נתנו את האבחנה הזאת".
מתי היא התחילה להעיק עלייך? "הרבה מאוד זמן נאחזתי בה. יש כל מיני דפוסים וקשיים שאת לא בדיוק יודעת את מי להאשים בהם, וזה נורא מקל שיש את מי להאשים, בין שזה את הכימיה במוח ובין שזה את ההורים שלך, אבל בסופו של דבר זה לא חשוב כל כך מאיפה זה מגיע. והייתה לי פסיכולוגית שכל הזמן ניסתה להגיד לי, את לא חייבת, את יכולה אחרת. לאט-לאט התחלתי להאמין בזה. הייתה הסכמה בבית שאני מאוד חכמה אבל משוגעת ולכן לא ייצא ממני כלום. אני חושבת שהיום אמא שלי מאוד-מאוד גאה בי, ואני יודעת שהיא ניסתה לעזור, אבל בסוף זאת דרך שהייתי צריכה לחצוב".
את מזכירה הרבה סמים בסטנד-אפ שלך. התפרעת? "לא. זה לא שהייתי איזו נרקומנית, ממש לא. אבל הייתי מעשנת וויד בטירוף. לפעמים יוצאת ועושה שורות במסיבות, בברים, כמו חצי מהעיר הזאת. לא משהו שהוא לא נורמטיבי לסביבה שלי. לא אובחנתי עם משהו התמכרותי, אם לזה את מתכוונת. היום אני כבר לא צריכה להיאחז בשום הגדרה. ממילא אי-אפשר לעשות סמים כל הזמן, את צריכה לתפקד עם ילד, זה פחות כיף".