והרי הודעה למעריצים שמחזיקים בחתימה של אסף אמדורסקי: מדובר בקשקוש. כלומר, החותם הוא האמן המקורי ולא בינה מלאכותית, אבל החתימה עצמה הייתה פעולת הסוואה לכך שבניינטיז לא דיברו על הפרעות קשב. ״מתישהו באמצע שנות ה-20 שלי הבנתי שאני הולך על קשקוש רנדומלי״, מודה אמדורסקי. ״כמו שאמרתי ׳אני רוצה לנגן חצוצרה׳. לא למדתי חצוצרה, קניתי חצוצרה, עשיתי פוזה של חצוצרה, הצלחתי להוציא כמה תווים. אז כמו שאתה יודע לזייף כאילו אתה חצוצרן, זייף כאילו אתה חותם. הייתי עושה תנועה קשקושית ומלאת ביטחון, כותב את ההתחלה של האות א' וממשיך ממנה. אני עד היום לא יודע איך נראה הכתב שלי או איך אמורה להיראות החתימה שלי״.
איפה עוד זה בא לידי ביטוי?
״לא הצלחתי ללמוד את לוח הכפל, למרות שניסיתי לאורך שנים. אנשים עבדו איתי באולפן ואמרו ׳תפתח פה קומפרסור׳, וזה מכשיר עם ארבעה כפתורים, ואני לא יודע מה הכפתורים האלה עושים, כי זו חשיבה של מתמטיקה. עד היום כל התקליטים שעשיתי ומיקססתי בעצמי, חלק מהסאונד שאני עושה הוא כי אני לא יודע להשתמש בקומפרסור. זה ייצר איזשהו נתיב, בגלל האלטרנטיבה שנאלצתי למצוא, שמייחד את הסאונד שלי עקב הניסיון לא להודות בהפרעה שאני מסתובב איתה. רק לפני שנה אובחנתי עם הפרעות קשב. בהתחלה לא הסכימו לקבל אותי לאבחון כי לא מגיעים אנשים בני 50 למבחנים כאלה, אז אין סטטיסטיקה. אבל הייתי נחוש, היה לי ברור שאני צריך את המבדקים האלה כדי לפענח איפה אני בספקטרום. קיבלתי מרשם לאָטֶנְט בשחרור מושהה וזה שינה לי את החיים. הבנתי שהסיפור שסיפרתי לעצמי שהסיבה שלא סיימתי תיכון זה כי מרדתי, הוא סיפור לא נכון. לא היה לי סיכוי כך או כך להגיע לסיום בית הספר. לפי הנתונים בבדיקות, זה שבכלל הגעתי עד כיתה י״א, שגם אותה לא סיימתי, זה הכי גבוה שאפשר לעבוד עם הנתונים שלי. הבנתי שזה הפך את גוף העבודות שלי למה שהוא, לטוב ולרע״.
תסביר.
״המסלול המוזיקלי שביצעתי לאורך שנים הוא מאוד מצומצם. לא הצלחתי לעשות אלבומים בקצב שהייתי אמור לעשות. כתבתי שירים מעטים מדי לאורך זמן ממושך מדי. אם לא סיימתי באותו רגע, אז לא הצלחתי לסיים גם אחר כך. באלבום הראשון שלי הסתובבתי שלוש שנים עם שירים שלא ידעתי איך לגמור אותם, וביקשתי עזרה מדן תורן ומשולי רנד לכתוב טקסטים, וגם את זה בקושי רב ולאורך זמן ארוך. באלבום השני שלי יש שבעה שירים, זה מה שהצלחתי לכתוב בשנתיים ומשהו. ולכתוב את ׳מנועים שקטים׳, שיש בו אולי שמונה טקסטים, לקח לי שלוש שנים נוספות. זה עלה לי בפסוריאזיס, היה לי קשה להוציא מעצמי אמירה בלי שאני יודע לכתוב. חוש ביקורת מאוד-מאוד גבוה עם היכולת הכל כך מינימליסטית בכתיבה הובילה להרבה תסכול״.
והיום?
״היום אני סטודנט שנה שלישית לקולנוע באוניברסיטה. לא היה לי את התענוג הזה עד היום. אני תלמיד מאוד נלהב״.
החברים שלך לספסל הלימודים בני 25.
״כמו החברים שלי לבמה. זה לא כזה פרוע. רוב המורים צעירים ממני. זה לא עוזר לי עם הציון״.
לא עוזר שאתה אסף אמדורסקי?
״לא. אין הקלות. זה עשה רושם לזמן קצר מאוד״.
"אני לא מעסיק את אבא שלי במפעל שלי, הוא כבר קיבל שחרור. אני לא חושב שזה יפה להעסיק אנשים שכבר נפטרו, זה לא מכבד. הוא הובא למנוחות, הוא צריך לנוח. הוא לא צריך להגיע למסיבת ההשקה ולפרומו. אנחנו מושכים עם חבל שירים מפעם אל תוך ההווה, בתקווה שהשירים האלה ימשיכו הלאה"
לא רק תעודת הסטודנט מעניקה לאמדורסקי בן ה-55 מינוי למעיין הנעורים. ייתכן שזו גם הגישה הזו שלו, שבה העבר מקבל מקום של כבוד וההווה לא מבוטל בגלגול עיניים. מי שיציין בשבוע הבא שלושה עשורים לאלבומו השני ב׳פסטיבל תל-אביב׳ ומוציא אלבום לייב משירי אביו, בני אמדורסקי ז"ל, יודע גם להביט כל הזמן קדימה, ולעבוד עם מה שיש. בשביל זה צריך לדעת מה כבר אין. ״כשאני חושב איזה תקליט אני רוצה לעשות אני רוצה לדעת מה חסר לי בתקליטייה ואין אותו״, הוא מסביר, ״הסיבה שאין לי כקונה תקליטים כבר שנים ארוכות תקליט טוב לקנות מעניינת אותי. מעניין אותי למה אין מוזיקה טובה, למה אין תקליטים טובים לשים בבית. האנשים שאוהבים את זה קונים רק תקליטים ישנים לא רק כי הם קשורים לעידן אחר, זה לא העניין הנוסטלגי. אולי הכל מאוד רווי והכל כבר נאמר, והשירים היפים כבר נכתבו ואין מה לחדש ואם כבר חוזרים כל הזמן על אותה נוסחה אז כבר עדיף לקנות עוד פעם את התקליט הישן של סטיבי וונדר. אבל אני לא חושב שזו הסיבה״.
אלא?
״אני יודע עליי שמהרגע שיש לי ווטסאפ אני לא יכול להתרכז. אני זוכר שכשנכנסו לאולפן בשנות ה-80 וה-90 הזמן שמוקדש לריכוז שלך היה אחר. אני לא חושב ששמעתי אלבום אחד מדהים מאז שיש ווטסאפ ומאז שיש מדיה חברתית, ומאז שיש סמארטפונים, וויי-פיי קליטה והתראות״.
משוחרר. בני אמדורסקי ז"ל | צילום: צביקה טישלר
(צביקה טישלר)
ווטסאפ קילד דה וידיאו סטאר?
״הציטוט הזה הוא ציטוט באמת על העניין של ׳סטאר׳, על איפה הנצנצים כרגע. אבל אני לא מדבר על איפה הנצנצים, אני מדבר על איפה נמצא הגלם המעניין, איפה נמצאים רעיונות טובים. והאנרגיה שהמיידיות הטכנולוגית מביאה איתה, זו אנרגיה זריזה וקלילה וכיפית ובאמת בעולמות הפופ יש שיפור אדיר, הפופ יותר טוב מפעם. פשוט אני לא בטוח שבא לי לשים תקליט כזה בבית ולשמוע אותו. זה משהו שטוב לי לצרוך באמצעים הטכנולוגיים של היום. השבוע שמעתי את האלבום האחרון של נונו שהיא הקליטה לפני 7 באוקטובר והיה בהולד 4 שנים, וזה אלבום פופ שהוא תענוג. אני אוהב את החשיבה הזאת, הטקסט הזה, את השאלות שהיא מצליחה לשאול ככותבת פופ, שאפשר לשאול כשאתה עושה פופ. אמן כבד ראש לא יגיע לשאול שאלות כל כך כיפיות. אז יש את זה, אבל אלבומים טובים שיושבים לך על הלב ועל הריאות וממלאים לך את חלל הגוף ואתה עובר איתם תקופה, ואחר כך כשאתה עובר הלאה, אתה יכול להיזכר דרכם בגובה של הילדים שלך, בריח שהיה באותו סתיו, בנוף שראית מהחלון של המכונית, ברגע הזה בזוגיות… אלבום טוב יודע להיות קפסולה שנושאת איתה מציאות לשנים קדימה״.
ועם הטכנולוגיה של היום אי-אפשר לעשות כאלה?
״אני לא רוצה להישמע סקפטי, אבל אני חושב שבשביל לעשות אלבום כזה צריך רגע להקריב קצת. היום אם אני רוצה לעשות סשן מוזיקלי עם חבר, אני מודיע למי שצריך שאני לא אהיה זמין. אני אחזור כשאני אחזור. וזה משהו שיותר ויותר עכשיו לא מקובל בחברה. אם האמנות חשובה לך אתה תדע להתעקש על זה. אפשר. את יודעת, מוצארט לא יצא לרחוב עם טלפון״.
בסדר, היום עם הבינה המלאכותית אתה לא חייב לדעת לנגן על כלי כדי שהוא יהיה באלבום שלך. אולי גם זה מקשה על יצירה שתהיה לה משקל סגולי.
״אני לא חושב שהיכולות שהטכנולוגיה העניקה לנו הן הבעיה. הן אמצעי עזר יעילים ומעניינים שיכולים דווקא לטפח כישרונות שקודם היה להם קשה לי לקבל ביטוי. אבל יש משהו במיגור הקסם מן העולם, מיגור המסתורין, ועל זה אנחנו משלמים מחיר. אם את הולכת כמה מאות שנים אחורה היה הרבה מיסוך, הרבה אי-ידיעה, לא ידענו מה קורה בכל רגע בכל מקום. ואז גם היו נביאים, נבואות וניסים. ובזה שאנחנו מדליקים את האור על כל הידע ועל כל העולם ועל כל פינה בכל חלל בכל זמן אנחנו מגרשים את המסתורין. דמיון ויצירתיות זקוקים למסתורין, לקסם, לספק, זקוקים אולי אפילו לשעמום, לזמן שבו לא קוראים דיווחים על אודות מה שאתה לא עושה כרגע. אני לא צריך לדעת. אם אני יודע, אז החוץ הזה מבטל את העכשיו שלי. אני מבטל את השאלות שלי כדי לקבל תשובות לשאלה שלא שאלתי בכלל, ובעיניי זה לא טוב לאמנות. זה נחמד לפלרטט עם תרבות הפופ, אני מאוד אוהב את זה, אני מאוד בעד תרבות הפופ כחומר גלם״.
בר־מזל. עם בת הזוג, חומי פולק
(אלבום פרטי)
בסוף אתה יושב ושופט בתוכנית שמנפיקה מוזיקאים מתוך התרבות הזו. יש רגעים שאתה מזהה בהם גם את האמנים האלה של פעם או שאתה אומר זה מה שזה?
״אני רק יכול לקוות שלאנשים שנולדים עכשיו ושגדלו בשנים האלה תהיה גישה למקומות שבהם האינפורמציה לא שותה להם את הדעת. בעיניי, אם דבר כזה לא יכול להתקיים, כנראה שגם אמנות מעניינת לא תתקיים. העולם נברא מהאין. השיר החדש שעוד לא נכתב יבוא מתוך זה שאין שיר״.
בדרך לפה שמעתי שיר של עדן בן זקן עם ששון איפרם שאולוב. ויש שם שורה - ׳שים בושם, בוא נצא טיול׳. עמדתך.
״אני חושב שזה יפה. זה עם קוד, חמש מילים, יש בו את הכל. בעיניי זה משוכלל, וזה יפה לקחת את החידוש ולאמץ אותו, לקחת אותו הלאה ולבנות עליו עוד קומה״.
אבא שלך לא היה מתבאס על הניתוח הזה שלך עכשיו?
״אני לא חושב. אבא שלי לא היה שמרן, הוא אהב דברים חדשים, אהב לגלות דברים שהוא לא מכיר. לא תמיד חדש הוא טוב, אבל דווקא בציטוט שנתת יש שמונה הברות שזוקפות לך את האוזן, כמו שאת אומרת לכלב ׳טיול׳ והוא יודע בול מה הוא רוצה, יש במשפט הזה את הדבר הזה. זה מישהי שאומרת לגבר סלאש כלב שלה, מחזיקה לו את הרצועה של הטיול. אני חושב שזה מאוד משוכלל, שזה באמת מחזיק בתוכו מלא הבטחה. כוח לא במובן של שליטה, כוח במובן של להפעיל. אהבתי״.
(צילום: יניב אדרי)
זה מפתיע, כי אתה יודע להתרפק על העבר אבל גם מתמוגג מאיזו שפה חדשה שלא ברורה לאנשים שמתרפקים על העבר. נמשך לחדש, אבל גם רוצה את הישן.
״אני לא מוכן להגיד שפעם היה טוב יותר. אני רוצה לבקש לבדוק את היתרונות של הדברים שנעלמו. תראי, אני קורבן כמו כולם. זה קורבן להיות עבד של המכונה שצריך להאכיל כל הזמן. לא העלית את התמונה היום, מה עם איזה סטורי? ירדו צפיות באלגוריתם. זה דברים שאני שומע ואומרים לי, וזה חלק מהשיח. לדעתי אנחנו משלמים על זה מחיר נפשי. מצד שני, מאז שיש מדיה חברתית הרמה במסעדות עלתה והסאונד במועדונים משתפר, והאנשים מתלבשים יותר טוב. חל שיפור לא קטן. אני בעיקר תוהה מתי מכבים את זה, מתי יש שעות שזה לא עובד. יש לזה ׳משרדינו סגורים כעת׳ מתישהו? אני לא רוצה לחיות באור נאון הזה כל החיים. אני רוצה את הבוטיק שבו גם יש הפסקה״.
״אני מאוד מושפע מהפרטנרית שלי. יש לה השפעה מאוד גדולה על השקפת העולם שלי ועל הדרך שבה אני נושא את עצמי בעולם. אני חושב שההשפעה של חומי עליי היא של קבלה. להיות רך עם עצמך ולדעת להניח קצת את השיפוטיות ואת הביקורתיות. אי-הרצון שלה להתנצח בכל שלב מאוד טרי לי"
בבוטיק אמדורסקי אין באמת הפסקות. עכשיו הוא מוציא את 'אני גיטרה', אלבום משירי אביו שאיתם הופיע בעיבודים מחודשים בשנים האחרונות וגילה שהקהל מצביע בכרטיסים. ״יש משהו בגנים של השירים האלה, בצורת הכתיבה, ההלחנה והעיבוד קולי שלהם במקור שהוא חץ לתוך הזמן והוא לא חייב להישמע ׳שיט מפעם׳״, הוא פוסק. ״זה יכול להיות פשוט חתיכת מוזיקה שכל אחד יכול ליהנות ממנה. כשהתחלתי לחשוב על מופע עם שירים של אבא שלי, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה מי עוד בחיים מהחבר'ה שלו שאיתו אני יכול לעשות את ההופעה. ואין הרבה. דיברתי קצת פה דיברתי עם אלי מגן, דיברתי עם אורי הרפז, אפילו חידשתי את הקשר עם חנן יובל, וחשבתי שיכולה להיות מין סופר-גרופ כזה של אנשים שאחיה איתם את הדבר הזה, והם היו שותפים לרגעים האדירים האלה. ומתברר שהם ממש לא פנויים. הם מופיעים כל הזמן והם עובדים ולסגור איתם חזרות כמו שאני רוצה לעשות חזרות, לא יקרה״.
כמה חזרות רצית לעשות איתם?
״חמש חזרות בשבוע במשך כמה חודשים בשביל להעמיד את הדבר הזה״.
רצית לגמור חבורת נכסי צאן ברזל בני 80.
״אבל הם עסוקים נורא, רתם, הם מופיעים יותר ממני. ואז הבנתי שבשביל שהמוזיקה תמשיך הלאה כדאי לעבוד עם אנשים צעירים. פניתי לשני מוזיקאים שאני מאוד אוהב, איתמר רמתי ויובל רום, הם הסכימו לעשות איתי את הדבר הזה, פשוט להיכנס לנעליים האלה. הצלחנו לפרק את האלבומים האלה לגורמים. נגיד אריק איינשטיין, יהורם גאון ואבא שלי לא שרו וניגנו בו-זמנית. אנחנו גם מנגנים וגם שרים וזה אמור להישמע יותר מדויק מהמקור וגם חדש ולא חיקוי. זו עבודה, זה אתגר. נכנסנו לחודשים של חזרות, כל יום, כמה שעות ביום, והם הביאו עוד שני חבר'ה שהם בגיל שלהם, זאת אומרת בגיל של מילה הבת שלי. אחרי שנתיים שאנחנו מופיעים ביחד הם כבר מגיעים לאמצע שנות ה-20 בחייהם, שזה גיל מאוד קריטי בקריירה. אני מאוד מעריך את זה שהם איתי״.
כי אותך לא עניין לעשות דברים של אחרים בגיל 25.
״לא רק שלא עניין אותי, זה היה מסוכן לפנות שעה לא לקידום שלי״.
מחילה על הפסיכולוגיה, אבל אתה יושב ועושה שירים של אבא שלך עם חבר׳ה בגיל של הבנות שלך. איפה זה פוגש אותך?
״תראי. לפני 15 שנה כשעשיתי את המופע עם ישראל גוריון, ישראל היה המבוגר ואני החידוש של הדבר הזה. מילאתי תפקיד. עכשיו אני לא משלים סריה למישהו. אם אני לא רוצה זה לא יקרה, אף אחד אחר לא ישיר את השירים האלה״.
מחויבות לאמנות או מחויבות לאבא?
״אני לא מעסיק את אבא שלי במפעל שלי, הוא כבר קיבל שחרור. לשאלתך הקודמת, את צודקת שזה יכול להפגיש אותי במקומות מסוימים עם זה שאני דומה לו בפיזיות, שאני שר בסולם שלו ואני לא שר טוב כמותו. הוא היה זמר מדהים, ואני זמר שעדיין משתפר. יש משהו שמחבר אותי מבחינת הרכב הכרומוזומים לביצועים האלה. אבל מבחינת ׳אבא, תראה, אני טוב כמוך׳ - אני ממש לא רוצה לעשות את זה. אני לא חושב שזה יפה להעסיק אנשים שכבר נפטרו, זה לא מכבד. הוא הובא למנוחות, הוא צריך לנוח. אני הייתי עד לזה שהוא עבד בחייו באופן מאוד אינטנסיבי. אין מצב שאני ממשיך להעביד את בני אמדורסקי. אני משחרר אותו. הוא לא צריך להגיע למסיבת ההשקה ולפרומו. אני מדבר עם הקהל שאוהב את השירים האלה בלי לחייב את אבא שלי להגיע למפגשים. אין באלבום הזה רצון לחזור בזמן. אנחנו סוחבים, מושכים עם חבל שירים מפעם אל תוך ההווה, בתקווה ובכוונה שהשירים האלה ימשיכו הלאה״.
ובכל זאת, הצלילה לחומרים האלה גורמת לך להבין משהו עליו? על הקשר שלכם או עליך כאבא?
״צריך לזכור שכשאני נולדתי הוא היה צעיר ממי שאני היום בהרבה שנים. והמוזיקה שהוא עשה, שאני היום מתעסק בה באלבום הזה, היא מוזיקת רוק. רובה נוצרה עוד לפני שנולדתי, זה לא אדם שאני הכרתי. זה אותו מספר תעודת זהות, אבל זה בן אדם אחר, בשלב אחר בחיים שלו, הרבה יותר פרוע, הרבה יותר אנוכי, הרבה יותר רעב ושובב ועם יצר לכבוש. ואת זה אני שומע בהקלטות של השירים האלה.
״כילד קטן יצא לי לראות אותו כבר על במה, ואני זוכר את ההרגשה הזאת עוד היום, הייתי בן שלוש-ארבע כשראיתי אותו על במה, ראיתי דמות אחרת, נורא הפתיע אותי שהאיש הזה שבאתי איתו לפה נמצא שם עכשיו, ואני זוכר שלא יכולות להפסיק לחייך. זה הציף אותי במין פליאה כזאת גדולה, כי היה לי קשה לקשר בין שתי הישויות האלה, וזה דבר שנשאר איתי״.
גם אצל הבנות שלך אתה חושב שיש את ההפרדה הזו?
״שאלה ממש טובה, אני לא יודע לענות עליה, אבל אני בטוח בדבר אחד - שמילה אמדורסקי ונינה דבש אמדורסקי חוות אחרת את העולם ואותי, והחוויה של אחת היא לאו דווקא החוויה של השנייה. לשתיהן יש אור ירוק לביקורת עליי בכל עת. ולא רק שיש מקום לביקורת, יש גם כנראה סיבה לביקורת, זה בסדר. אני יודע שיש גם כעס עליי ואני רוצה שהן יאמרו כשאני חי כדי שאולי תהיה לי אפשרות עוד לתקן או לא לתקן. יש דברים שאי-אפשר לתקן, אבל אפשר לפצות. יש דברים שאי-אפשר לשנות, אבל אפשר לייצר חוויה חדשה נוספת״.
תשמע, הבנות שלך גדולות. נינה דבש התגייסה, מילה בת 26. זה מעמת אותך עם גילך?
״מצד אחד כן. מצד שני זה גם זמן טוב להתחיל לחנך. ׳את רואה אותי עכשיו? את רואה שאני צעיר בגיל שלי? אל תשכחי להיות צעירה בגיל הזה גם׳. אי-אפשר לטעות, אני לא מתנהג כמו איזה זקנה. אני באמת חי את החיים במלואם״.
עד כמה מעסיק אותך שימור הנעורים?
״אני חושב שזה חלק מהמקצוע. הייתה לי תקופה אחרי ׳מנועים שקטים׳ שחשבתי שאני פורש מהבמה, החלטתי שאני לא רוצה יותר להיות מופיען. הדבר הזה של להיות בפרונט, אתה צריך להשאיר לך מסר ואידיאולוגיה, וצריך להנהיג אנשים, לא יודע אם נולדתי להנהיג אנשים, בואו נירגע, אני רוצה ליהנות, לעשות מוזיקה, זה לא מחייב אותי גם להיות פרזנטור. עשיתי הרבה מאוד עבודה כמפיק מוזיקלי, עבדתי באולפן ושיחררתי את הדבר הזה של להיות ׳מופיען׳. ואז אושיק לוי עשה איזה אלבום, והוא הזמין אותי להופיע איתו וצילמנו תמונה באולפן. הסתכלתי על התמונה ואמרתי ׳יואו, הזנחת את עצמך, זה נראה לא טוב. זה לא עובר מסך׳. זה הבהיל אותי שבזמן מאוד קצר, לשנייה אחת אתה לא מסתכל בראי ואתה נראה לא טוב. זה משהו שאתה לומד פעם אחת. אין מה לעשות, המודעות נכפת עליי. אני לא צריך לחפש את המודעות על איך אני נראה, זה כבר מגיע בילט-אין״.
אז מה אתה עושה?
״יש לי מאמן שמגיע אליי בכל בוקר. אני לא שותה אלכוהול כי זה שורש כל רע. אני מרגיש נהדר כשאני לא שותה, זה הופך אותי לאדם יותר שמח״.
"הייתה תקופה שהחלטתי שאני לא רוצה יותר להיות מופיען. אני רוצה לעשות מוזיקה, זה לא מחייב אותי גם להיות פרזנטור. ואז אושיק לוי הזמין אותי להופיע איתו וצילמנו תמונה. הסתכלתי על התמונה ואמרתי ׳יואו, הזנחת את עצמך'. זה הבהיל אותי שלשנייה אחת אתה לא מסתכל בראי ואתה נראה לא טוב"
וגם אהבה היא אנטי-אייג׳ינג. אחרי נישואים ממושכים ומתוקשרים לאם שתי בנותיו, מיכל אמדורסקי, שהסתיימו ב-2008, הוא נישא להדר ג'וזפין ג'בוטרו ב-2014, וכעבור עשור נפרדו. עכשיו הוא בזוגיות עם חומי פולק, 36, סטייליסטית ומלבישה. "זוגתי מוכשרת, חכמה, טובת לב, מתוקה ומצחיקה. יש לנו חברים משותפים, יש לנו בית משותף, יש לנו תחומי עניין משותפים, ויש לנו גם עולמות שונים ולכן המפגש שלנו מאוד פורה. אני חושב ששנינו עוזרים אחד לשני להתפתח״.
יש משהו שונה בדרך שבה אתה ניגש לאהבה אחרי שגם חווים את החלום ושברו?
״אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני מאוד מושפע מהפרטנרית שלי. יש לה השפעה מאוד גדולה על השקפת העולם שלי ועל הדרך שבה אני נושא את עצמי בעולם. אני חושב שההשפעה של חומי עליי היא של קבלה. להיות רך עם עצמך ולדעת להניח קצת את השיפוטיות ואת הביקורתיות. המפגש בינינו הוא מעניין מהבחינה הזו. אי-הרצון שלה להתנצח בכל שלב מאוד טרי לי ומעניין לי ומאוד מחדש לי. אני באמת מרגיש בר-מזל״.
אתה טיפוס רומנטי?
״אני מנסה להבין מה זה רומנטי ומה זה שיווק רומנטי, מה זה רומנטיקה של שיווק קפיטליסטי. זאת אומרת לנסוע לחופשה זה לא רומנטיקה, נכון? זה נקרא להיות קורבן אופנה של שיווק קפיטליסטי. לקנות משהו. לקנות פרחים״.
שואלת את השאלות הנכונות. נונו | צילום: אדיר פימה
(אדיר פימה)
אפשר גם לגדל לה את הפרחים.
״בטח. אני שואל את עצמי גם מה זה אומר, אני חושב שבסוף זה להיות בפליאה ולהסתכל במבט הזה של לראות כמה יפה היום שאנחנו ביחד, זה בעיניי יכול להעיד על זה שאני אדם רומנטי. אני לא מוכן לקחת איתי אכזבות ישנות אל העתיד, כי זה גם יכול להצטייר כדבר רומנטי, מישהו שנפגע נורא ואז הוא נשאר קצת צולע במובן רגשי. גם בוקובסקי זה רומנטי. בעיניי, נגיד, ריימונד קארבר זה יותר הרומנטיקה של המפוכח. העולם גם עצוב וגם שמח ולהכיר בזה ולחיות בזה ולדעת להעריך את הרגעים האלה הקטנים. הלוואי שכל יום אזכור את זה״.
