יום בחיים / A Day in the Life, שרו הביטלס. אז זה באמת יהיה תיאור של יום מיוחד במינו בחיים – יום הבחירות, לפני שלושה ימים. כי סורי, הגיליון הזה מודפס באמצע השבוע. דבר אחד בטוח היה באותו יום, נגמרו הספקולציות ונגמרו הימים שבהם היו מבקשים מאיזה סופר "מכובד" לתת ניתוח דרמטי בעיתון למצבנו הפוסט-טראומטי.
בספרו האחרון "מִלים, איפה אתן?" אומר דויד גרוסמן ש"כל אהבה היא גם קצת רעילה". ואולי זה היה מצב אהבתנו ביום שלישי השבוע, יום הבחירות. עם קשוח ועצוב נוכח מה שעבר, אבל מלא תקווה, הלך לבחור לו עתיד שונה עם הווה בונה.
סכין קצבים / אפשר היה לחתוך בסכין הקצבים של האטליזאי את ארבע השנים האלה. מאז הבחירות הקודמות ב-2022 נהיינו מה שנקרא אצלנו במשפחה "הסבאים הכי טובים בעולם", למודי מלחמה, עצובים, שכולים, מוקצנים ומחפשים את עצמנו בתקווה בת שנות אלפיים.
מה יש לך ממנו? שאלתי מישהו שאמר שהוא עומד להצביע לאחד המועמדים המעצבנים.
"הוא יעשה סדר", ענה לי.
מכאפות וצ'אפחות לא עושים סדר, אמרתי.
"בסדר", ענה בעצבים.
ותזכור מה היה, מי היינו ומה הבטחנו לילדינו להיות, אמרתי לו, אבל קולי התפייד ברוח.
בדרך לבייבי ליס / מאז 7 באוקטובר 2023 חיינו הם קרב נפשי וטראומטי שבו כולנו מוקדשים לזיכרון. יד אחת נשלחה בשנים הללו לאמריקה, לדוד טראמפ. צעיר אחד השתמט באוהלה של תורה. צעיר שני טס לפורטוגל ותאילנד בעולם שמתעב אותנו. ורק אנחנו נשארנו פה, קצת דהויים, עצובים, מלאי סקרים, פוליטיקאים ופרשנים זחוחים. "יאללה, באמא ש'ך, לא מאיימים על רועה עם מקל רועים ועל כלב עם נביחה", אמר לי נהג המונית העדכני בדרך לבייבי ליס באיכילוב, שם שכבה כבר בעריסה התינוקת המופלאה והנהדרת שנולדה לנו, נכדתנו החדשה אביגיל.
התקף געגועים לאבא / אני כותב את הטור בשלישי בבוקר, בהתקף געגועים לאבא שלי, שהיה מסתגר ביום הבחירות דקות ארוכות בשירותים מרוב לחץ. "אם יהיה תיקו אני אמות", אמר מישהו ולא התכוון באמת.
אליאס – הכל משחק / בערב שישי האחרון שיחקנו אליאס (Alias), משחק שבו אתה מתאר בהמון מילים מילה אחת כתובה על כרטיסייה.
נניח בחירות? הדבר הזה שקורה היום ובו כולם מצביעים על גורלם המשותף.
נניח שנאה? הדבר הזה שמאיים עלינו ועל קיומנו.
מקרון? אטרייה צרפתית.
יהודים? נו, האלה שנמאס לעולם מהם.
קריפטו? מה, אלוהים, מה זה?
ספרטה? מקום שבו רק נלחמים.
אתונה הישנה? משרד החינוך של אריסטו ואפלטון. סקרים? מה זה שקרים ממכרים בסמ”ך?
ולבסוף המילה טוב – מה שאני מקווה שיהיה פה למרות הכל.
אגב, למרות שקבוצתי זכתה במקום השני המכובד באליאס, הבנתי שהכל משחק ומזה אי-אפשר היה לתפור קואליציה.
הופעה מרגשת בעוטף עזה / לילה קודם הופענו הלהקה ואני בעוטף עזה, לא רחוק מרעים והנובה ומהבסיס הצבאי של האוגדה שנכבש על ידי הנבלות. הגענו לבמה דרך השדות החשוכים שאולי דרכם ברחו חלק מרוקדי הנובה וכל מקום שעברנו בנסיעה לפארק אשכול הרג אותנו מכאב וצער.
6,000 תושבי העוטף היו נהדרים, מהאישה האצילה עם המשקפיים שעמדה במרכז האמפי, הביטה בי במבט חזק וחודר נפש ושרה כל מילה שלי. "זה קורה. אני אתגעגע לרגעים כאלה ואליה", אמרתי אחר כך. גם אתגעגע לנערים משמאל עם השלט "זיקים", לבחורה מהמוצא האתיופי עם כיסוי הראש הענק שהתרפקה על בן זוגה. כי לכל דבר הייתה משמעות פה. מה עוד שבזמן ההופעה, כשדניאל וייס, בן בארי שהוריו נרצחו בטבח, שר את "שדות של אירוסים", התבשרתי על בואה לעולם של אביגיל. איזו דיכוטומיה.
אחר כך יצאנו אט, חיוור היה הליל בעוטף, מרחק שעתיים מתל-אביב. חשתי שההופעה היא ריפוי עבורם, עבור האישה במשקפיים, עבורי ועבור האדמה. כי חמישה ימים לפני הבחירות שכונו גורליות עדיין שרנו "זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים".
כך כתבה זלדה / הספר הנהדר שהגיע אליי לאחרונה ונקרא "היה לנו אוצר" מבוסס על משפט שלקוח משיר של זלדה: "היה לנו אוצר סמוי של פנאי, עדין כאוויר הבוקר: פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים". הספר החדש מלא בכל מה שהיה לנו וכמעט נכחד, למשל מכונת בשר ידנית לקציצות או מתקן עם ידית שבו הקפאנו מים לקרח וכשהרמנו את הידית הקרח קפץ. הכל קופץ לנו עכשיו מול העיניים. מהדמוקרטיה שהייתה לנו ושהיום אנחנו מצביעים עליה שוב, כדי להבין מי הטוב, מי הקוף, מי החוף, מי הסוף?
שאלת השאלות / פעם היה לנו בבית קוצץ בשר להכנת קציצות. והיום? אנחנו קוצצים אחד לשני את השכל. פעם היו רשתות דייגים בירקון (אברם, תוריד את הרשת. כמה דגים נפלו בה?) והיום אלה רשתות חברתיות. פעם היו אלבום בולים, רולים בשיער, סנדלים תנ"כיים עם פטריות ברגליים, ארץ ישראל, אצטרובל אחד נופל.
"מה נעשה בלי הסקרים שאליהם השתעבדנו כמו לקפה, סוכר וכדורי ההרזיה החדשים?" שאל יהליק, הנכד. לא יודע, אלא אם כן יסתבר בתום הספירה שאין הכרעה ושעוד פעם "עוד מעט יבואו בחירות". אבל השאלה הגדולה היא, אמרתי לו, האם בעוד כמה ימים, כשייוודעו תוצאות הבחירות, נדע לקבל אותן בהשלמה סטואית ובדמוקרטיזם.
רוברטה פלאק / גם לי היה פעם אוצר אישי בדמות אבא, אמא ואחותי נאוה, שהייתה מה שנקרא מרצניקית בעוד אבא היה ליברלי עצמאי, אמא הייתה ניצולת שואה ואני הסתובבתי ביניהם עם דעה לא אחידה. מה שבטוח, שהיה לנו גם אוצר קטן בדמות צניעות, דרך ארץ, וברקע שיר רוק איטי בשם Killing Me Softly with His Song ששרה רוברטה פלאק. כלומר: הורג אותי בעדינות, אבל רק בשיר שלו.
עוד מעט אלך להצביע. אני כל כך דפוק שאני מסוגל לשנות את דעתי ליד הקרטון הכחול, לעשות דווקא ולהצביע למי שלא התכוונתי להצביע לו.
ירח / תזמיני לי בבקשה קפה, ביקשתי ממנה בדרך לקלפי כי נהייתי עצבני. טוב, איך לא? הגענו לבחירות האלה השבוע מפורקים נפשית לחתיכות. אחר כך נהיה ערב מוקדם, לפי שעון החורף החדש, והירח בא מהר מהצפוי, עוד לפני שהקלפיות נסגרו. תזכרי שאת מצביעה לאוצר בשם "מדינה" ובעדנו ולא נגדנו, אמרתי לה לפני שנכנסה לקלפי.
כשיהיה טוב מחר / "אתה כתבת 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר'?" שאל אותי איש אחד צעיר ליד הקלפי.
כן, מודה באשמה, זה אני.
"אבל למה כתבת את זה?" שאל.
כי פעם, לפני המון שנים, עברתי בסביבה, ואני עדיין מקווה להמשיך לעבור כשיהיה טוב מחר, עניתי וצעדתי ישר לקלפי.
למחרת / זה היה יום בחירות גורלי וקשוח. כרגיל, אנשים דיברו על סמך מדגמים ולא על סמך האמת וצעקו יש לפני הגול. “יש לי מצב רוח מודאג”, אמר יהליק. “מה לעשות?” שאל.
אני כבר לא יודע, עניתי.
אנחנו מתרגלים ולא מתרגלים מהר. ראיתי מישהי בוכה. ראיתי מישהו שמח. הבנות והבנים הלכו עם מזרנים לשיעור יוגה ותוך כדי ויפאסנה יכלו להרהר קצת במה שקרה. אחר כך יצאו לעבודה, אולי לעשות קצת כסף (במטבעות קריפטו). “שחר של יום ישן” הפציע עלינו. ורק טראמפ חייך.
