ברכות לשר התרבות הנכנס!
אני מניח שמשרד התרבות לא היה משאת נפשך. פוליטיקאים אינם חולמים על תפקיד שר התרבות, ומעולם עוד לא פוצץ מו"מ קואליציוני משום ששתי מפלגות תבעו לעצמן את תיק התרבות. זהו משרד קטן, תקציביו זניחים, וסיכויי שר התרבות לפתוח את מהדורות החדשות קלושים. אבל אני מקווה שלא תקל ראש באחריות הכבדה שהוטלה על כתפיך. תהא אשר תהא, אני מקווה שאכפת לך באמת ובתמים מהניסוי המזהיר הזה ששמו תרבות ישראלית.
שמע סיפור על שבלול: פעם היה שבלול יפהפה בשם שבלולית פיקרד, שמכל העולם חי לו אך ורק על כמה גבעות כורכר ברמת-גן, בבני-ברק ובגבעתיים. עבודות תשתית בגבעת קוזלובסקי ב-2012 הכחידוהו כליל. וזהו, אין יותר שבלולית פיקרד. ובכן, התרבות הישראלית היא שבלולית פיקרד: היא מתקיימת אך ורק בין הירדן לים. ויש להגן עליה כעל מין אנדמי בסכנת הכחדה חמורה תמיד: בשום מקום אחר בעולם לא תמצא את אריק איינשטיין, את 'מנועים שקטים' של אסף אמדורסקי, ו'מנועים קדימה' של אלג'יר, את יונה וולך וחנוך לוין, את 'השוטר אזולאי' או את הצירוף הנפלא "מחר כך".
כבוד השר! כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו, וכל אחד משוכנע שכאבו הוא-הוא מקור צער העולם, אבל הרשה לי להסתכן באנוכיות ולקבוע כאן, שהסכנה החריפה ביותר המרחפת מעל התרבות הישראלית שלנו היא מות השפה. אני בכוונה כותב "מות השפה" ולא "מות הספרות", כי ספרות תהיה תמיד. היא ביטוי טבעי של בני האדם. ילד המאוהב בילדה אינו מחבר אופרה או מביים סרט, הוא כותב שיר. זה אינו צפוי להשתנות, ולא יעזרו כל הבינות-שאינן-מבינות. השאלה היחידה העומדת לפנינו היא איך יהיה שירו, מה יהיה טיב ביטוי אהבתו, כיצד יעמיק חקר בעזרת המילים בהבנת עולמו, הפנימי והחיצוני. במילים אחרות: אם בדור הבא יקום לנו עוד דוד אבידן או עוד נעם חורב.
ואנא, כבוד השר, אל נא תאמר שאלו תהליכים גלובליים, דרכו של עולם, רוח הזמן וגו'. בפרפרזה על שירו של מאיר ויזלטיר: אם בריטניה תיפול, ישירו את שירה בקנדה. ואם קנדה תיפול, ישירו את שירה באוסטרליה. לשבלולית פיקרד העברית אין את הלוקסוס הזה. אם ישראל תיפול, לא ישירו את השיר העברי בשום מקום.
• • •
ובכן, מה לעשות כדי לסייע לחרופה ולמנוע את החרפה? להלן עשרה צעדים. כולם מעשיים (דהיינו צעידים) וזולים להפליא. כשרוצים לבקש כסף מהשלטונות לטובת תרבות, נהוג להשוות את מחיר התמיכה למחירו של טנק אחד, מטוס אחד וכו'. שוב: לנו אין פריבילגיה כזאת. ורובנו מבינים את העניין יפה מאוד, כלומר את הצורך העז בטנקים, במטוסים ובשאר מרעין בישין. לכן הרשה לי להשוות את מחירי הצעותיי כולן למחירו של סרט אחד. לא משום שאני מזלזל חלילה בקולנוע ולא משום שאני מזלזל חלילה במצוקות הקולנוע הישראלי, אלא שבלי ספרות עברית שתתרגם לנו את פייר פזוליני לא ייתכן קולנוע ישראלי מעניין; ובלי ספרות עברית שתדפיס לנו את חנוך לוין לא ייתכן תיאטרון ישראלי מעניין; ובלי ספרות עברית שתכיר לנו את ולטר בנימין לא תיתכן אמנות פלסטית ישראלית פורצת דרך. היא הבסיס, לחם קיומנו.
אם כן, מה לעשות?
1. בישראל רואים אור כ-7,000 ספרים בשנה (ואלה רק הספרים שנמסרים על פי חוק לספרייה הלאומית. המספר הממשי נושק כנראה לעשרת אלפים). כדי לסבר את האוזן, כבוד השר, מדובר בארבעה רומנים חדשים ובספר שירה חדש מדי יום ביומו. מי יכול לעקוב אחרי זה? מי רוצה לעקוב אחרי זה? איזה מבקר יכול להצביע על מגמות? איזה קאנון נוריש לדורות הבאים?
אינפלציית הכותבים אינה מקרית, והיא תולדה של דיפלציית הקוראים: כדי להציל את עורן מפשיטת רגל, רוב ההוצאות לאור עברו לחיות מהכותבים. לכן הן מדפיסות יותר, הרבה יותר, שהרי אלו הוצאות לעו"ש: הרווח שלהן מצוי בעצם הדפסת הספר, לא במציאת הקהל, בחינוך ובקביעת הטעם. זהו מעגל קסמים כמובן: ככל שמדפיסים יותר שטויות כך קוראים פחות, וככל שקוראים פחות צריך להדפיס יותר שטויות כדי לשרוד.
הצל את הרפובליקה הספרותית מעצמה. כנס את ועדת הכלכלה וחייב את הוצאות הספרים לסמן ספרים שמומנו בידי מחבריהם – בדומה לאזהרת "סוכר ברמה גבוהה" על מוצרי המזון. האם פירושה של תקנה שכל ספר שרואה אור בתשלום פסול חיתון? לא. גם עוגיות אנחנו מוסיפים לאכול, למרות הסימון. אבל טוב עשה המחוקק שסימן את הסכנה הנשקפת מהן לבריאות הציבור.
ובכן, הסכנה הנשקפת לנו מהדפסת-יתר ומזיהום אוויר רוחני חמורה לא פחות מנתרן ומשומן. הספרות בתשלום סותמת את מדפי הספרים, את מוספי הספרים ואת עניין הקוראים – שהרי בסוף הקורא התם נעמד מול דוכן ביריד או שולחן בחנות ולפניו שני ספרים: האחד מצוין, שהעורך האמין שהוא קול חדש וחשוב, ושההוצאה גיבתה לחלוטין, והאחר שמחברו שילם 50 אלף שקל (כן, אדוני השר, אלה הסכומים). ושני הספרים זהים למראה. למעשה, לפעמים שני הספרים רואים אור באותה הוצאה ממש! איננו רוצים לחיות בעולם שבו רק מי שהפרוטה מצויה בכיסו זוכה לביטוי ספרותי – על חשבון הכישרון – וגם איננו יכולים לחיות בו: אנחנו מאבדים את מעט הקשב שנשאר, את מעט שומרי הסף שנשארו. אינפלציית הספרים במשקל נוצה כורתת לכולנו את הענף.
2. זה היה המקל. כעת לגזר: השוואת תנאי הפרוזה לתנאי השירה. גאוות ביבים מיוחדת שמורה לנו המשוררים. שעה שהסופרים מציעים לחם או אורז, מזון רוחני מזין וזמין, אנו המשוררים מציעים את מרכולתנו ליודעי ח"ן: לאדם אחד, במצב מסוים מאוד, שיקראנו שוב ושוב באישון לילה.
תקנות משרד התרבות משקפות מצב זה יפה ותומכות בארבעה מאמצים ספרותיים: ספרי ביכורים מכל הסוגות, ספרי שירה, ספרי עיון וספרות מופת בתרגום (מפעל הפיס, אף שאינו ניזון ממשרד התרבות, אימץ תבחינים דומים). דהיינו, לסופר שזהו ספרו השני או השלישי אין היום מסלול אחד לתמיכה בישראל.
אלא שרומן עברי כבר אינו בהכרח מוכר הרבה יותר מספר שירה עברי. חלפו-עברו הימים שבהם כל רומן מאת כל סופר אלמוני-פלוני מכר אלפי עותקים, וכל סופר נודע למחצה היה מוכר עשרות אלפי עותקים, וכל עוז וגרוסמן היו מוכרים מאות אלפים. שמעתי על רומן שהיה מועמד לפרס ספיר ומכר פחות מ-300 עותקים! ברשימה הקצרה! בקיצור, הפרוזה זקוקה לעזרה או שתיפול טרף לציפורני ההוצאות לעו"ש, ותיבלע הטובה ברעה.
אתה אוהב כותרות? יופי, הינה כותרת: "שר התרבות מכריז על יוזמת 'הסיפור הישראלי'", עם תמונה יפה שלך מתחת. מיליון שקלים חדשים – תקציב המיני-קישים בישיבות הממשלה – יבטיחו את סיפור הסיפור הישראלי שלנו על הצד הטוב ביותר, יפוצצו את בלון התשלומים (להוצאות לעו"ש ולעורכים בע"מ), ויבליטו את הראויים להבלטה. ולא, אינני חסיד שוטה של ועדות. אלוהים יודע שיושבי הקרנות אכזבוני ואף דחוני לא פעם. אבל אני מעדיף אותם על פני אנרכיה ספרותית שבה כל דעשיר גבר.
3. ראית את תוצאות האוריינות של ילדי ישראל במבחני פיז"ה? מצוין. כלומר מצוין שראית כי התוצאות מחפירות. אין ספרות בלי קוראים, ואין תרבות ישראלית – במובנה הרחב ביותר של המילה – בלי ידיעת קרוא וכתוב. שב עם שר החינוך החדש והכריזו על רפורמת "שפת אם": בטלו את לימודי הלשון המיותרים, בטלו את לימודי התנ"ך האיומים ואחדו אותם עם לימודי הספרות במקצוע אחד ששמו "עברית".
כמו שבשיעורי English לומדים שייקספיר — כך במקצוע העברית הזה ילמדו את הקורפוס העברי החשוב ביותר, תנ"ך, את הקורפוס העברי המודרני, הספרות (מקור ותרגום). המשק הישראלי מפסיד מיליארדים בגין עילגות, כי במקום ללמוד להתבטא בשפת אמם, העברים הצעירים לומדים איך לא לשגות בשפת אמם.
למה הדבר דומה? לשיעורי זמרה שמעבירים לדרור. אבל אם הדרור רוצה לזייף, הדרור יזייף, כלומר הזיוף יהפוך לשירו החדש – ואין שיעור בג"ד כפ"ת בעולם שישכנעוֹ אחרת. מטרת שיעורי העברית איננה צריכה להיות תיקון וטיהור, היא צריכה להיות עניין, משחק וחקר כל האין-סוף הדברים שאפשר להביע בכל אין-סוף האופנים בעזרת 22 אותיות. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", כתוב בספר בראשית, פרק א', פסוק א'. היום היו כותבים: "בהתחלה אלוהים עשה את השמיים והארץ", ועדיין מקבלים 100 בבגרות בלשון, כי המשפט אמנם עילג, חיוור, אפרפר כאויסטר מקולקל, אבל אינו מפר אף כלל זהב קרדינלי כמות "שווא נע בראש מילה".
דוברי עברית ילידיים אינם זקוקים לשיעורי לשון, הם זקוקים ללימודי ספרות; הם לא צריכים לדעת לזהות פועל מגזרת ל"י, הם צריכים לדעת לדקלם את קינת דוד.
4. שנייה, אל תצא עדיין מכותלי בית הספר. אדם אינו מתחיל בקריאת דוסטויבסקי או עגנון. וגם אין מספיק שעות לימוד כדי לעשותו לקורא דוסטויבסקי או עגנון במסגרת שיעורי העברית. הקריאה העצמונית הראשונה היא העיתון, ומי שאינו מסוגל להתמודד עם מאמר בעיתון לא יהיה מסוגל להתמודד עם מאמר אקדמי בהמשך. הוא יהיה תלמיד חלש וסטודנט חלש. הוא גם יהיה אזרח חלש, נתון לגחמות טכנולוגיות ופופוליסטיות. בקיצור, מות השפה קשור בעבותות למות העיתונות. עשה מינוי אלקטרוני וגוטנברגי על כל העיתונים לכל התיכונים. עבור רוב הילדים – במיוחד אלה הבאים מרקעים סוציו-אקונומיים סגורים – יהיה זה המפגש הראשון שלהם עם עולמות כמו פיסול ומחול (עצם הידיעה שנערכים, אי שם, מופעי מחול וערבי שירה – זאת ידיעה שיכולה לשנות את מסלולו של אדם מן היסוד!), המפגש הראשון עם מגוון מסחרר של דעות, הלצות, עקיצות, פתגמים וסיפורים.
5. ואם כבר אתה מטפח קשרי ידידות עם שרים אחרים בממשלה החדשה, הרם טלפון לחברתך שרת הכלכלה, ופרקו את דואופול צומתצקי, החולש-על-וחונק-את כ-80 אחוזים משוק הספרים בישראל. הגברים-בני-השבעים-מעשני-הסיגרים הרימו טלפון לראש הממשלה (איכשהו תמיד יש להם את הטלפון של ראש הממשלה) וטירפדו את המהלך? אל ייאוש. התקשר לראשי הערים בפורום ה-15 ויחד הודיעו על פטור מארנונה עסקית לחנויות הספרים העצמאיות. כמה כבר נשארו בארץ? 20? 30? הצילו את שבלולית פיקרד. ואם אינכם יכולים לחסל את מחסליה – לפחות פִּטרו אותה מהמס העירוני שבנק לאומי משלם. תנו לה צ'אנס.
6. חזרה למשרדך. תמיכת משרד התרבות חשובה, הכרחית, לשימור הגחלת הלוחשת עברית. אבל השופטים בוועדות אינם יכולים לשמש תחליף הולם לקוראים ממש, בשר ודם. ויש הוצאות לאור (טובות, מצוינות), שבהיעדר קוראים מסתמכות על הסובסידיות הללו: מקבלים 15 אלף שקל ממרכז הספריות או מקרן רבינוביץ, מדפיסים ב-300 עותקים סיפור קלאסי קצרצר ונטול זכויות יוצרים – וחיים מההפרש. ואחר כך הם עוד מתאוננים שאין קוראים! שים קץ למעגל ההתאוננות האכזרי הזה: חייב את הקרנות השונות הנהנות מעמל משלם המסים הישראלי המיוזע לחייב את המו"לים בצעדים ממשיים להפצת הספרים הנתמכים בקרב בני האדם. לערוך השקה, למשל.
7. מדינת ישראל יכולה וצריכה לתמוך בספרות יהודית שאינה מצליחה להתפרסם בעולם בשל יהדותה. כן, אני יודע, הישראלים יכעסו עליך: מה פתאום שנתמוך בשוגר דדיז שלנו מעבר לים? והיהודים האמריקאים יכעסו עליך: מה פתאום שנקבל תמיכה ממשרד התרבות הישראלי, תמיכה שתגדיל עוד יותר את אות הקין שעל מצחנו בעיני קוראינו? אולם השיקולים האלה התיישנו כמו ציורים על גרביים.
הסופרת מג קין בדקה את עסקאות המו"לים הגדולים באמריקה ומצאה שמאז 2023 צנחו הספרים שעוסקים ביהודים, ביהדות או בישראל ב-82 אחוזים. שימו לב: עוסקים – לא בעד או נגד. קין אפילו מספרת שהסוכנת הספרותית שלה התעקשה שתשנה את השם "יעל" לשם ישראלי פחות, כי שם כמו "יעל" כבר אי-אפשר למכור. ובל נשכח את הרשימה השחורה "האם הסופר האהוב עליך ציוני?" שדירגה סופרים לפי מידת ציונותם. זכיתי להכיר סופרת ניו-יורקית שנתבקשה להצהיר אמונים לאנטי-ציונותה, כתנאי להשקת ספרה. היא סירבה והאירוע פוצץ.
בקיצור, מצוקתם של הסופרים היהודים ממשית מאוד. וזאת חובה מוסרית והזדמנות ציונית להושיט יד ולתמוך באחינו יהודי התפוצות (שתמכו בנו כל השנים האלה). אדרבה, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תקנה (בזיל הזול) את הזכויות למיטב אוצרות הספרות היהודית. טוב תעשה אם תפתח את 'מכון ביאליק' – בדומה למכוני גתה וסרוונטס – בלב הסוהו ותחזק את הקשרים ואת הגשרים כולם, ותלַמד עברית ותנחיל אוצרותיה. פיליפ רות אמר: "אני לא סופר יהודי; אני סופר שהוא יהודי". ספק אם היה מתבטא כך היום, כלומר אם היו מאפשרים לו להיות סופר שהוא יהודי.
8. ואולם עתודות השפה העברית נמצאות באום אל-פחם, לא בלוס-אנג'לס. כמיליון דוברי עברית כשפה שנייה חיים לצידנו, שותפים לגורלנו, וזאת איוולת מוחלטת שאיננו יוזמים חממות מתרגמים, תוכניות רזידנסי נצרת-תל אביב, פסטיבל דו-לשוני, מסלולי תמיכה מיוחדים בפרסום אוצרות העברית בערבית – ולהפך. הם השער שלנו לחצי מיליארד דוברי שפתם בעולם; והם היחידים – היחידים מכל העולם – שדוברים את שפתנו.
9. הבייס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר. קודמך בתפקיד אהב את הבייס. לכן הוא תיקן את פרסי שר התרבות והוסיף את 'הפרס לעידוד היצירה הספרותית בנושא מורשת וזהות יהדות המזרח'. אך האמת היא שרוב מכריע – מוחץ, אדיר – מהישראלים רואים עצמם ישראלים לחלוטין, ובזים לניסיונות הפילוג הזולים שמבזים אותם.
אנא האדר את הישראליות הנפלאה, המשותפת, החד-פעמית. שמע, לפעמים אני מטייל על חוף הים סתם כדי להתהלך (בעודי מאזין לסיפור קצר של לאבקראפט או של פו, כי צריך לעשות ספורט אבל בלי אימה אני נשבר עד מהרה), ושם אני רואה את כולם: לא רק אשכנזים ומזרחים ורוסים ואתיופים אלא גם גייז על MDMA לצד מוסלמיות רעולות פנים. לך להולנד, לך לצרפת, תגיד לי אם אתה מוצא פלורליזם המדגדג את הפלורליזם בחוף ימה של תל-אביב!
וכשם שהוא נדיר, כך הוא שברירי. שמור עליו. אל תזלזל אלא תהלל את המגוון הנפלא – מעורר הקנאה – שהוא ישראל. בטל את הפרסים והכיבודים הסקטוריאליים, ואמץ תחתם פרסים וכיבודים המעודדים יצירות כלל-ישראליות.
10. בוא אלינו! שב בנסיך הקטן יום אחד. בוא לקרוא שיר של אהרן שבתאי בפסטיבל תל-אביב לשירה. מה רע? מה נפסד? אפילו אם אתה איש ימין. אז מה? נכון – לשבתאי יש שירים פוליטיים, אבל יש לו גם המון שירים על סקס. קרא אחד מהם! תגיד שלום. תקע יד. אל תעשה דווקא. די עם הדווקא. גם אם עשית דווקא קודם, זנח את הדווקא עכשיו. כי יש לעברית שבלול אחד, מיוזע, מצולק, עייף נורא: שבלולית פיקרד. שמור עליו. •
