טיטי איינאו לא מפחדת מפוליטיקה. בזמן שסלבס רבים מתחבאים מאחורי סיסמאות עמומות, את הדעות הנחרצות שלה על החיים כאזרחית במדינת ישראל היא משמיעה בקול רם וצלול. גם בתמיכה שלה באביגדור ליברמן בבחירות האחרונות לא היססה לשתף. ובכל זאת, יש צעד שהיה עבורה צעד אחד רחוק מדי. "כן, הציעו לי לרוץ לכנסת", היא מספרת, "אני לא אציין מי, אבל הציעו לי להיות חלק מרשימה".
מי שהציעו התעניינו בדעות שלך, או בעיקר בזה שאת מפורסמת וממוצא אתיופי, דבר שעשוי למשוך קולות?
"קודם כל, אין לי קהל שבוי. מה שמעניין אצלי הוא היכולת שלי להתעסק בתחומים החברתיים ובתחום ההסברה. זה מה שבולט אצלי. אני לא חושבת שההצעה הגיעה בגלל שאני אתיופית. היא הגיעה מאנשים שראו את העשייה והתרומה שלי".
ובכל זאת סירבת.
"כרגע פוליטיקה היא לא משהו שאני חושבת להיכנס אליו. אני כן מרגישה שאני צריכה להשתלב בתחום ההסברה של ישראל. אנחנו חיים בבועה שלנו פה, ולא מבינים מה אנשים חושבים עלינו מחוץ לגבולות המדינה, ומה מאכילים אותם שם.
"אני מרצה על ישראל בעולם, וכשאני נכנסת לחדר אני אומרת לפני הכל: 'אני טיטי ואני מישראל. יש לי פה חיים ושוויון זכויות, ואני לא נוסעת באוטובוס מאחור', כי זה מה שאנשים חושבים שקורה פה. כשאני מספרת שהייתי מלכת היופי, קצינה בצבא, שעליתי לישראל כילדה ובניתי פה חיים - זה משהו שאתה לא יכול להתווכח איתו".
אז להיכנס לפוליטיקה לא התאים לך כרגע, אבל היית גלויה בתמיכה שלך באביגדור ליברמן. למה דווקא הוא?
"אני אדם שאוהב מאוד את המדינה הזאת. אני ימנית בדעותיי, ואני לא מוכנה למסור סנטימטר ממנה. באותה נשימה אני אדם ליברלי. לא רוצה כפייה דתית במדינה, אבל אוהבת את הדת והמסורת. אני מתחברת לאיווט מהרבה בחינות. הוא מציע אלטרנטיבה שמבחינתי משלבת גם את דעותיי הימניות, האכפתיות והאהבה לישראל, לצד ההגנה על המדינה והכרעת חמאס".
יש חיבור גם בין העמדות החברתיות שלו ובין המאבק שלך באפליה?
"ברור. עם איווט אני יכולה לדבר על קשיי עלייה, גזענות או אפליה. הוא בן אדם שחווה את זה בעצמו. הוא עלה ממולדובה, אני עליתי מאתיופיה. זה לא אותו סיפור, אבל יש משהו דומה בחוויה שלנו".
ואיך את מרגישה עם תוצאות הבחירות?
"אני עומדת מאחורי הבחירה שלי. תוצאות הבחירות יצרו מציאות פוליטית מורכבת, ואני מקווה שנצליח להגיע לפתרון שיביא יציבות למדינת ישראל. אני מאמינה שהציבור רוצה לראות ממשלה יציבה שמתעסקת באתגרים האמיתיים שלנו, בביטחון, בכלכלה ובעתיד הילדים שלנו. בסופו של דבר, כולנו רוצים לראות את המדינה שלנו מתקדמת".
"העדה האתיופית היא לא הדבר היחיד שמעניין אותי. אכפת לי מכל מה שהוא לא הוגן ולא צודק בחברה הישראלית. הנה, הנחיתי את הטקס של מועצת אוקטובר, ואני מאמינה שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית"
× × ×
איינאו (35), דוגמנית, אשת עסקים, מנחת טלוויזיה ופעילה חברתית, נולדה בכפר במחוז גונדר שבאתיופיה. בגיל שנתיים התייתמה מאביה, ובגיל עשר איבדה גם את אמה. כשהייתה בת 12, עלתה לישראל עם אחיה הגדול, והתגוררה אצל סבתה בנתניה. עשור מאוחר יותר עשתה היסטוריה כשהפכה ליוצאת אתיופיה הראשונה שזכתה בתואר מלכת היופי של ישראל.
החיבור לקהילה האתיופית נוכח מאוד בחיים המקצועיים שלך. היה שלב שבו הרגשת שלא רואים אותך בתור טיטי, אלא בתור נציגת הקהילה האתיופית?
"החיבור לקהילה הוא חלק ממני. זה לא משהו שאני מעלה בדעתי לנתק את עצמי ממנו. נכון, יש הרבה מאוד בעיות שאני היום כטיטי, בחיים האישיים שלי, לא חווה אותן. אבל כשהן עולות בקהילה שלי, זה עדיין נוגע בי. אני גאה להיות אתיופית, גאה במסורת שלי. אלו הערכים שאני מקנה לבן שלי, ואני גם מעלה לסטורי מתכונים מסורתיים של העדה. אני לא בורחת מהתווית.
"באותה נשימה אני זו אני, יש לי את הדעות שלי ואת התחושות שלי ואת הדברים שאני מאמינה בהם. דברים שאני עושה שהם לא בהכרח קשורים לקהילה. האתיופים והעדה האתיופית הם לא הדבר היחיד שמעניין אותי. אכפת לי מכל מה שהוא לא הוגן ולא צודק בחברה הישראלית. הנה, הנחיתי את הטקס של מועצת אוקטובר. עשיתי את זה כי אני מזדהה עם הכאב, הלב שלי עם המשפחות, ואני מאמינה שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית".
הרצון להיות ישראלית לכל דבר ועניין מבלי להתרחק משורשיה, ליווה אותה מילדות. "הבנתי מהר מאוד שאם אני רוצה להשתלב בחברה אני צריכה לאמץ את השפה, לדבר כמו ישראלית ולרכוש חברים ישראלים. זה לא שלא היו לי חברים אתיופים, אבל השתדלתי מאוד שיהיו לי גם חברים לבנים, ישראלים, שילמדו אותי את התרבות. אני שמחה שלא הסתגרתי בעולם שלי, על אף שזה היה הקל והנוח, שהרחבתי אופקים. למשל, החברה הטובה שרשמה אותי לתחרות מלכת היופי, נועה, היא לא אתיופית".
היחס השונה שמקבלים שחורים מול לבנים בישראל, הוא אחת הטענות של איינאו כמי שמלווה מקרוב את פרשת היעלמותה של הילדה היימנוט קסאו ממרכז הקליטה בצפת בשלהי פברואר 2024. איינאו לא מסתירה את הזעם שלה על אופן הטיפול בפרשה, שמופנה גם לראש הממשלה, ותומכת בדרישה להעביר את ניהול החקירה לידי השב"כ.
"נכנסתי למאבק של היימנוט כהורה לילדים במדינת ישראל", היא אומרת, "אני לא חושבת שאפשר להתעלם מילדה שנחטפת פה. אסור לנו לנרמל מציאות שבה ילדה נחטפת ולא מוצאים אותה. זה יכול לקרות לכל ילד בישראל, ואנחנו יכולים להפוך לאמריקה בעניין הזה".
מה את יודעת על הטיפול בתיק היום?
"התיק בלהב 433, הם טוענים שהם חוקרים. בשלושת החודשים האחרונים, עם חברת ייעוץ אסטרטגי שנכנסה לעזור לנו, 'קריטיקל אימפקט', בהובלת דורון הדר, גיבשנו אסטרטגיה חדשה. פגשנו את כל ראשי המפלגות לקראת הבחירות כדי לשמוע מה הם מתכוונים לעשות ומה הם יכולים לעשות למען היימנוט. בסופו של דבר הגענו גם לפגישה עם ראש השב"כ דוד זיני.
"הדרישה שלנו היא שהשב"כ ינהלו את החקירה. לא שיסתפקו בלתת את הכלים, אלא ינהלו אותה בפועל. גם אנחנו וגם המשפחה מרגישים שזה הגוף המתאים ביותר לחקור את המקרה של היימנוט. כל דקה שעוברת מסכנת אותה".
כמה הנוכחות שלך במאבק עוזרת?
"עוזרת. אני רואה את ההשפעה של זה, למשל כשאני פונה לחברי כנסת. זה לוקח ממני הרבה מהזמן שלי, אבל אני יודעת שאני מוכרחה להיות שם. אני מרגישה נחוצה".
את באמת חושבת שאם היה מדובר בילדה לבנה המצב היה אחר?
"אני בטוחה שאם הילדה הזאת הייתה נעלמת מרמת-השרון או מתל-אביב או מהרצליה - היחס היה אחר. כשאתה רואה את ההתנהלות של המשטרה מההתחלה, ב-24 השעות הראשונות אחרי שהיא נעלמה - את הדרך שבה הסתכלו על המשפחה, את הזלזול - אתה תופס את הראש. אין לך ברירה אלא לשאול את עצמך למה זה קורה. בחיים האישיים שלי אני לא מסתובבת כל היום עם התווית של ‘אכלו לי ושתו לי’, אבל כשאני רואה את המקרה של היימנוט, קשה לי שלא לתהות".
באנצ’י קסאו עם תמונת בתה הנעדרת, היימנוט
(צילום: יובל חן)
יש אנשים שאיכזבו אותך אישית במאבק?
"לא פגשתי את ראש הממשלה באופן אישי, אבל הוא פגש את המשפחה וזה היה מאכזב. בסוף זו החלטה של איש אחד להורות לשב"כ להיכנס לתמונה - והוא לא עושה את זה".
החקירה עוד לא הצליחה לבסס שמדובר בחטיפה. את משוכנעת שזו חטיפה?
"כן. המשטרה צריכה לעבוד על בסיס ראיות, ועד שאין להם ראיות הם לא יכולים לקבוע בוודאות אם זו חטיפה או לא. בסרטונים רואים אותה נכנסת למרכז הקליטה, מחלקת פליירים, אבל לא רואים אותה יוצאת ממנו. הייתי שם, במרכז הקליטה, זה מבנה מעגלי וסגור. מי שלקח אותה ידע מאיפה להיכנס ומאיפה לצאת. היא בוודאות נחטפה. אין שום הסבר אחר לזה".
אין לך בעיה להביע עמדה נחרצת כל כך, כשפרטי המקרה עדיין לא התבררו במלואם?
"אז לאן היא הלכה? שיביאו לי תאוריה אחרת ואז אני אגיד, 'וואלה, אולי אני טועה ואתם צודקים'. לאן ילדה בת תשע יכולה להיעלם במשך שנתיים? מתחבאת מתחת לספה בסלון? איפה היא?".
העברת ביקורת גם על מפורסמים שלא התגייסו מספיק למאבק.
"אני לא הולכת עכשיו להתנגח באנשים באופן אישי. אני מרגישה שאנחנו עם מוכה טראומה. בגלל מה שעברנו בשנים האחרונות, בגלל הזוועות שראינו וחווינו, החושים שלנו קצת קהו. הייתי מצפה שדבר כזה יגייס את כל האזרחים, את כל המדינה, אבל זה לא קרה. מעורבות חברתית צריכה להיות אחת האג'נדות שלנו כאן".
× × ×
לצד הביקורת הנוקבת על מה שקורה בישראל, איינאו אוחזת בכובע נוסף, כשהיא מייצגת את ישראל בעולם. בחמש השנים האחרונות הופיעה ב-69 אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, רובן כנציגת JNF - Jewish National Fund.
את מגינה על ישראל מפני האשמות באפרטהייד, ובאותו זמן מדברת על גזענות כאן. איך הדברים מתיישבים?
"יש לבקר את המדינה שלי מבפנים ויש לייצג אותה מבחוץ. אני מפרידה בין הרצון שלי שנחיה פה בצורה טובה, לבין איך ניראה כישראלים בעולם. גם בארצות-הברית יש גזענות, ובמקומות רבים אחרים. אני אוהבת את המדינה שלי, ואייצג אותה בחוץ בצורה הכי טובה שיש, בגאווה גדולה. אבל אני גם לא מסתירה את האתגרים. אין לנו ארץ אחרת. אני חיה פה, מגדלת פה את הילדים שלי ורוצה שיהיה להם עתיד טוב".
טיטי איינאו בטקס לציון 30 שנה לעליית יהודי אתיופיה
(צילום: אוהד צויגנברג)
בעצם את אומרת שאת הכביסה המלוכלכת לא מכבסים בחוץ.
"במדינת ישראל יש מקום לביקורת פנימית. אם משהו מפריע לנו כאן אנחנו יכולים למחות ויכולים לשנות, ולהתמודד. באותה נשימה, ובטח בתקופה זו, אני לא אלך לבקר את ישראל מבחוץ. יש לנו מספיק מבקרים מבחוץ, ואני חושבת שצריך להגן על הבית שלנו, על המדינה שלנו, היא יקרה מדי. צריך גם להראות את הדברים הטובים שיש כאן".
מה מדאיג אותך במיוחד במאבק על דעת הקהל?
"הדור הצעיר שנמצא בטיקטוק. אנחנו איבדנו אותו. הם חושבים שלקחנו לפלסטינים את המדינה שלהם, ושאנחנו מבצעים רצח עם בעזה. הם ממש מאמינים בזה. הכסף הקטארי הגיע לכל מקום. הם מנסים לקשור את המאבק של העם הפלסטיני לדיכוי, לגזענות ולמה שהאפרו-אמריקאים עברו".
איך את מרגישה כשאת מסתובבת היום בחו"ל?
"אני מפחדת, אמיתי. אם אני עם הילדים ושואלים מאיפה אנחנו, בעלי ישר אומר שאנחנו מישראל. ואז אני אומרת לו, 'למה? אנחנו עם הילדים פה'. לפעמים אני אומרת שאני מאתיופיה".
"הייתה הרגשה של כישלון. נסעתי לחו"ל כדי לפתח את הקריירה ולקחת אותה למקומות בין–לאומיים, ואז את מגיעה לשם ואומרים לך לא. נטו כי היה לי קצת טוסיק וקצת ציצי. לא חושבת שהרגשתי לא יפה, אבל הרגשתי לא מתאימה"
לפני ההתגייסות למאבקים החברתיים ולמאמצי ההסברה, איינאו ניסתה לפלס לעצמה דרך בעולם הדוגמנות הקשוח בישראל - ואז בעולם.
בעבר סיפרת שלא התקבלת לתצוגות בפריז כי לא היית רזה מספיק.
"מאז לא חזרתי לפריז. זו הייתה תקופה שהייתי בה רזה ממש. כולם חושבים שעבודת הדוגמנות נוצצת ומגניבה, אבל זה ממש לא נוצץ. החלק של התצוגה, שבו את הולכת עם איפור ושיער עשויים - זה החלק הנוצץ. אבל יש הרבה עבודה מאחורי הקלעים. לעמוד בתורים ארוכים של מלהקים, לרוץ מאודישן לאודישן ולא לאכול כמו שצריך. אתה נכנס לחדר, מסתכלים עליך שתי שניות, מבקשים ממך ללכת בפניהם ומסתכלים עליך כמו על חתיכת בשר. בתקופה שבה הייתי בפריז הייתי בתקופה הכי רזה שלי, אי-אפשר יותר מזה, אבל לא נחשבתי לרזה מספיק".
איך זה מרגיש, אחרי שבישראל נבחרת למלכת היופי, להגיע לשם ולקבל תשובה שלילית?
"זו הייתה הרגשה של כישלון. נסעתי לחו"ל כדי לפתח את הקריירה ולקחת אותה למקומות בין-לאומיים, ואז את מגיעה לשם ואומרים לך לא. נטו כי היה לי קצת טוסיק וקצת ציצי. הגוף שלי היה בשרני מדי בשבילם, לא הייתי קולב מהלך. זו תחושה של 'אני כנראה לא מספיק טובה פה'. לא חושבת שהרגשתי לא יפה, אבל הרגשתי לא מתאימה".
איינאו ניסתה את מזלה גם בארצות-הברית, אחרי שהוחתמה בסוכנות IMG הבין-לאומית (לצד הייצוג בסוכנות "יולי"), ואז חזרה לארץ כדי לטפל באחיה שחלה. "אלו היו שנתיים ומשהו שלא עבדתי בהן. התעשייה בארץ לא כזאת גדולה, והיא לא מספיק מגוונת. תראה את הפרזנטורים שיש היום לחברות האופנה הישראליות הגדולות. אין שום דבר שמייצג את הצבע שלי, כולם בלונדינים עם עיניים ירוקות. זה חבל, כי יש פה קהילה ויש פה אנשים".
זה מגביל גם הזדמנויות בתחום המשחק?
"כשמלהקת מבקשת ללהק מישהי לתפקיד של עורכת דין, היא לא תלהק אתיופית. שוטרת אתיופית כן. אז מראש כמעט שאין לך סיכוי שם. בסוף, כל קהילה צריכה את הייצוג שלה, בייחוד כשאנחנו מדינה שחיים בה אנשים מכל מיני סוגים ומכל הצבעים. הגיוון הוא דווקא היתרון שלנו. יש לנו אופציה שיהיה הכל מהכל, ולמרות זאת אנחנו די מקובעים".
היה מקרה ספציפי שבו הרגשת שלא לוהקת בגלל המוצא שלך?
"לא היו מקרים ספציפיים. אני גם לא אוהבת את הכיוון הזה של 'לא ליהקו אותי כי אני אתיופית'. אני אומרת משהו אחר, שמראש צריך לגוון. אני פונה לקולנוע הישראלי, לאנשים בתעשייה, בהפקה, ואומרת: אל תקטלגו אנשים לפי הצבע שלהם, אלא לפי הכישרון שלהם. כל אחד יכול לבצע כל תפקיד".
× × ×
בשנים האחרונות היא הגשימה את החלום הכי גדול שלה, והקימה משפחה עם איש העסקים צחי פרנקל. בשנת 2022 הפכה אמא לדוריאן, ולפני כשנה הצטרף למשפחה עוז. לפני מספר חודשים היא עוררה סערה ברשת לאחר שפירסמה באינסטגרם סרטון שבו היא מניקה את עוז בסופרמרקט ובתחנת אוטובוס, עם הכיתוב "תרגישי חופשי להיניק איפה שבא לך". הסרטון עורר דיון בנושא הנקה בפומבי, אבל גם גלש לתגובות גזעניות כמו "פה זה לא אפריקה, שהנשים עם הכל בחוץ".
הופתעת מהתגובות לסרטון?
"כן, הופתעתי מאוד. ידעתי שיהיו אנשים שלא יאהבו את זה, אבל וואו. קיבלתי גם הודעות מנשים מניקות שכתבו 'זה לא נעים לי לראות ציצי'. כל נוף הילדות שלי היה נשים מניקות בציבור, זו התרבות שגדלתי בה. לא הכרתי משהו אחר. אני לא נפגעת ברמה האישית, אבל נדהמתי מהשנאה ומהבורות".
טיטי איינאו עם בנה הקטן
(צילום: מהאינסטגרם)
חשוב לך לנפץ מוסכמות.
"שמתי את ההנקה בפרונט כדי לעודד הנקה, לא כדי לעצבן את הציבור. רציתי שנשים מניקות ירגישו בנוח. היו גם תגובות תומכות כמובן, מלא נשים שיתפו אותי, 'את לא מבינה מה עשית לנו', 'איזה מדהים', 'תודה רבה וכל כך חשוב שיראו גם את הצד הזה'. זה נתן להן כוח. וזו המטרה שלי, משם אני מגיעה".
איזו אמא את?
"אמא מעורבת שאוהבת את הילדים שלה. חשוב לי לחנך אותם לאהבת הארץ, לאהבת המדינה ולערכים. אני מטיילת איתם המון, חשוב לי שיאכלו כמו שצריך. אני אמא נוכחת מאוד".
"אני בטוחה שאם ילדה הייתה נעלמת מרמת–השרון או מתל–אביב או מהרצליה - היחס היה אחר. בחיים האישיים שלי אני לא מסתובבת כל היום עם התווית של ‘אכלו לי ושתו לי', אבל כשאני רואה את המקרה של היימנוט, קשה לי שלא לתהות"
ואת מרגישה שהאימהות מגבילה אותך מקצועית?
"היום מצופה מנשים גם לעשות קריירה וגם להיות אמהות ולטפל בילדים. הרבה מהנטל נופל על האישה. אם אישה יושבת בבית ומגדלת ודואגת לילדים, אומרים שהיא לא עושה קריירה. אם מישהי עושה רק קריירה, יש עליה ביקורת. אם את לא שמה את התינוק במסגרת לפני גיל שנה, הרבה פעמים את מאבדת את העבודה שלך, אז זה כן מגביל באיזשהו מקום. אני יודעת שאני לא יכולה עכשיו לשכוח מהכל ולהיות חצי שנה או שנה בבית".
איבדת את אמא שלך בגיל צעיר. את מרגישה שחסרה לך דוגמה להישען עליה באימהות?
"כן, זה כל הזמן נוכח בחיים שלי. אמא שלי חסרה בכל מקום, בכל זמן. למשל כשאני לא בטוחה מה נותנים לילד כשהוא חולה, כשהייתי רוצה עצות על 'תרופות סבתא', בימי הולדת שהיא לא נמצאת בהם, בלידות שלי ובתקופה שאחרי הלידות. הדודות שלי באות לעזור, אבל אמא שלי חסרה מאוד".
יש דברים שאת מנסה לתת לילדים כי לך לא היו?
"כן, הנוכחות שלי. אני משתדלת מאוד להיות נוכחת, כי לא הייתה לי אמא. אתמול הייתי בצילומים ונעדרתי כל היום מהבית, אז זה עשה לי רע. אני חוזרת ישר למקלחות ולארוחת ערב להיות איתם, משתדלת מאוד שאף אחד לא ירגיש שלא היה איתי מספיק זמן".
את מרגישה שהאובדן של אמא שלך הפך אותך לאמא חרדה יותר?
"זה משהו שאני עובדת עליו עם עצמי. כשאתה הורה אתה לא דואג רק לילד שלך. לי לפחות יש לפעמים חששות של 'חס וחלילה, מה יהיה אם יקרה לי משהו', אבל אני משתדלת מאוד לא לתת להם מקום".
דיברת בעבר על החלום לבית, למשפחה ולשולחן שבת. את מרגישה שהגשמת אותו?
"כן, זה חלום שהתגשם. ארוחות שישי וקידוש זה משהו שאני שמה עליו כל כך הרבה דגש. אם אני בחו"ל, הבן שלי אומר, 'מי יברך לי? מי יעשה לי קידוש בשישי?' אז אני מקפיצה את אחי שיבוא ויעשה לו קידוש. אז זה לא רק שהחלום התגשם, זה כבר מושרש בילד שלי, וכיף לראות את זה. תמיד יש חלומות ורצון להתפתח ולעשות עוד, אבל הבית שלי הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם".
טיטי איינאו עם בעלה צחי פרנקל, בהצעת הנישואים
(צילום: מהאינסטגרם)
אם אמא שלך הייתה יכולה לראות אותך היום, מה הכי היית רוצה לספר לה?
"הייתי רוצה שהיא תכיר את הילדים. אני מדברת עליה הרבה, אז דוריאן מכיר אותה ממש. לפעמים אנחנו הולכים לאנשהו והוא אומר לי, 'אמא, אמא שלך לא יכולה לבוא כי היא בגן עדן'. הסברתי לו שהיא בשמיים, אבל תמיד-תמיד מסתכלת עלינו".
