על התווית האליפטית באינטרקום הבניין של גל אוחובסקי ואיתן פוקס בשכונת טסטצ'יו הירוקה והיפה ברומא מודפס, ליד הלחצן המוזהב, FOX UCHOVSKY, וזה נראה מסודר ורשמי וקבוע ויוקרתי, כאילו חיו שם מאז ומעולם, בדיוק כמו שמות שאר הדיירים, שלאיש מהם, מן הסתם, אין מושג כי הזוג הגאה המבוגר הזה, שמתגורר כאן זה כשנה וחצי בלבד, שכר את הדירה הזו לאחר שבוטל וכמעט נמחק לחלוטין בארץ מולדתו.
מה הם יודעים.
אוחובסקי ופוקס אוהבים את השכונה והדירה כמו שכדאי שיאהבו אחרי מה שעברו בדרך לפה. "זרקו אותנו מארבע דירות שכמעט הצלחנו לשכור", אוחובסקי מחייך, כי מתברר שכדי לשכור דירה ברומא, עדיף שיהיה לכם מעסיק מקומי מסודר, וזה היה די מסובך עבור אוחובסקי ופוקס, שהגיעו לכאן, בעצם, בלי עבודה בכלל. "חמש שנים אחרי הפרשה, ולמעשה עד היום לא הכנסתי גרוש", אוחובסקי אומר.
שבועיים לפני ההגעה לרומא הצליחו לסגור, דרך קשרים, על הדירה הזו, ועכשיו הם כאן, מתניידים ברגל ועל אופניים חשמליים ברחובות השכונה שיש בה הכל; מסעדות טובות ("אני לא יכול לראות יותר פסטה", פוקס מדגיש), מאפייה מצוינת, בית ספר למחול, וכיכר גדולה שהיא "כמו שינקין בניינטיז - עם חנות של זקנה אחת שאתה לא מבין מה בדיוק היא מוכרת, וחנות בגדים של צעירות שאתה לא מבין בדיוק מה הן קונות", אוחובסקי צוחק את הצחוק המרעים המוכר שלו. הדירה עצמה - למקרה שתהיתם - מעוצבת לא פחות מכל דירה תל-אביבית עכשווית; קירות לבנים מאוד, מטבח לבן מאוד, ספה לבנה, פרופילים שחורים, יציאה למרפסת קטנה שמשקיפה לחצר פנימית רומנטית.
לא הייתם מצפים מאוחובסקי את פוקס לשום דבר פחות מזה.
גם בגילם (60 פלוס), כשהגיל אולי לא ניכר אבל כבר נוכח - הם עדיין מדגמנים את מה שהם: זוג הפוסטר הגאה של מי שסוגרים יחד 38 שנים והצליחו להישאר רזים.
רק שהפוסטר כבר מזמן לא שם.
לפני חמש שנים הוא נתלש ונקרע לחתיכות, והדבר שאני מסתכל עליו עכשיו הוא, כמו שאוחובסקי קובע לגבי עצמו, "משהו מוזר וכמעט מטאפיזי; כי מַתָּ, אין אותך, ובסוף אתה אומר: אבל אני חי, הנה אני יושב פה".
× × ×
הפרשה, כמו שנקרא לה בשיחותינו, התפוצצה בדצמבר 2021, בכתבה ששודרה בחדשות התאגיד והביאה, בטשטוש קולות, שתי עדויות של גברים שטענו כי במהלך מפגשים מיניים עם אוחובסקי הוא הפעיל כלפיהם כוח ופעל באלימות. כשנפתחה חקירת משטרה, שני הגברים מהכתבה לא הגישו תלונות, אבל שני מקרים נוספים הופיעו והפכו לבסוף לתלונות – אחת מטעם מעסה שאוחובסקי קיים איתו קשרים כ-15 שנים קודם, והשנייה מטעם אדם שהיה איתו בקשרי ידידות שכללו גם קשר מיני, ופירסם במאקו כתבה שבה פירט בהרחבה את טיב הקשר. במרץ 2022 סגרה המשטרה את החקירה, ניקתה את אוחובסקי מכל אשמה והודיעה כי המעשים לא חצו שום רף פלילי.
זה כבר לא שינה. אוחובסקי – כעיתונאי, כותב ועורך עתיר זכויות, כאחד מראשי הקהילה הגאה בישראל (הוא התפטר, מיד לאחר הפרסום, מנשיאות איגי – ארגון הנוער הגאה – שהיה ממקימיו), כאיש טלוויזיה ("המעגל הקטן", "כוכב נולד") וכתסריטאי ("ללכת על המים" ו"הבועה", בין השאר) – היה, בפועל, בטל ומבוטל.
"באותן 15 דקות טלוויזיוניות שבהן הואשמתי, נשפטתי, הורשעתי, נגזר עליי גזר דין ביטול ומוות, ואחר כך גם גררו את הגופה שלי בכל העיר - השתמשו אך ורק במילה 'צעירים' לתיאור המתלוננים, וכל מי שפתח טוויטר שעתיים אחר כך קרא שהתפטרתי מנשיאות ארגון הנוער הגאה - אז מה תבין מזה?" אוחובסקי אומר. "לא תבין שהמתלוננים, בזמן האירועים כביכול, היו כולם בסביבות גיל 30, אנשים בגירים שהיו איתי בקשר. אבל המערבולת התקשורתית היום מהירה כל כך, שבתוך דקה אתה בעצם הופך למפלצת. אז היו חברים שאמרו לי: ‘אתה יודע לדבר, לך לתקשורת’. אבל היו עם זה שתי בעיות: אחת, שלא אומרים לך בכלל מי ומה. לא היו שום פרטים ושמות, והיו שם שני סיפורים, ומאחר ששניהם לא הפכו לתלונות, עד היום אני לא לגמרי בטוח מי היה אחד מהם, וייתכן שלעולם לא אדע במאה אחוז".
ועדיין, בסוף הופיעו תלונות.
"הפרשייה הזו שונה מהמקובל כי היא לא התחילה מזה שמישהו התלונן במשטרה, אלא מזה שנהיה איזה עניין בתל-אביב, שאחרי כמה מקרי מי-טו של סטרייטים ומקומות עבודה, התחיל ממש ציד מכשפות בניסיון למצוא מישהו מהקהילה הגאה".
מי מתחיל רדיפה כזו?
"העיתונות האלטרנטיבית הייתה ברגע שיא של מי-טו והתחילו לחפש מישהו מהקהילה. זה נהיה דבר. אין לי דרך ממשית להסביר איך, אבל כשזה קרה, הרכילות בתל-אביב הייתה שאני רק ראשון בתור של 15 איש. ורק כשקצת התפזר האבק הבינו שאולי קיים פער גדול בין הכותרות לבין איך שזה הסתיים".
אם אני יוצא לרחוב ונחמד לי, ואני רואה משהו יפה, שומע שיר יפה באיטלקית, נראה לי שהכל בסדר. אבל יש בקרים שלא בא לקום, כי בשביל מה. מזל שיש לי את איתן, כי בימים שאני מתעורר בזיעה קרה ושואל מה יקרה כשבאמת ייגמר הכסף, הוא תמיד אומר שהסתדרנו עד היום, ויהיה בסדר"
אחד המתלוננים, גיא אימרמן, פירסם במאקו מונולוג ארוך שפירט את יחסיכם.
"זו הכתבה שגרמה לי הכי הרבה נזק מבחינתי. כשעורכי הדין אמרו לי: 'תירגע, הוא בעצם לא מאשים אותך שם בשום דבר פלילי', אמרתי: מה שאתם לא מבינים זה שמי שיקראו את הכתבה יחשבו שאני אדם מגעיל וניהלתי יחסים מגעילים עם אדם אחר, בזמן שהיחסים איתו היו מאוד טובים, ולמעשה הייתה שם חברות. אז אין לי מה להגיד כיום על הכתבה, מלבד זה שאני חושב שמקום העבודה שלי אז – מאקו – לא היה אמור להיות המקום שמפרסם את הכתבה הכי מכוערת עליי".
הצניחה מגובה רב הייתה, איך לא, קטלנית. אוחובסקי זוכר היטב את הרגע שבו נשמטה מתחתיו האדמה: "איתן ואני היינו בבית מלון בציריך, בשעת בוקר. הגענו לסוף שבוע שבו היינו אמורים לקבל פרס מפעל חיים מטעם הפסטיבל הגאה שם, ופתאום הגיעה ההודעה מהתאגיד, שרוצים תגובה. שני מקרים, בלי סימוכין כלשהם ובלי כלום. קראתי את זה ואמרתי לאיתן: 'איתן, הלך עלינו'. הוא עוד אמר 'עזוב', אבל אני הבנתי מיד ואמרתי לו: 'תנשום עמוק, זה משהו איום ונורא, זה צונאמי'. זה היה הכי מפחיד בעולם, והמחשבה הראשונה שלי הייתה: איזה מזל שאבא שלי כבר לא בחיים ואמא שלי דמנטית, לפחות הם לא יעברו את זה. ואז הייתה לי המחשבה של מה נעשה עם האחיינים שלי, שצריך להסביר להם, והם ילדים שעד עכשיו היה להם דוד כזה שלוקח אותם למאחורי הקלעים של הפסטיגל כדי להתחבק עם אליאנה תדהר או טל מוסרי, ופתאום כולם אומרים להם שהדוד שלהם הוא איזה מפלצת".
בשבועות הראשונים לאחר הפרסום – בטרם נכנסה המשטרה לתמונה – אוחובסקי פשוט ספג את המכה. הוא פנה, מבוהל, לעו"ד דורי קלגסבלד – חבר – שהפנה אותו לפרקליט ליאור אפשטיין וליועץ התקשורת רונן צור, והחליט, בעצתם, שלא לפתוח בקרב תקשורתי על שמו הטוב, אלא להתמקד בצליחת אירוע החקירה המשטרתית שבוודאי יגיע.
"ליאור אפשטיין - שהחזיק אותי יום-יום וממש הוציא אותי מהמיטה בכל בוקר במשך כמה חודשים - אמר לי: ‘תתרכז רק בלעבור בשלום את מערכת החוק’. והבנתי שזה נכון. ואני גם אדם שמאוד מפחד מכלא, לא יכול לראות סדרות כלא. ב'אוז' הייתי מפסיק לצפות כבר בפתיח".
חשבת שתלך לכלא?
"אני מכיר את עצמי. אז כאילו לא פחדתי, אבל לך תדע. ובאמת ככל שנחשפו הסיפורים והפרטים, היה לי ברור איך זה ייגמר. לא חשבתי שאני אלך לכלא, אבל תמיד יש הפחד של 'אבל אם'. ואתה גם מבין שמהרגע שזה קרה ואתה מואשם, זה לתמיד. שהבעיה היא שגם אם ייסגרו התיקים, תמיד תישאר עם איזה אות קין".
הוא הסתפק בפרסום פוסט קצר, שבו הבהיר שלא התקיים שום אירוע שלא בהסכמה, אבל הביע צער וחרטה וכתב, בין השאר, שייתכן שלא היה קשוב דיו לפרטנרים שאיתם היה.
אחר כך פשוט הניח לעצמו לשקוע. "בשבועות הראשונים אתה רק רוצה לישון כל היום. אמרתי לאנשים: חברים, עזבו אותי, היום אני רק ישן, לא רוצה לשמוע, לראות, לא רוצה להיות. שכבתי במיטה, לקחתי קלונקס, ומדי פעם, כשאי-אפשר היה לעצור אותי, הייתי קורא עוד מאמר שהסביר איזה אדם מנוול אני. ב'הארץ' מישהו כתב שצריך לעשות לי 'רצח אב', וזה הלך והקצין. צלמים עמדו מחוץ לבית, אז לא יצאתי. אני לא מתבכיין, זה מה שעובר כל אדם שמואשם במשהו, בין אם הוא אשם ובין אם לא. לא במקרה יש אנשים שרוצים להיות איתך כל הזמן, כי מפחדים שתעשה לעצמך משהו. אנשים נורא נבהלים".
מי היו איתך?
"איתן ממש נעמד על רגליו האחוריות, ושני האחים שלי, והחברים שלי, מיד צופפו שורות, באו לבקר, הביאו אוכל, עטפו אותי כל הזמן. כמו בשבעה, וזה באמת קצת אווירת שבעה; זה סוג של מוות, כל התהליך הזה שבו אתה רואה את עצמך מוצא להורג, אבל אתה בעצם עוד חי. רק שהטלפון לא מצלצל יותר, רוב האנשים מתרחקים ממך, העולם נזהר ממך, ואתה כאילו עומד לבד. זו תחושה מאוד משונה".
חודש מאוחר יותר, באחד הבקרים, נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמדו שוטרים. “אמרו לי: עכשיו אתה בא. לקחו את הטלפון והמחשב, והחקירה הראשונה נמשכה שמונה-תשע שעות. זה מאוד קשה. מטיחים בך דברים, ואתה צריך לספר את הסיפור שלך. לזכותם ייאמר שבתוך הסיטואציה הם היו הכי הוגנים איתי שאפשר. כשלקחו אותי לחקירה הם לא הודיעו לתקשורת ולא הגיעו צלמים, וגם בחקירות הבאות איפשרו לי להיכנס מלמטה אם חיכו צלמים בכניסה. החוקר שלי היה אדם רציני. אז נכון שבפעם הראשונה שהגעתי, מישהו שם אמר לי: תדע לך שקיבלת את הצוות עם אחוזי ההרשעה הכי גבוהים במשטרה - שזה תמיד מעודד לשמוע - אבל בסוף, הם היו הכי בסדר. הפעם היחידה שעמדו לי דמעות בעיניים בחקירה הייתה כשאמרו שהם מביאים את איתן".
גל אוחובסקי עם איתן פוקס, בן זוגו
(צילום: אלבום פרטי)
למה?
"כי בשלב ההוא, מבחינת עבודה, היינו עסוקים בפיתוח סדרת טלוויזיה בינלאומית גדולה בכיכובו של ג'ונתן גרוף כסוכן מוסד ישראלי, ויומיים אחרי שהפרשה התפוצצה הגיע מייל מארה"ב שאמר: 'אם רוצים להמשיך בסדרה, מר אוחובסקי לא יוכל להיות חלק ממנה', וקצת אחר כך הגיע עוד מייל: 'כמו כן, אנחנו לא נעביר כספים לחברה שנקראת אוחובסקי-פוקס, ואנחנו מבקשים שאיתן יפתח חברה חדשה'. אז הפכתי מוקצה לא רק בישראל, ואמרתי לשוטרים: 'הדבר היחיד שנשאר לנו בחיים, כלכלית, זו הסדרה הזו, ועכשיו אם יתפרסם שאיתן הובא לחקירה במשטרה – אין סדרה, אתם גומרים עלינו סופית’. והם אמרו: 'אנחנו מבטיחים לך שהוא יבוא וילך, ואף אחד לא יידע'. ואכן זה מה שקרה".
אחרי עימותים שערך מול המתלוננים בחדר החקירות, ואחרי חודשים נוספים של טלטלה, המשטרה הודיעה על סגירת התיקים. "ביום האחרון שם, אחד החוקרים אמר לי במסדרון: ‘תשמע, אם לא היית מפורסם, שום דבר מזה לא היה חוצה פה את חדר המדרגות בכלל’".
× × ×
הכרתי את אוחובסקי עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשערך את "העיר" בשיאו של עידן המקומונים, ראשית שנות ה-90. ניגשתי אליו וביקשתי לכתוב, פק-ברכיים כמתבקש – בכל זאת האיש היה עבורי, כמו עבור רבים אז, סוג של כוכב צפון לכל מה ומי שזז, בין אם במוזיקה, בין אם בביצה התל-אביבית הרוחשת, ובין אם במפגשים עם כוכבים בינלאומיים, שהוא ופוקס נראה בהם תמיד זוהרים לא פחות מהכוכבים, כשאוחובסקי עצמו מותיר תמיד רושם של מי שלבוש טוב יותר, מקושר יותר, מרוויח יותר, שמח יותר.
מתחת לנראות הנוצצת הזאת - ופחות ידעתי את זה אז - היה גל, גלי, בנם של נירה ודובי מחדרה, שהיו שכנים וחברים של הוריה של מי שתהיה, בעתיד רחוק למדי, זוגתי. ילד שרצה בגיל שש ללמוד בלט (ונסוג כבר בשיעור הראשון, כשהבין שיהיה בן יחיד בכיתה), שרצה לנגן פסנתר (אבל הסתפק באקורדיון שפסקה לו אמו, ואז גיטרה), שרצה ללכת, ואפילו הלך, לקורס טיס (זה הסתיים בקריירה מתוקשרת כדייל). כמו זוגתי, גם אוחובסקי גדל להיות אדם אופטימי, שמח בבסיסו, שפוי, תאב חיים. אולי זה משהו במים שם בחדרה, או חינוך מסוים שניתן בבתים מסוימים בשנים מסוימות, שיצר את ההבדל בין ילד חדרתי לילד חרדתי מסוגי.
גדלנו להיות מבוגרים ששימרו את צופן ההפעלה הילדי שלהם, וכשהכרתי לבסוף את אוחובסקי בגובה העיניים – לא כעורך נחרץ, ככותב מרושע לפרקים, כבעליו של טעם שתמיד יהיה שנות-אור לפני שלי – קל היה לראות את הילד ההוא מבצבץ מבעד לחרכי הבגרות. היום זה קל עוד יותר; אוחובסקי רחוק מלהתקרבן, אבל הוא בעליל פגוע מאוד. עדיין.
הוא לא מכחיש שהיה מעורב במערכות יחסים מיניות בהסכמה, כולל הסכמת בעלו ("אנחנו מבוגרים שחיים באופן מאוד גלוי אחד עם השני", הוא אומר על יחסיו עם איתן. "אנחנו משפחה הכי סגורה הרמטית, אבל יש לכל אחד מאיתנו איזה אזור שבו מותר לו לעשות מה שמותר לו. זה הכל"), וייתכן וגם סביר שהיו לו במסגרתן רגעים פחות טובים, נקודות עיוורות, ואפילו כוחנות. אוחובסקי לא מנסה בכלל לערער על הייתכן הזה: "כתבתי שאולי לא הייתי קשוב מספיק לצד השני באירועים האלה, ואני אומר את זה גם היום: לא הייתי קשוב מספיק, אבל זהו. מה שקרה הוא אירועים שאין בהם שום דבר פלילי".
זה לא שינה, הוא יודע. אוחובסקי עבר את אחת המחיקות היותר-טוטאליות שראתה ישראל, ולא באמת התאושש. "אתה מבין שהחיים שלך נהרסו, ושהסיכוי שלך להתפרנס מאוד מוגבל. אף אחד לא רוצה אותך בשום מקום".
גל אוחובסקי ואיתן פוקס
(צילום: אלבום פרטי)
מסביב, אנשים בודדים נרתמו לתמוך בו. "יש אנשים שבדרכם המיוחדת הצליחו להראות אהבה. יאיר לפיד, שהיה שנים שכן וחבר, צילצל. משה אדרי כמובן. עופרה – די-ג'יי עופר ניסים, היה משגע אותי כל יומיים לבוא אליו, והכריח אותי לצאת מהבית פעם בשבועיים, או מיקי בוגנים שהיה מתקשר כל לילה אליי או אל איתן. באו בעיקר חבריי הלא-מפורסמים: יש לי חברה מהתיכון, ענתי, ובעלה אורי, חבר שלי מקורס טיס. הם באמת חברינו הקרובים ולמזלי הם מההייטק, והם אמרו: אל תדאג, תגיד כמה צריך לעורכי דין, כמה צריך כדי לחיות כל חודש, אל תתעסק בכסף, תתעסק בלצאת מזה בשלום. והם החזיקו אותנו כספית כמעט שנה".
לא קצת מביך להיות נתמך?
"מאוד. אבל ברגע הזה, בזמן כזה, צריך לעשות סדרי עדיפויות, ממה יש לך כוח להיות משוגע. ומדובר באנשים מאוד קרובים שמאוד אוהבים אותי, ולזכותם ייאמר שלרגע לא הייתה מהם תחושה של 'נו, מתי ניפטר מכם'".
מי עוד היו שם?
"הדוגמה הכי דרמטית שאני זוכר היא שבאחד מימי שישי הלכתי מוקדם בבוקר לדליקטסן להביא דברים, ומרחוק אני קולט שיש שולחן ובו ריטה, המנהלת שלה רוני ארדיטי, ועוד שני אנשים. נשמתי עמוק, כי לך תדע. ואני מגיע אליה והיא קמה אליי ומחבקת אותי מין חיבוק ממושך כזה, מתחילה לסובב אותי מצד לצד, ושמה את הידיים שלה על הפנים שלי ואומרת: אהוב שלי, חמוד שלי, יפה שלי, ובזמן שהיא מסתובבת כל השיער שלה מתנפנף, זה מראה מאוד דרמטי, יש איזה 200 איש בקפה וכולם מסתכלים ומבינים שהאישה הזאת אומרת: 'אני אוהבת את האיש הזה'. וזה לקח הרבה זמן, הרגע הזה. ואמרתי: 'רגע, ריטה, אני חייב להיכנס פנימה', והיא אמרה: 'אני גם רוצה להיכנס איתך, אני רוצה סנדוויץ'!' ואנחנו נכנסים פנימה, ואז כמובן כולם בפנים מסתכלים ומבינים שהאישה הזאת אוהבת אותי ורוצה להראות את זה, ושילמתי ואספתי את הדברים ויצאתי והלכתי משם מהר, ואיך שהגעתי לאמצע הכביש הרגשתי שאני מתחיל לבכות כמו משוגע. ומהר הלכתי לסמטה, והגעתי הביתה, פתחתי את הדלת, ובכיתי לדעתי הכי חזק שבכיתי מתחילת הפרשה. איתן נבהל, ואמרתי: הכל בסדר, זה בכי טוב. והתחושה הייתה שסוף-סוף, מישהו אוהב אותך. מישהו שמכיר אותך, שיודע מי אתה. זה משהו שנלקח ממני בצורה הכי דרמטית. הלכתי אז ברחוב הכי בחרדה, מוכן לכל דבר רע שיקרה. וזה רגע שאני לא אשכח כל חיי".
מצד שני, הוא אומר, לא מעט אנשים בחרו להיעלם. "הרבה מאוד אנשים מאכזבים אותך ופוגעים בך ומנצלים את זה כדי להראות שהם יכולים להגיד משהו מגעיל על מישהו מפורסם", הוא פוסק. "אבל מעט מהם באמת נוגעים לך ללב, כי כדי לגעת לך בלב, צריך שלמישהו תהיה אחיזה בו עוד מקודם. אז במעגל הקרוב היו שניים ששברו לי את הלב. אולי שניים וחצי".
יש בדיעבד מחשבות על איפה טעית?
"ברור. בן אדם שאומר אחרי דבר כזה 'לא טעיתי בשום דבר' בסוף נהיה רודן של מדינה. אצלי זה מורכב מכיוון שבמשך 40 שנה הייתי בחזית הקהילה, ואני חושב שהמצאתי, מתישהו בשנות ה-80, את הסטייט אוף מיינד שאומר: להיות הומו זה כיף. זה לא משהו שאני מתנצל או מצטער עליו או 'אצליח לחיות איתו'. ומרגע שאיתן ואני נהיינו זוג ב-88' והזוגיות הייתה טובה ויציבה, ואיתן התחיל לעשות סרטים וגם מכרנו לעולם את הזוגיות הזו כאילו אנחנו נורא נהדרים ואין לנו משברים ובעיות והכל בסדר, אז נוצר איזה מין משהו מצד אחד מעורר השראה, ומצד שני אולי נראה קצת פייק, אולי בא לך לתקוע שם איזו סיכה. והדבר שהכי העליב אותי בהתחלה היה שחשבתי לי: אני, בשלב די מוקדם, הבנתי שאני הומו. ואז הבנתי שאני לא סוטה. ועבדתי 40 שנה כדי לשכנע את העולם שאנחנו לא סוטים, והעולם השתכנע, וזה נכנס לקונצנזוס. ובתום 40 שנה, באו אליי ואמרו לי: אתה יודע מה? אתה כן סוטה. וזה הדבר האיום".
השאלה היא אם זה לא אתה אישית. אתה תופס את עצמך כאדם אגרסיבי?
"לא. בחיי הפרטיים, בין חברים וזה, יש הרבה שטוענים נגדי שאני תמים וחלש מדי, לא עומד על שלי ורק רוצה שכולם יהיו בטוב ובהרמוניה. איתן מתעצבן מזה. לעומת זאת, כשאני מייצג רעיון, אין לי בעיה להיות אגרסיבי, וצריך לזכור שהייתי השופט הקשוח ב’כוכב נולד’ ובחזית המאבק ליציאה מהארון. זה מייצר תדמית, שלא בהכרח קשורה לחייך הפרטיים".
גל אוחובסקי עם צדי צרפתי, צביקה פיק ז"ל ומרגלית צנעני בימי "כוכב נולד"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
אתה מרגיש צורך להתנצל?
"אמרתי ישר על ההתחלה: אם אי פעם פגעתי במישהו, אני מתנצל ולוקח אחריות. אבל מה זה בדיוק להתנצל? זה לא משחק ילדים. הייתה חקירה משטרתית של חודשים ארוכים, היו עימותים, הסיפורים האלה נבדקו בקפדנות, ובסופו של דבר המשטרה והפרקליטות סגרו את התיקים ללא אשמה. לא מחוסר ראיות, לא בגלל התיישנות, אלא בגלל שמצאו שלא היה שום דבר פלילי. אז נשאר לדבר על תחושות ורגשות. וכאן זה מתחיל להסתבך כי היה מי שחימם והייתה אווירת עליהום. אפשר להגיד גם שבאופן לא מידתי. ובכל זאת, אני מתנצל שוב אם פגעתי במישהו. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?"
× × ×
7 באוקטובר היה, איך לא, המכה הסופית. ההפקה הבינלאומית שעליה עבד עם איתן בוטלה, ואוחובסקי מצא את עצמו, בפשטות, בחיפוש אחר תעסוקה.
בהתחלה התנדב במטבח מסעדת "האחים" שסייעה באספקת ארוחות למפונים, ובהמשך נסע עם קבוצת מתנדבים שאירגנה העיתונאית יעל גבירץ, לאורך שנתיים, לנקות בתים ביישובי העוטף, "בהתחלה בתים עם דם וכדורים, ובסוף בתים שאנשים חזרו אליהם. זה נתן לי תחושה נורא טובה".
בתחום הפרנסה, לעומת זאת, לא היה על מה לדבר. "כל הניסיונות שעשיתי להציע את עצמי לעבודות ולדברים לא צלחו. הייתי אדם מת ציבורית ועדיין מפורסם, וגם ממילא בגיל שאנשים כבר מתקשים למצוא בו עבודה. לא היה מישהו שממש הושיט יד, שהתאמץ, אבל יכול להיות שככה זה בווליום הזה, בגיל הזה, בסוג כזה של האשמות – שאין דרך להציל אותך".
הכסף הלך והפך לבעיה. אוחובסקי ופוקס הם בעליה של דירה ברחוב מאז"ה בלב תל-אביב, שאותה רכשו בשנת 95' תמורת כ-130 אלף דולר ("אני תמיד אומר: וואי, איך קנינו רק אחת? ואיתן עונה לי: אני מזכיר לך שאז לא היה לנו אפילו את זה, אבא שלי נתן לנו כסף כדי שנוכל לקנות אותה"), ומעבר לזה, הוא אומר, "בעצם כל ההון שצברתי בחיים הוא שמי הטוב – ושמי הטוב נלקח ממני בצורה הכי אגרסיבית, ולא יחזור".
המחשבה על מעבר לרומא עלתה כשחברת ההפקה הבינלאומית שביטלה את סדרת סוכן המוסד שאלה את פוקס אם יש לו בקנה משהו חלופי, והוא הציע רעיון ותיק שלו, לצלם גרסה חדשה לקלאסיקה ההוליוודית “חופשה ברומא”. הרעיון התקבל. "הם נתנו כסף לכתיבת תסריט ואמרנו: אם ככה, בוא נעבור לרומא. שנינו אנשים מבוגרים, אין לנו ילדים, זה נראה לי דבר בריא לבן אדם לא לחיות כל החיים באותו מקום, ושזה לא נורא להיות בחוץ בתקופה האיומה הזאת לישראל".
עכשיו, בשוטטות מקרית עם אוחובסקי ברחובות השכונה ברומא, נדמה שהשתלב, כדרכו, היטב; יש לו סמול-טוק שוצף עם שלל מוכרים ונותני שירות, כולל בני הזוג המבוגרים שמנהלים את דלפק הסנדוויצ'ים (המצוינים) בשוק הסמוך, כולל בעלת דוכן הירקות החביב עליו, כולל הספר השכונתי, המוכר בגלידרייה, ועוד ועוד. הוא לא חוצה רחוב בלי להחליף ברכות עם מישהו, ונדמה שהוא עושה גם כאן את מה שידע תמיד לעשות הכי טוב: חברים.
האיטלקית שלו בסיסית, אבל הוא עובד עליה עם מורה פרטית ושיעור דואולינגו יומי, ויש לזוג אפילו חברים מקומיים, "הם ישר חותכים איתי לאנגלית – למרות שהאנגלית שלהם עוד פחות טובה מהאיטלקית שלי, אבל אין להם סבלנות".
מדי שלושה חודשים הוא מבקר בישראל. "עברתי צנתור לפני שש שנים, באיכילוב, אצל פרופ’ פינקלשטיין. אני סומך רק על רופאים ישראלים ובארץ אני מכיר אותם".
גל אוחובסקי
(צילום: שקד צובארה)
חוץ מזה, הוא אוהב את רומא ולא היה מחליף אותה בשום אי יווני. "אני בן אדם שהדבר שהוא הכי אוהב זה לרדת מהבית ולהיבלע בהמולת העיר, וברומא יש משהו מדהים, המון היסטוריה, אתה הולך ליד דברים בני אלפיים שנה, מטייל פה בלילה ויש בזה הוד והדר".
מצד שני, הכסף. הוא מנסה להיות אופטימי, עובד על עיבודים תסריטאיים לשני ספרים שהצליח להשיג זכויות עליהם בזכות יצירת קשרים – אחד על חייו של דזמונד צ'יילד והאחר רומן גאה של מחבר רבי-המכר טום רוב סמית – אבל בינתיים ללא הכנסות מלבד שכר הדירה מתל-אביב, ו"ירושה שקיבלנו לא מזמן מאבא של איתן. ואני גם על פנסיה, שחסכתי כל החיים".
ניסית לחפש עבודה?
"מאז הפרשה ניסיתי המון כיוונים. ניסיתי לעשות פה דברים יזמיים, אבל זה לא הבשיל. יש כל הזמן את החרדה שיעשו עליך גוגל ויעיפו אותך, ובהרבה מקרים הייתה לי תחושה שאנשים אומרים 'רעיון טוב, אבל הוא גם ישראלי וגם יש שם איזה משהו עם תלונות – לא חייבים אותו'. אני לא מאשים אותם; זה כמו לראות תאונת דרכים ולהגיד: זו לא התאונה שלי, ולהתרחק. גם בפרויקטים שהצלחתי להתחיל הייתי צריך מאוד בעדינות לבדוק, לספר, להגיד. אבל בסדר, אני חי, אני נושם, אני אוכל פסטה".
איך נראים פה ימים טובים ופחות טובים?
"בגדול, אם אני יוצא לרחוב ונחמד לי, ואני רואה משהו יפה, שומע שיר יפה באיטלקית, נראה לי שהכל בסדר. ככה אני בנוי. אבל יש בקרים שלא בא לקום, כי בשביל מה. מזל שיש לי את איתן, כי בימים שאני מתעורר בזיעה קרה ושואל מה יקרה כשבאמת ייגמר הכסף, הוא תמיד אומר שהסתדרנו עד היום, ויהיה בסדר".
כמה ישראל חסרה?
"תראה, לא לחיות בארץ שלך, יש לזה מחיר כבד. החלק הקשה זה שאתה לבד פה, וכל יום שישי כשיש ארוחת שישי של האחים שלי ושולחים לי צילום כזה שכולם עושים שלום, הלב נצבט כי אני לא שם. ויש את הילדים הממש-קטנים של חבריי הטובים איתי ואורי שאני לפעמים מפחד לרגע שהם ישכחו אותי. הם קטנים, וכמה הסוכריות מרומא יחזיקו מעמד בתודעה שלהם? ובסוף אנחנו תא משפחתי קטן, רק זוג, וככל שזה נהדר, יש בזה גם אלמנט – אני לא אוהב את המילה בדידות, אבל זו לבדות כזאת. אני לבד. אין לי פה חברים קרובים כמו שיש לי בארץ, והחיים של אדם כמוני באיטליה הם קצת תלושים. אני לא באמת מבין מה הם צועקים אחד על השני בטלוויזיה".
חסר לך לכתוב בעברית, לפרסם משהו בישראל?
"אחרי חמש שנים שלא היית, גם אם השארת איזה חור או חלל, הוא התמלא, ולא משנה במה. ואחרי מה שעבר עליי, אני מרגיש שאין לי יכולת אמיתית לחזור לזה. אני לא חייב שהדעה שלי תתפרסם ואנשים ימחאו כפיים ויגידו איזה חכם אני. הפרשה הזו הבהירה לי שאני לא כזה חכם כמו שאני חושב".
עד כמה הגיל, 68, מטריד אותך?
"כשמגיעים לגיל 60, זאת הפעם הראשונה בחיים שאתה רואה את הסוף, מבין את נקודת הסיום, וזה לא כל כך רחוק. כשאתה קורא בעיתון שיש פרויקט תחבורתי ל-25 שנה, אתה מבין שהוא לא כולל אותך. אז אני מבין שזה השליש האחרון, וצריך לכבד את זה, ולהרגיע את עצמך. מצד שני, אתה לא רוצה להיות איזה פנסיונר כזה שאומר 'אני הייתי' אלא להמשיך ולעשות. וצריך גם לדאוג לכלכלה ולבריאות. יש לי קצת כולסטרול, לחץ דם, סוכר, אבל זה הכל דברים שכדורים קטנים וחמודים מסדרים".
זו הייתה רעידת אדמה ענקית שבמסגרתה הושמדתי. זה היה משפט שדה. ואז שקע האבק, וכשחלק מהאנשים הבינו מה קרה, הם אמרו: לא רוצים לשמוע ממך. הם אפילו לא עושים את זה בזדון; אתה פשוט לא ברשימה יותר"
איטליה טובה מהבחינה הזו?
"כן. זו ארץ של זקנים, הם מולידים מעט וחיים הרבה שנים, אז כשאתה הולך פה ברחוב אתה רואה המון בני ובנות 90 נוהגים במין מכוניות קטנטנות כאלה, זה מאוד מעודד. רואה סבתא'לה כזאת נוהגת בפיאט הקטנה שלה, ואתה אומר: גם אני אהיה סבתא שנוהגת בפיאט! כל עולם הזקנים פה חמוד".
אני יושב מולו בשעת בוקר בבית קפה בשכונה. המאפים נהדרים, הקפה מושלם, אבל אוחובסקי – עם כל נחמדותו האינהרנטית – נראה מעט שפוף. השיחה על חייו, לאורך כמה ימים, חושפת אותו כפי שמעולם לא ראיתי – סדקים, שברים, פגיעות – וקצת כמו הקולוסיאום או כל מבנה היסטורי מרהיב אחר שאנחנו חולפים לידו, אוחובסקי הוא בו-זמנית משהו גדול שהיה ונחרב, ומשהו שעדיין כאן ושווה ביקור.
ואולי אני מגזים. אבל כשאני שואל אותו מה, לדעתו, אנשים לא הבינו לגבי הפרשה ולגביו עד היום, הוא אומר: "שזו הייתה רעידת אדמה ענקית שבמסגרתה הושמדתי. זה היה משפט שדה, והביטול המוחלט שלי היה רגע בזמן לחלוטין לא פרופורציונלי, בוודאי לא הוגן. ואז שקע האבק, וכשחלק מהאנשים הבינו מה קרה, הם אמרו: לא רוצים לשמוע ממך. הם אפילו לא עושים את זה בזדון; אתה פשוט לא ברשימה יותר. אני לא אומר את זה ממקום של התמסכנות, אני חי את חיי, יש לי משפחה, זוגיות, חברים. אבל יש עולם שלם – כל מה שעשיתי כל חיי – שנמחק. אין אותו בשום מקום. וזה מה שאנשים לא מבינים: שאדם הפך ביום אחד מדבר לכלום".
בבחירות הגיע לישראל כדי להצביע. למחרת, בתל-אביב, נראה, כתמיד, נמרץ ומשועשע. הביקור פה, הוא אומר, תמיד מטלטל – "מצד אחד, אני פוגש את האנשים שאני אוהב, ומצד שני, אני מאוד מרגיש את זה שוויתרו עליי. זה נוכח באיזה אופן שקשה לי להסביר, וזה מאוד מבלבל. כאילו, יש רגע מסוים שבא לי לחזור לרומא, למרות ששם אנחנו בעצם די לבד. אבל לפחות זאת בחירה. זה משהו לא פתור".
יומיים אחר כך הוא המריא בחזרה לרומא. לדבריו, אין להם תאריך יעד ידוע לחזרה לארץ. "אבל אנחנו נחזור מתישהו", הוא אומר. "בסוף כולם חוזרים".
גל אוחובסקי ברומא
(צילום: שקד צובארה)
