"מה קורה פה", אני אומרת לחברה הכי טובה שלי, "מה זה כל האוהלים האלו?" "זה עוד כלום", היא אומרת, "היית צריכה לראות מה שהלך פה ביולי-אוגוסט". שתינו ממשיכות ללכת על החוף, החברה הכי טובה שלי רוכנת אל החול, מרימה איזה צדף סגול ומפותל ובוחנת אותו. אבל אני לא מסוגלת להתנתק מהמראה של שכונת האוהלים המטורפת שמתפרסת לאורך כל החוף. היא מתחילה בערך פה, בחוף הבונים, ומתמשכת לאורך כמה קילומטרים טובים, אפילו מעבר לנווה ים. יש פה זולות מכל הסגנונות האפשריים. אוהלי ענק עם יריעות שחורות ומזרנים זרוקים על הרצפה לצד אוהלי סיירים זולים מהסוג שקונים במאה שקל בילו. ויש גם זולות מושקעות בטירוף שמזכירות בית אמיתי, עם רהיטים שאנשים הביאו מהבית, למשל זו עם הברזנט הירוק שאשכרה בנו בה סלון עם כמה כורסאות מרופדות וספה עתיקה שאין לי ספק שעדיין אפשר לקבל עליה אלף שקל בשוק הפשפשים.
חוף הבונים זה חוף הילדות שלי, ביליתי פה אינספור שבתות כילדה, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ככה, כמו עכשיו, בתחילת נובמבר, רגע וחצי לפני שהסערות של החורף הופכות אותו לציור שמן פלמי מדכדך בגוני אפור-שחור. גם לא היה לי מושג שהוא הפך להיות שכונת זולות כל כך גדולה ופעילה במהלך השנים. "האמת שיש בזה משהו מרגש", אני אומרת לה, "לחשוב שכל כך הרבה ישראלים מאסו בפוליטיקה המסריחה ובצפיפות וביוקר המחיה, ופשוט עברו לגור כאן, על החוף". "מה פתאום", הבסטי שלי אומרת, "כמעט כל האוהלים והזולות שאת רואה פה הם נטושים. לחיות בים כשחורף וגשם? השתגעת?" היא מסבירה לי שאנשים פשוט מתעצלים לפנות את המאהל המושקע שהם בנו. "אולי כי אין להם אוטו מספיק גדול להעמיס את הרהיטים", היא אומרת, "או שהילדים מנדנדים ולמי יש כוח לארוז את כל זה. ולכן הם משאירים את כל הזולות על החוף, שמישהו אחר יפנה וינקה". ועכשיו אני רואה את החוף מחדש. פתאום הוא כבר לא תנועת מחאה רומנטית של אזרחים שקמו והחליטו להחזיר לעצמם נשימה ושקיעות ולהפסיק לחיות דרך הפילטר החדגוני הזה של כן ביבי-לא ביבי. לא, החוף הזה הוא תמונה הפוכה, כזו של נטישה והזנחה וייאוש, של לקום ולהשאיר את הזבל שלך למישהו אחר שינקה אותו, כי ממילא הכל מקולקל ולמי אכפת.
(איור: לביאה טושינסקי, באמצעות בינה מלאכותית)
"אבל אוהלים וציוד מחנאות זה דבר יקר", אני אומרת, מסרבת לקבל את המציאות, "מה פתאום להשאיר אותם על החוף ולא לקחת? את בטוחה שזה נזרק? אולי זה של אנשים שעוד מעט יחזרו לקחת?" "תאמיני לי, אלו זולות נטושות לגמרי", הבסטי שלי אומרת, ומשהו שמזכיר חמלה עולה בעיניה היפות. היא כנראה מבינה בחוש שהמראה הזה מדכא אותי, פשוט עושה אותי אפילו עוד יותר עצובה ממה שהייתי כשהגעתי לפה.
הגענו לפה אתמול כדי לחגוג לבסטי שלי יומולדת 49. רק אני והיא ועוד חברה אהובה, הצלע השלישית במשולש החברות שלנו. החברה הביאה איתה גם את הקרוואן החדש שלה, משהו משוגע עם תאורה חכמה ומיטה זוגית שלא הייתה מביישת ספינת קרוזים מפוארת. הגענו בחושך, הדלקנו מדורה וככה ישבנו מסביבה. שתיהן דיברו, אבל אני שתקתי, לא ידעתי מה להגיד, איך להסביר את מה שקורה לי לאחרונה. כי כבר חודש, אולי חודשיים, אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה, הנפש שלי מסרבת לדבר איתי. פשוט מפנה לי את הגב כמו איזה ילד נעלב. אני מנסה לדברר אותה, אבל כל מה שאני שומעת בחזרה זה מין רעש לבן כזה, דממת אלחוט של נפש ריקה. זה ממש מפחיד לחיות בערפל רגשי, לנסות לצאת מהיער האפור הזה שבו הלכתי לאיבוד כשכל מה שאני רוצה זה את הדבר הזה שסנדרה שדה דיברה עליו בריאיון, "לחיות בתשוקה גדולה". "תפסיקי כבר", כעסתי על עצמי כשראיתי אותה, נזכרת בחברה שלי שזה עתה גילו לה סרטן במוח ובעוד חברה שאיבדה את אחותה האהובה ב-7 באוקטובר. אז הנשמה שלי קצת מלוכלכת ועכורה עכשיו, אני עדיין בת-מזל, יש לי אהבת אמת, יש לי ילדה מהממת ובריאה.
ואני יודעת, יש לי סיבות. החברה עם הסרטן וההורים שלי בני ה-90 פלוס. הילדה שלי ואני לא מתקשרות כמעט בזמן האחרון, היא יוצאת מהבית אחרי שהייתה פה סופ"ש ואפילו לא הצלחתי לספור חמש מילים שהחלפנו. לרן יש פריצת דיסק, ולי יש בדידות חדשה ושתקנית שאני אפילו לא מצליחה לדברר מולו כי הוא ממילא עסוק בלעשות תרגילי גב על השטיח.
ואני אפילו לא יודעת אם זה משהו יוצא דופן, אם יש עוד אנשים שיום אחד קמים ומגלים שהנשמה שלהם כבר לא עונה להם למיילים. רק שאני כבר לא מבינה בשביל מה זה טוב, בשביל מה עוד יום ראשון, לשים רגל אחרי רגל וללכת למכולת. אני גיבורה שאיבדה את המניע שלה, ומי בכלל היה קורא כזה סיפור משמים. ולכן לא דיברתי על עצמי כמעט בכלל במדורה, והחלטתי רק להקשיב. להקשיב זה תמיד הכי טוב, את פשוט מרוקנת את עצמך, הופכת את העיניים שלך לבריכה של אמפתיה חומה, פשוט מאזינה כמו כלי קיבול טוב לאנשים אחרים פורקים. "טוב, אני הולכת לישון", אמרה הבסטי שלי אחרי שעה, "אני רוצה לקום כמו תמיד בארבע בבוקר, ללכת לטייל על החוף, להשתזף קצת באור הלבנה".
כשהיא אמרה את המילה "לבנה" במקום להגיד "ירח", הרגשתי פתאום איך הלב שלי מתמלא באהבה אליה. נפגשנו לפני 30 שנה, אני הייתי ברמנית באחד הברים הכי פופולריים בתל-אביב והיא הייתה המלצרית החדשה. רגע אחד עוד עמדתי על הבר וניסיתי להכין קוקטייל קפיריניה ליצ'י מסובך, וברגע השני היא כבר עמדה שם מהצד השני של הדלפק וביקשה "קולה לשולחן 14". הסתכלתי עליה, ומיד החלטתי שלא תהיה כאן שום כימיה. היו לה עיניים כחולות ענקיות, שפתיים מלאות ורגליים חטובות וארוכות במיני מחויט של ילדה טובה. היא נראתה לי כמו בחורה שאין לה מושג איך זה לא להיות יפה, בחורה עם עיניים כחולות שבטח יש לה חבר טייס וארון מלא בנעלי בובה והכל הולך לה בחיים.
אבל המלצרית החדשה לא ויתרה, רק אחר כך היא תספר לי שמההתחלה היא החליטה שאני מוצאת חן בעיניה. "בואי איתי", היא אמרה לי בסוף המשמרת בתעוזה שהפתיעה אותי, "אני הולכת לשתות שוקו חם באבן גבירול". וככה מצאתי את עצמי יושבת בשלוש בבוקר מול מיס עיניים כחולות, מגלה שהיא בכלל לא מה שחשבתי עליה. נתחיל בזה שהיא לא הייתה בת עשירים מהרצליה פיתוח, אלא נולדה בחולון דווקא. שהיא רק נראית כמו מלאך רנסאנסי. בפועל יש לה מוח של שועלה רצינית, ממולחת ומאוד מצחיקה. אבל הכי התאהבתי בה כשהיא שלפה מהתיק שלה עיתון והתחילה למלא מולי בשלווה תשבץ היגיון. אף פעם לא הצלחתי למלא תשבצי היגיון, כל ההגדרות המתחכמות האלו גורמות למוח שלי לקרוס כמו מבנה שהופגז, אז פשוט ישבתי ושמעתי אותה פותרת, ושם הבנתי שיש לי עסק עם משוררת. מישהי שרוחצת באור הלבנה.
והיום בבוקר קמתי, וישר הרגשתי את זה. אני מאכזבת אותה, משעממת אותה. תמיד הייתי החברה התוססת והצבעונית שלה, אישה שזורקת סירי אורז שנשרפו ישר לפח כי למה לרחוץ אותם, החיים קצרים מדי, אישה מהירת צחוק, מחודדת רגש. "ותראי אותך עכשיו", אני חושבת, "שותקת וכבויה, לא מבינה מה עובר עלייך וגם לא מצליחה לברר". זה כל כך הכאיב לי שישר יצאתי להליכה על הים, עד ששמעתי את הקול שלה מאחוריי, צועקת "פיצי, חכי לי, אני באה איתך".
ועכשיו אני מטיילת עם הבסטי שלי בחוף הנטוש ומרגע לרגע המראה מזכיר לי את הנשמה שלי. מלא בפגרים של רגשות שהיו פעם צבעוניים ועכשיו עומדים דהויים וקרועים. אלף פעם כבר חשבתי להתחיל להגיד משהו לבסטי שלי, ואלף פעם החלטתי לשתוק. "מה עובר עלייך?" החברה שלי אומרת עכשיו ותולה בי את אותו מבט כחול ונועז וישיר שהיא תלתה בי לפני 30 שנה, כשהיא התעקשה ש"את חכמה, אז את בטוח טובה בתשבצי היגיון. הנה, תנסי רק הגדרה אחת, 'קפדו את ראשו של הגדול בחיות וקבלו יונק ימי שרוכב על אופניים'". אז לא הבנתי מה היא רוצה ממני, רק שהיום אני כבר יודעת מה היא רוצה מחיי, היא רוצה רק מה שטוב בשבילי.
אני כבר לא מבינה בשביל מה זה טוב, בשביל מה עוד יום ראשון, לשים רגל אחרי רגל וללכת למכולת. אני גיבורה שאיבדה את המניע שלה, ומי בכלל היה קורא כזה סיפור משמים
"הנשמה שלי ריקה", אני אומרת, "ואני ממש מפחדת מזה. אני לא מצליחה לכתוב טורים. את יודעת, כדי לכתוב טקסט טוב צריך להרגיש משהו ברור, משהו חזק וגורף, ואצלי הכל מעומעם כרגע. וככל שלא ברור לי מה אני מרגישה, ככה אני נכנסת יותר ללחץ, כי מה אם אאבד את הפרנסה שלי?" "והלחץ הזה להרגיש משהו ברור רק מכניס אותך עוד יותר למצב הזה", החברה שלי אומרת. והיא צודקת, נפש זה לא משחת שיניים, אי-אפשר ללחוץ עליה בכוח כדי להוציא את מה שנתקע בקצה. "את יודעת", היא אומרת עכשיו, "לפעמים הנשמה עייפה. לפעמים היא מוצפת". "אבל ממה", אני אומרת לה. "חסרות סיבות", היא עונה, "שלוש שנים של מלחמה, הבחירות, גיל 50. מה שאני לא אגיד עכשיו זה לא ישנה, כי הנפש שלך צריכה מנוחה, והיא בטח לא צריכה שתלחיצי אותה ותכריחי אותה לספק תשובות".
ואין פה שום פתרון גאוני, שום פתרון קסם כמו לעשות מדיטציות או ריברסינג מהסוג שאנשים זרים ממהרים לזרוק עלייך. זו רק אחות הנפש שלי שמקבלת אותי כמו שאני. שלא אכפת לה כמה אני עילגת רגשית עכשיו, היא תמשיך ללכת לידי ולא תעזוב אותי עד ששתינו נגלה מה קורה. "בא לך לחפש אוצרות?" היא אומרת ומצביעה על עוד שכונת אוהלים לידנו. אנחנו נכנסות לאחד האוהלים, והיא חופרת קצת בערימת רהיטים, ומוציאה משם מראה במסגרת עץ כבדה ויפהפייה. "זה בשבילך", היא אומרת, "קצת צבע וזה ייראה נהדר אצלכם בבית". אני מחבקת את המראה עם הפיתוחים חזק אליי, וחושבת שאני כבר מרגישה טיפה יותר טוב. כי הנה, יש מישהי בחיי שיודעת מה טוב בשבילי גם כשאני לא יודעת כלום.
