הגשר / "כל הזמן הם בהלם", אמרה לי זוגתי שהביטה בפרומו של "הזמר במסכה". כך אפשר להגדיר את הפאנל שפניו פעורות, ידיו פרוסות באוויר בשאלה הגדולה של חיינו: מי זאת? מי זאת? מי זה? מי זה?
גם אנחנו היינו בהלם. לא מספיק שהמילים בוטות (אב שכול תוקף אב שכול), דווקא בהיותי מוזיקאי, הידהד בראשי כל השבוע השיר "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. אני זוכר שלפני 15 שנה, כשפגשתי את פול סיימון (פנחס זימן, בשמו היהודי) לפני הופעה בארץ ושאלתי אותו אם ישיר את השיר היפהפה הזה למחרת באצטדיון, השיב שהוא לא יוכל לשיר אותו בלי ארט. "אם בא לך תשיר איתי", הציע בנימוס. הייתי אידיוט וסירבתי.
אבל האנלוגיה הזו, "לא יכול לעבור את הגשר על המים הסוערים בלי ארט", קפצה לי ישר, כי אני מזכיר לכם: Like a bridge over troubled water I will lay me down. ובתרגום חופשי לעברית: כמו גשר מעל מים סוערים, אפרוס את עצמי למענך. זהו שיר על חברות, נחמה ונכונות לשאת את כאבו של אדם אהוב. הדימוי המרכזי שלו יפה במיוחד: לא להבטיח שהסערה תחלוף, אלא להיות הגשר שמאפשר לאחר לעבור אותה ביחד.
וזה מצבנו. אז תודה, פול (פנחס), הזמר היהודי האחרון הגדול בין הגויים, ממציא השיר "גשר על מים סוערים" שאני קראתי לו השבוע "גשר על מים בוערים" כי כך ישראל התחממה בסתיו.
הבדיחה / I started a joke, but the joke was on me, שרו הבי ג'יז - אני התחלתי בדיחה, אבל הבדיחה הייתה עליי.
כמה מתאים, למשל הבדיחה היא זה שהאמנו לפוליטיקאים, לסקרים ולפרשנים. זה שבכלל חשבנו את עצמנו למי יודע מה - כל צד בשלו. זה שהופתענו. זה שעשינו את עצמנו לא מופתעים. זה שהפועל ומכבי מובילים את הטבלה בכדורגל.
תשמעו בדיחה טובה: איש אחד נכנס לבר ומבקש לימון. "מה אתה צריך לימון?" שואלים אותו, "הרי לא הזמנת ויסקי". האיש עונה: "כי הרופא אמר לי להפסיק לשתות אבל לא אמר לי להפסיק לסבול מחמיצות-יתר".
ככה ככה / כרגיל, אני כותב את הטור ביום שלישי. הגיע הזמן לחזור להתעסק עם החיים, לא? מבחינת הפחדות, איראן שוב עלתה על הפרק. ולעומת זה, בעיתוננו נרשם שדוח חדש חושף פערים בין הפריפריה למרכז במדדים, בהם השמנת-יתר, סוכרת ועוד חרא כזה. כי בסוף אלה החיים, לא רק פסטיבלי בחירות.
דבר אחד בטוח, יומיים אחרי הבחירות, כששרתי בבארבי ידוע החן לעיני אלף ומשהו צעירים רוקדים מוטרפים מאושרים, הופתעתי כמה מהבמה לא חשתי את הדרמה שהתחוללה בארץ לילה קודם. בעיקר לא את חילוקי הדעות והעלבונות והחשדנויות. מישהו הרים שלט לזכר מאיר ישראל. אחת התחננה שאשיר "סיפור רומנטי". אלה היו שירים בלי ספקולציות. ואם שאלתי בטור של לפני שבוע בכותרת "כמה כמה", אז מה שיצא לנו מזה זה ככה ככה, לא לבלוע ולא להקיא.
אחרי ההופעה / גשם של מרק ירקות (או יקרות) קיבל אותנו כשיצאנו מההופעה בנמל יפו לקראת 12 בלילה, אחרי שעל הבמה אירחתי בספונטניות את ישי ריבו, שחגג יום נישואים (16) עם אשתו. הכי מעניין, ישי ריבו ואני שרנו את השיר שעשינו בזמנו יחד, "והאמת שאין אמת אחת והצדק עף בין הידיים" וכל הקהל שר איתנו. כדאי לזכור את זה. אני רחוק מלהיות פרשן, אני אדם שעושה טייקים שירה, והאמת? היא מתעתעת.
משפחה / הבנתי. מי זאת? מי זאת? זו הארץ, שדומה למשפחה גדולה. במשפחה, כמו בארץ, הריב כמעט אף פעם לא מתחיל רק בגלל מה שנאמר עכשיו. מתחתיו מונחות שנים של עלבון, פחד ותחושה שמישהו לא ראה אותך.
ואז כל תהליך בחירות אחד נהיה גורלי, עם תחושת פסק דין, וכל צד בטוח שהוא רק מגן על הבית – בזמן שהבית רועד. האם יש פתרון? לא. במשפחה וגם במדינה פיוס אינו מחיקה של המחלוקת. הוא ההבנה שגם מי שחושב אחרת שייך לשולחן ושאסור לשבור את השולחן כדי לנצח בוויכוח.
וואו, איזו תמימות יצאה לי פה. אבל יאללה, אודרוב. מה מגישים לארוחת הבוקר אצל הנשיא?
משל האבות / בממלכה אחת בכיכר עמדו שני אבות שכולים. כל אחד מהם נשא את כאבו כמו אבן כבדה. אחד צעק על השני קללה. השני שתק ולא השיב לו. לרגע נדמה היה שכל הממלכה מתקוטטת סביב השאלה למי מותר לכאוב יותר.
מה שכן, אחרי שהקללות שככו, האב הראשון הביט באב השני וראה מולו פנים מוכרות - פנים של מי שאיבד בן. האבן שבידו נעשתה כבדה יותר, אז אמר: "אני לא יודע לסלוח לך עכשיו, אבל אני יודע שאתה לא האויב שלי". והמילים עברו בכיכר מאדם לאדם.
ההבטחה הספרותית / הבטחה פוליטית לפני הבחירות נשמעת פשוטה: עם אלה לא נשב, אפילו לא נעמוד איתם באוטובוס האחרון.
נהדר. רק שאחרי הבחירות ההבטחה פוגשת את המציאות ומחליפה ניסוח: "לא בדיוק לאלה התכוונו, צריך ללמוד את הנושא, הדברים מורכבים".
אני אוהב להציץ בספרות ובמה שהיא מלמדת אותנו, אז חיטטתי קצת. בספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול המהפכה מתחילה בהבטחה שכל החיות שוות. בהמשך העיקרון משתנה: כולן שוות – אבל יש שוות יותר. ב"המלך ליר" של שייקספיר ליר מבקש מבנותיו להצהיר בפומבי על אהבתן ועל פי ההצהרות מחלק את הממלכה. המלך טועה לחשוב שהצהרה יפה והבטחת הבנות שלו הן ערובה לנאמנות, אלא שהכל מתהפך עליו והמדינה משלמת את המחיר.
הבטחה היא בסוף כרזה שתלויה יפה עד יום הבחירות; אחר כך היא נעשית נייר דק ברוח. חשבתי לא פעם שעליתי על משהו, אבל הכל כל כך בנאלי שקשה להאמין איך אנחנו נופלים בפח ההבטחות הלוך ושוב.
(איור: יזהר כהן)
תעלול או ממתק / תעלומת ריח גז הציפה את ראשל"צ.
"מה את חוגגת?" שאלתי בערב את הנכדה שהתחפשה למשהו לא מובן ועמדה לצאת ככה עם חברות וחברים.
"האלווין (Halloween)", ענתה.
מה זה האלווין? שאלתי וגנחתי כמה אני כבר מבין הרבה פחות מיותר. מבין ש"זהו זה" חזרה (בלי בראבא), שיש טלפונים מתקפלים, שעוד מעט יבואו שוב בחירות, שטראמפ... אלוהים, כמה טראמפ אפשר? 175 מיליארד דולר קיבלנו כסיוע מאמריקה ב-75 שנה, ועכשיו כשזה יופסק על פי דונלד מגלים שהשמנה זו מחלה? ברבאק. גמישות ופלסטלינה זה שם המשחק. אבל מה זה האלווין? בסוף הצצתי בצ'אט, שהסביר:
זהו ליל כל הקדושים במסורת הנוצרית, בין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר. וזה חג נוצרי, שתדע, אם משנה לך בתור יהודי, ומזוהה בעיקר עם תחפושות, דלעת מגולפת, קישוטים מפחידים ומנהג שבו ילדים דופקים על דלתות ואומרים "תעלול או ממתק" ומקבלים ממתקים.
לרגע לא האמנתי. לא מספיק לנו פורים? אבל הנכדה, בתור דלעת, כבר הלכה.
אבל / יש לי רעיונות מוזיקליים איך לפתור בעיות. נניח, להתחיל ככה עם איזה מעבר ולהמשיך אחר כך במעבר אחר. אחר כך להבין שהחיים הם קונטרפונקטים, מנגינות מסתובבות זו בצל זו. נכון, מסובך. ומי יקשיב? בעולם שבו חיים בחתול תעלול או ממתק, הלכתי לרכוש לי מרציפן. רכבתי קצת וכל הזמן זימזם לי השיר Like a bridge over troubled water, I will lay me down, "גשר על מים בוערים". אבל מתי יירד כבר גשם עם מים מתוקים?
