א.
בחודשים האחרונים לחייו, כשהוא שוכב בדירתו באשדוד וממעט לצאת מן הבית, יותם ראובני נעזר במטפלת רומנייה שהגיעה מדי יום לכמה שעות וסייעה לו בענייני משק הבית. היא בישלה וניקתה וסידרה את הספרים והדפים שנותרו על השולחן, בימים שעוד עלה בידו לקרוא ולכתוב. היא לא דיברה עברית. הוא תיקשר איתה ברומנית שזכר עוד מילדותו, שפה שכמעט לא נזקק לה בחייו הבוגרים, למעט הפעמים שעסק בתרגום מן הספרות וההגות הרומנית המודרנית, בין השאר את כתביהם של מירצ'ה אליאדה, אמיל סיוראן, מיכאיל סבסטיאן. עתה שבה אליו מתוך הכרח יום-יומי, כאילו נפתח בתוכו חלון אל ארץ רחוקה ואל מי שהיה לפני שהגיע לישראל.
נסעתי אליו באותם ימים, אל הדירה באשדוד, והבאתי לו ספרים וקראתי לו שירים, ושם לראשונה חשבתי על המרחק שבין הבית שבו אדם חי לבין הבית שהוא נושא עימו בזיכרונו. אצל ראובני המרחק הזה לא היה רק גאוגרפי או ביוגרפי. הוא היה מרחק של חיים שלמים, של אובדן ושל געגוע, של שפה שנשכחה כמעט ושל ילדות שאי-אפשר לשוב אליה.
יש אנשים שהבית אובד להם פעם אחת ונשכח, ויש מי שהאובדן נעשה אצלם צורת חיים. יותם ראובני נמנה עם האחרונים. מי שנולד ב-1949 ברומניה בשם ז'אן ריבן, איבד את אמו בילדותו, עזב את ארץ הולדתו בגיל 14 והגיע לישראל עם משפחתו - נשא עימו לאורך חייו כמה וכמה גרסאות של בית. אלא ששום בית לא אבד לו לגמרי. הם נותרו בו, בזיכרון ובשפה ובתמונות ובסיפורים; ובה בעת, דווקא משום שנותרו, היו תמיד מקומות שאי-אפשר לשוב אליהם.
מרסל פרוסט כתב כי זיכרונה של תמונה אינו אלא געגוע לרגע מסוים. המקומות שאנו נושאים עימנו בזיכרון הם, במובן הזה, מעין פיסות חיים שנותרו מאחור: האנשים שאהבנו, הקולות ששמענו, ומי שהיינו כשעוד חיינו באותו הזמן. לאבד מקום פירושו לאבד גם את עצמנו כפי שהיינו בו, את האנשים שהיו חלק מחיינו ואת האפשרות שהייתה לנו אז להיות בעולם.
כשאני חושב על התמונות האבודות של פרוסט, קשה לי שלא להיזכר בערגותיו של ראובני העולות בשיריו ובסיפוריו, אל אמו שמתה, אל הנעורים, אל הגוף, אל הזמן שאבד. גם כשהזמן אינו עושה עימו חסד וגם כשהכמיהה אל הגוף נותרת בגדר כמיהה, ראובני אינו חדל מלהלל את שאבד. הגעגוע הוא כמלחמה אבודה מראש, שבה העורג מניף את דגלו הלבן עוד בטרם נורתה הירייה הראשונה.
מעטים הכותבים שהצליחו לכתוב כך בעברית על ההחמצה ועל האובדן ועל הכאב הכרוך בהם. מעטים הסופרים שהעמידו במרכז יצירתם את הזיכרון הממשי של אובדן מי שהיינו בתוך המקום שאבד, ושל מי שהפכנו להיות בעקבותיו.
ב.
שלושת האובדנים הגדולים בחייו של ראובני - מות אמו, ההגירה מרומניה לישראל והאובדן של תחושת השייכות שנלוותה לזהותו ההומוסקסואלית - אינם מתקיימים זה לצד זה כפרקים נפרדים בביוגרפיה שלו. הם משיקים זה לזה, ומהדהדים זה את זה, ומכוננים יחד את חוויית העולם שלו: עולם שבו הבית הוא בעת ובעונה אחת מקום ממשי, זיכרון, הבטחה וכמיהה; דבר שהיה ואיננו, ודבר שאולי מעולם לא היה אפשר להשיגו. כתיבתו היא, כמובן, ניסיון לשחזר את מה שאבד. אך בה בעת היא גם ניסיון לברר מה נותר מן האדם לאחר שהמקומות, האנשים והזהויות שהגדירו אותו השתנו או נלקחו ממנו.
כבר בקובץ סיפוריו הראשון, 'בעד ההזיה', שראה אור ב-1978, הזיכרון פועל בתוך התודעה ומושך אותה שוב ושוב אל מה שאבד. בסיפור 'בעקבות האהבה בעקבות החיים', למשל, מותה של האם נמסר גם מבעד לזיכרונותיהן של הנשים שנותרו אחריה: הסבתא והדודה, שכל אחת מהן נושאת עימה גרסה אחרת של חייה ושל מותה. לצד המיטה של האם הגוססת עולים זיכרונות על אהבות שהוחמצו, על חלומות שלא התגשמו ועל חיים שלמים שהתרחקו מן האפשרויות שהיו טמונות בהם. כך נעשה מותה של האם גם נקודת מפגש עם אובדנים של דורות קודמים, עם ההיסטוריה המשפחתית ועם תחושת החורבן המחלחלת לתוכה.
אבל כוחו של ראובני אינו באובדן כי אם ביכולתו להפוך את האובדן לתמונות זיכרון, ברוח הדברים שכתב פרוסט. ראו, למשל, כמה יפה נפתח 'סיפור ערש': "עכשיו אני יודע שעמדנו לפניה ברגעים האחרונים שלפני השינה, אני ואחיי ואבי ואחיותיה של אמי. עשן היה אופף את העומד לפניה עד שהוא נמוג בו, ומפנה את מקומו למישהו אחר. מתוך תמיהה הייתה מביטה בהשתנותם של העומדים לפניה ובקיפאונם, כאילו הייתה גנרל שהעם חולף מול פניו ביום חג ומצדיע לו. אחר כך התעממו המראות ונשאר העשן. ממקום נידח, בפאתי בית החולים, עלה קול זמר, והיא אמרה שצר לה על שנגזר עליה למות בעיר נוכרית".
בסיפור הזה חוזר ראובני אל רגעי מחלתה ומותה של אמו דרך תמונתו של הילד הממתין למטוס האמריקאי הכחול, שאמור להביא תרופה מעיר רחוקה. הסצנה הזאת תשוב ותופיע ביצירתו בגרסאות שונות, בשירה ובפרוזה (דוגמה לכך היא בשיר 'המראות ונחיתות', שמתפרסם כאן לראשונה לצד הרשימה), אך תמיד יישמר בה הקו העדין, כמעט מיתי, של הילד העומד בחצר ביתו של הצועני וסוקר את השמיים, בעוד אמו שוכבת בבית החולים וממתינה אף היא למטוס שלא יגיע לעולם. כשהידיעה על מותה מגיעה, הוא נשאר בבית הסבתא, קטן מכדי לנסוע ללוויה, ומספר לה כיצד נדמה לו שנסע אל בית החולים ועמד לצד מיטת אמו. הזיכרון אינו מתגבש כאן לסיפור רציף: הילד נע בין החצר, בית החולים ובית הסבתא, בין מה שאירע לבין מה שנדמה לו שאירע. גם לאחר מות האם הוא ממשיך להביט בשמיים, כאילו האפשרות שתשוב עודנה פתוחה.
זהו אחד הרגעים הקורעים והכואבים והמובהקים ביותר בסיפורת של ראובני. ברגע הזה מתגלה כיצד הילד ממשיך לחיות בתוך רגע האובדן, כאילו ההתרחשות עצמה טרם הסתיימה. ראובני פורס את הזיכרון בהדרגה, מתוך תמונה שהולכת ומתבהרת: העשן, הדמויות הנמוגות, חילופי האנשים הניצבים לפני האם, קולה של הזמרה העולה ממקום נידח בבית החולים. המראות הללו הם יותר מתיעוד של רגעי גסיסתה; הם מעין תמונה אחרונה של עולם שלם, של משפחה ושל היסטוריה, הנאספים סביב האם ונעלמים יחד איתה. במילים "עכשיו אני יודע" ראובני מעניק לתמונה את הממד הרטרוספקטיבי שלה, שהידיעה אינה שייכת לרגע ההתרחשות עצמו, ומבקש להבין מה ראה אז ומה לא היה יכול לראות. ובתוך התמונה הזאת מופיע משפטה של האם, "צר לה על שנגזר עליה למות בעיר נוכרית", המעניק לזיכרון ממד נוסף, כמעט קיומי. העיר הנוכרית היא המקום שבו היא מתה, אך גם מרחב של גלות, עקירה וחיים שנקטעו הרחק מן הבית. כך נעשית העיר הנוכרית גם המקום שבו מסתיים סיפור חייה של האם וגם המקום שבו מתחיל, במובן מסוים, סיפור אובדנו של הבן. בתודעתו של ראובני נותרת האם כאישה שלא זכתה לשוב אל המקום שהיה שלה, וכמי שמותה הותיר את בנה בעולם שגם הוא עתיד להיחוות כמרחב של זרות.
ג.
הפסיכואנליטיקאים ניקולא אברהם ומריה טורוק תיארו את האופן שבו אדם יכול להמשיך להחזיק בנפשו את מי שאיבד, כאילו לא מת ולא נעלם, אלא נותר חבוי בתוכה. הם טבעו את המושג Crypt (קריפטה), המתאר מצב שבו האובייקט האבוד אינו מצליח לעבור תהליך של הפנמה ועיבוד נפשי, אלא נותר כלוא בתוך העצמי, כמין נוכחות חיה הקבורה בנפש. בכך הם הבחינו בין האפשרות להפנים את האובדן, להכיר בו ולהמשיך לחיות בעקבותיו, לבין מצב שבו המת אינו הופך לחלק מן העבר, אלא מוסיף להתקיים בתוך עולמו הפנימי של האדם. כך גם אצל ראובני: אמו היא דמות שהזיכרון מוסיף להחזיק בחיים. הוא שב אליה שוב ושוב כדי לחיות אותה מחדש, פעם אחר פעם.
ראו, למשל, איך בממואר שפירסם ב-2015, 'האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן': "עם השנים הבנתי או פירשתי לעצמי משהו מן הפחד, שהוא תמיד הפחד מפני המוות — שאכן ראוי לחוש אותו מיד עם ההולדת — והפחד ממות הוריך ובעיקר ממות אמך. והרי בכל פעם שהיא עוזבת את התינוק והוא לא רואה אותה – היא מתה בשבילו. [...] ואני, יום אחד, הייתי צריך להגיד: אמא מתה. ולא לקחו אותי לבית הקברות, כי לא לוקחים ילדים לבית הקברות. לכן היא הייתה במשך שנים מתה, וגם לא מתה".
המשפט האחרון מנסח את הפרדוקס שעליו מושתת יחסו של ראובני לאמו, ומגלם את מה שאברהם וטורוק ניסחו בתורתם: היא מתה במציאות, אך נותרת חיה בתודעתו. העובדה שלא לקחו אותו לבית הקברות מקבלת בדיעבד משמעות סמלית: הילד לא זכה להשתתף בטקס הפרידה, ואולי משום כך גם לא הצליח להיפרד ממנה בנפשו. כך נעשה הזיכרון למקום שבו האם ממשיכה להתקיים, והכתיבה למרחב שבו אפשר לשוב ולפגוש אותה, גם אם לעולם אי-אפשר להשיב אותה באמת.
'האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן' פורסת מערכת שלמה של חיים המנוהלים מבעד למחיצת הזכוכית של אותו אובדן יסודי, שבו המציאות החיצונית והעולם הפנימי מתקיימים בו-זמנית במסלולים מקבילים שאינם נפגשים. ההגירה לישראל, המאבק עם השפה והזהות, הבדידות והתשוקה הגברית האסורה - כל אלה הם גלגולים שונים של אותו ניסיון נואש לפענח את סוד ההתחלה והקטיעה שאירעה עם מות האם ברומניה. ראובני הופך את עצמו לעד ולשדרן של חיים המתנהלים תחת צילו של עבר שאינו מרפה, שבו כל מילה וכל שורה מבקשות להחיות את מה שכבר אבד, ולשמור על אותו קול פנימי שלא חדל לפעום מעבר לזמן ולמקום.
והעיסוק הזה נמשך גם בסיפוריו הבאים. כך, ברומן 'אשדודים', הזיכרון של האם המתה פורץ אל חייו של רפי, גיבור הסיפור, באופן בלתי נשלט. כאשר הוא חולף במכוניתו על פני התיכון שבו למד, הוא עוצר בצד הדרך ובוכה, "לראשונה מאז היה בן ארבע-עשרה". עם הדמעות עולות לנגד עיניו תמונות של אמו מתקופות שונות בחייה: בבגד ים בכינרת, בשמלת ערב בליל סדר, צעירה ויפה. בהדרגה הוא שב אל הערב האחרון שבו ראה אותה: היא עומדת במעילה הארוך, ניגשת אליו, מלטפת את פניו ואומרת: "אני כל כך אוהבת אותך, רפי". הוא משיב לה: "אמא, די", אבל שמח לשמוע. זהו זיכרון אינטימי במיוחד, דווקא משום שאין בו לכאורה שום דבר יוצא דופן. האם אומרת לבנה שהיא אוהבת אותו, והוא מגיב במבוכה האופיינית לילד. אלא שהקורא יודע את מה שהילד עדיין אינו יודע: זהו אחד הרגעים האחרונים שלהם יחד. הזיכרון מקבל את משמעותו המלאה רק בדיעבד, לאחר שהאם נעלמה מחייו. בהמשך מתברר כי האם, ענת לדרמן, שמה קץ לחייה בטביעה בים, לאחר פרשה ציבורית שבה הואשמה בשחיתות. גופתה נפלטת אל החוף כעבור שלושה ימים. אבל ראובני אינו מסתפק בתיאור של נסיבות המוות. הוא מעניק מקום מרכזי למפגש הדמיוני בין רפי לאמו לאחר מותה. במהלך הנסיעה היא מופיעה לצידו, והשניים יורדים יחד אל החוף, אל המקום שבו נכנסה למים. הוא מבקש שתראה לו את המקום, והיא מבקשת ממנו להתלבש היטב כדי שלא יהיה לו קר. הם משוחחים כאילו דבר לא השתנה.
ואכן, באחד הקטעים המפורשים ביותר ברומן נאמר על רפי כי "הגעגועים שלו לאמו נעשו יותר ויותר קרובים אליו, אל ההווה", כאילו במקום להתרחק אל העבר, הם הולכים ומתקרבים אליו, עד שהם חונקים אותו ו"מנעו ממנו להיות חופשי לגמרי". הוא כלוא בזיכרון, רץ אל אמו בבכי, עוצם את עיניו ומסתתר. זהו זיכרון של ילד המבקש את הגנתה של אמו, אך בה בעת הוא מתקיים מתוך הידיעה שהאם כבר איננה. כך נעשית האם לנקודת המוצא של חוויית האובדן שלו, שממנה נגזרים גם אובדנים מאוחרים יותר, שגם הם אינם מגיעים לכלל השלמה ואינם נותרים מאחור.
ד.
בימים האחרונים לחייו, בעודו שוכב במיטת חוליו, יותם סיפר לי לראשונה על האובדן שנצרב בו בילדותו, ואמר שיש אובדנים רבים בחייו של אדם, אבל אין אובדן גדול מאובדן אם. איני זוכר את מילותיו המדויקות, אך רוח הדברים זכורה לי היטב. ועוד אמר, שאינו מאמין ששרד בשעה שכל חבריו מתו. כיצד פסח עליו מלאך המוות בשנים שבהן עבר מבית לבית, בין הומואים, ולקח אותם צעירים ויפים. אולי, חשב, יש בכך מן החסד של האובדן שחווה בילדותו.
אסיים בשיר קורע לב ויפה כל כך שכתב ראובני ולא זכה לפרסם, והותיר לי כמנחת פרידה בצרור שירים שנקרא 'משתה העקודים'. הזיכרון נעשה למקום שבו הילד עורך לאמו את הלוויה שלא זכה להשתתף בה, ומנסה לעצור את הזמן כדי שתוכל לראותו עוד פעם אחת. עוד פעם אחת לפני שתמות. עוד פעם אחת לפני שהוא ימות.
לשמוע את הבכי שלי
הַלַּיְלָה יָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַבֶּכִי שֶׁלִּי
וְלֹא הָעֵגֶל
וְלֹא הַטְּלָאִים
שֶׁהֻכְנְסוּ פְּנִימָה לַחֶדֶר הַיָּחִיד שֶׁהֻסַּק,
שֶׁלֹּא יִקְפְּאוּ בְּמִינוּס שְׁלוֹשִׁים מַעֲלוֹת.
הַקֹּר כִּוֵּץ כָּל חַי, וּבְוַדַּאי
פִּסֵּל דְּמָעוֹת שֶׁיִּקְפְּאוּ אִלּוּ יָצָאתִי
לְרֶגַע לְהַשְׁתִּין. לְיַד הַמִּטָּה
הָיְתָה מְכוֹנַת הַתְּפִירָה שֶׁל אֲבִי,
וּלְיַד הַמְּכוֹנָה עָמְדָה מִטָּתוֹ,
מִטַּת אֲבִי וַאֲהוּבָתוֹ, וְהֵם עָשׂוּ שָׁם
אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, אַהֲבָה חֲרִישִׁית, מְהִירָה, סְדוּקָה,
תְּנוּעוֹת בַּחֹשֶׁךְ,
שֶׁלֹּא יָעִיר הַיֶּלֶד אֶת הָאֲחֵרִים,
שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוּשָׁה,
וּכְבָר לֹא הָיְתָה הֲנָאָה,
וַהֲרֵי הַחֹרֶף כֻּלּוֹ לַהֲנָאָה.
לֹא פָּחַדְתִּי שֶׁהַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי יִקְפְּאוּ.
וּבָכִיתִי חֶרֶשׁ עַל הַכַּר,
עוֹרֵךְ אֶת לְוָיַת אִמִּי
שֶׁבָּהּ לֹא הָיִיתִי, כִּי
לֹא לוֹקְחִים יְלָדִים לְבֵית קְבָרוֹת.
מַלְבִּישׁ אוֹתָהּ בִּגְדֵי לֹבֶן,
שָׂם לָהּ קִשּׁוּט שֵׂעָר מִזָּהָב,
עוֹצֵר אֶת הָעֲנָנִים כְּדֵי שֶׁתּוּכַל
לִרְאוֹת אוֹתִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
יותם ראובני – שירים מן העיזבון
הייתי בן שש
הָיִיתִי בֶּן שֵׁשׁ. אִמָּא גָּסְסָה וּבְכָל זֹאת
הֶרְאוּ לָהּ גַּפְרוּר,
הֶרְאוּ לָהּ עִפָּרוֹן
בְּתִקְוָה שֶׁעֲדַיִן הִיא יְכוֹלָה לִרְאוֹת
אַף שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּבָר
מִמָּה שֶׁבַּחוּץ.
בָּרְאִי הַפְּנִימִי,
שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ צַד חָשׁוּךְ,
הִיא רָאֲתָה אוֹתָנוּ,
הַיְּלָדִים. רָאֲתָה כָּל אֶחָד לְחוּד,
אֲבָל נִבְצַר מִמֶּנָּה לְהַגִּיד כֵּן
כִּי לֹא רָאֲתָה גַּפְרוּר וְלֹא רָאֲתָה עִפָּרוֹן.
נשק
מִילְיַארְדִים מֻשְׁקָעִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק שֶׁלֹּא הָיוּ בֶּעָבָר,
אֶחָד יוֹתֵר רַצְחָנִי מִן הַשֵּׁנִי,
וְהֵם מֻצָּגִים בְּתַעֲרוּכוֹת וִירִידִים
בְּכָל יָפְיָם הַשְּׂטָנִי —
אֲבָל נָשִׁים מַמְשִׁיכוֹת לָמוּת
מִסַּרְטַן הַשַּׁד,
בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאִמִּי מֵתָה
לִפְנֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה,
כְּשֶׁלֹּא הָיוּ מַעַרְכוֹת נֶשֶׁק
מְתֻחְכָּמוֹת וְלֹא רַחְפָנִים וְלֹא
פְּצָצוֹת מִצְרָר.
זֶה הָיָה אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה
הַגְּדוֹלָה, כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָה לֶאֱכֹל
אֲבָל כְּבָר הִתְחִילוּ לְתַכְנֵן
אֶת נֶשֶׁק הַמָּחָר —
נֶשֶׁק שֶׁבָּא מִלְּשׁוֹן נְשִׁיקָה.
לונה פארק
כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי אֶל הַחַיִּים מֵהַדִּירָה בְּאַשְׁדּוֹד
כֻּלִּי בֶּן אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁל תִּמָּהוֹן
עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אַשְׁדּוֹד וְהַחוֹלוֹת,
לִוָּה אוֹתִי חִיּוּךְ שֶׁרַק הִרְגַּשְׁתִּי בּוֹ
וְלֹא הִתְעַמַּקְתִּי לַחְקֹר אוֹתוֹ,
וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי מֵאַיִן הוּא בָּא.
גּוֹלֶה אוֹ מְהַגֵּר צָרִיךְ אֶת זֶה כְּדָבָר
רִאשׁוֹן. וְהָיִיתִי לָבוּשׁ בְּגָדִים קַלִּים
כִּי כְּבָר הָיָה קַיִץ בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה,
וְנַעֲלַיִם הֵבִיא לִי חַיִּים בֶּן דּוֹדִי
מִיָּפוֹ. הַחַיִּים בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם
הָיוּ לוּנָה פַּארְק אֶחָד גָּדוֹל,
וַאֲנִי, שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁיָּצָאתִי אֶל הַחַיִּים
לְאַחַר מוֹת אִמִּי,
לְאַחַר מוֹת אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי,
לְאַחַר הַבְּגִידָה שֶׁבָּגַדְתִּי בָּהּ,
וְאִם אֶהְיֶה מְסֻגָּל לֶאֱהֹב אֶת זֹאת
וְאֶת הַהִיא. הִכְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לִשְׂמֹחַ.
קָנִיתִי סֻכָּרִיָּה עַל מַקֵּל בַּחֲצִי לִירָה וְנִרְאֵיתִי מְאֻשָּׁר.
נדודי שינה
שְׁנָתִי נָדְדָה בְּלִי הֶרֶף אַחֲרֵי מוֹת אִמִּי,
כְּאִלּוּ הָיָה עָלַי לִהְיוֹת עֵר
לְעֵת שׁוּבָהּ,
שֶׁאִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יַבְחִין
וְהִיא תֹּאבַד שׁוּב, כָּל מְחִילָה.
וּבָאָה אֵלַי רַק
אַחֲרֵי תְּחִנָּה, וּלְשָׁעָה קָלָה,
כִּי הָיִיתִי הֲרֵי גָּרוּעַ מֵרוֹצֵחַ
בְּתַחְתִּית הַתִּעוּב
שֶׁבְּאַהֲבַת הַגְּבָרִים.
עַכְשָׁו כָּל זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ
סִיּוּט, וּשְׁנָתִי
עֲמֻקָּה, עִם כַּדּוּר אַמְבִּיאֵן כָּחֹל,
וְרַק מְלוֹא שְׁנַת הַגּוּף וְהַזִּכָּרוֹן יְכוֹלָה לְהָעִיר.
המראות ונחיתות
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַגִּיעַ לִנְמַל הַתְּעוּפָה בֶּן-גּוּרְיוֹן
אֲנִי בּוֹחֵן אֶת לוּחַ הַטִּיסוֹת
הַנִּכְנָסוֹת.
אוּלַי יַגִּיעַ הַמָּטוֹס הָאָמֶרִיקָאִי הַכָּחֹל
עִם תְּרוּפַת הַפֶּלֶא לַסַּרְטָן שֶׁל אִמִּי.
וּלְאַט, בְּאִטִּיּוּת שֶׁל לִילָךְ
אֶל הַקְּמִילָה,
אֲנִי פּוֹנֶה לְהִסְתַּכֵּל
בְּלוּחַ הַטִּיסוֹת הַיּוֹצְאוֹת.
בְּלִי חֶמְדָּה אֲנִי פּוֹנֶה שׁוּב
אֶל לוּחַ הַטִּיסוֹת הַיּוֹצְאוֹת.
אשמתם של החפים
בְּרֶגַע שֶׁהֻשְׁלְכוּ כַּפּוֹת הֶעָפָר הָרִאשׁוֹנוֹת עַל אִמָּא,
עַל מָה שֶׁנִּשְׁאָר מֵאִמָּא מִמָּה שֶׁהָיְתָה,
אִמָּא אַחֲרֵי הַסֵּבֶל וְהָרוֹפְאִים
וְהַתִּקְוָה וְהַיְּדִיעָה שֶׁלֹּא
יָבוֹא שׁוּם מָטוֹס אָמֶרִיקָאִי כָּחֹל עִם תְּרוּפָה —
בָּרֶגַע הַהוּא הִתְחִילָה
לִצְמֹחַ חוֹמָה סְבִיבִי.
"שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נוֹצַר עַל-יְדֵי הָאָדָם
אוֹ הַטֶּבַע. וְאֶפְשָׁר לְהָנִיחַ
כְּמֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן שֶׁבְּכֹל פְּעֻלָּה
שָׁוָה כַּמּוּת הַחֹמֶר הַקַּיֶּמֶת
לִפְנֵי הַפְּעֻלָּה לְזוֹ שֶׁאַחֲרֶיהָ".
הוֹ לָבוּאַזיֶה, מָה עוֹד הָיִיתָ מְגַלֶּה
אִלּוּ לֹא עָרְפוּ אֶת רֹאשְׁךָ,
אֶת רֹאשְׁךָ הֶעָטוּר תַּלְתַּלֵּי הַתְּקוּפָה,
בַּמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית הַיְּדוּעָה לְשִׁמְצָה —
עָף הֶעָפָר כְּלַפֵּי מַטָּה וְכִסָּה אֶת אִמִּי,
וְגַם עָף כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהָיָה לְחוֹמָה
סְבִיבִי. לְהַסְתִּיר אוֹתִי וְלַחְשֹׂף
כְּדֵי מָה? הִגְבִּיהָה הַחוֹמָה,
וְהָיְתָה שְׁקוּפָה וּנְקִיָּה כְּיָם צָלוּל.
אֲנִי מֵעֵבֶר אֶחָד שֶׁל הָאֲדָמָה,
וְאִמָּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָאֲדָמָה,
מִתְמַלֵּאת אֲדָמָה בְּכָל הֶנֵּף שֶׁל
אֵת לַקֶּבֶר וְהֶנֵּף לַחוֹמָה, חוֹמָה מוּלִי,
הוֹלֵךְ וּמֻפְרָךְ חֹק שִׁמּוּר הַחֹמֶר,
וְאֵין אִישׁ שֶׁיִּרְאֶה כֵּיצַד
עוֹלָה מִתּוֹךְ הֶעָפָר שׁוּב וְשׁוּב אַשְׁמָתָם שֶׁל הַחַפִּים.
הקללה הנוראה
הוֹמוֹ הָיְתָה מִלַּת הַקְּלָלָה הַנּוֹרָאָה בְּיוֹתֵר כָּאן.
וְהַצְּלָב הָיָה פַּעַם מַכְשִׁיר הָעִנּוּיִים
הַמַּחְרִיד. עַכְשָׁו הומו כְּבָר לֹא
קְלָלָה, הִיא מַגְדִּירָה אוֹתִי,
כְּמוֹ שֶׁהַצְּלָב מַגְדִּיר אֶת הַנּוֹצְרִי
אֶת הַצָּעִיר אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַבְּשֵׁלָה
שֶׁצְּלָב נָח בֵּין שָׁדֶיהָ,
מְקַדֵּשׁ אֶת הַמַּחְרִיד
מִכֹּל. אֲבָל בָּאִצְטַדְיוֹנִים,
בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר וּבַצָּבָא,
הוֹמוֹ זֹאת מִלָּה כְּמוֹ צַלַּחַת זְכוּכִית
שֶׁעָלֶיהָ אֶפְשָׁר לְהַגִּישׁ אֲבַטִּיחַ
וְאֶפְשָׁר לְנַפֵּץ אוֹתָהּ
בְּגַעַשׁ שֶׁל שִׂנְאָה. סְפִינָה
אַחַת מַפְלִיגָה אֶל כָּל הַמִּלִּים עַד דִּיּוּקָן.
רוח
הָרוּחַ מְטַלְטֶלֶת אוֹתִי, מְעִיפָה אוֹתִי, מְפָרֶקֶת אוֹתִי
לְמִי אֶקְרָא נֶגֶד הָרוּחַ
בֶּטַח שֶׁלֹּא אֶקְרָא לְךָ אֲהוּבִי
אַתָּה לֹא תִּתְאַמֵּץ בִּשְׁבִילִי
גַּם אֲנִי לֹא אֶתְאַמֵּץ בִּשְׁבִילְךָ
הָאַהֲבָה הִיא בְּלִי מַאֲמָץ
כְּשֶׁצָּרִיךְ מַאֲמָץ הִיא נִגְמֶרֶת
וְהָרוּחַ לֹא מַפְסִיקָה
יֵשׁ לָהּ חֶשְׁבּוֹן יָשָׁן אִתִּי
מְטַלְטֶלֶת אוֹתִי גָּבוֹהַּ
מְעִיפָה אוֹתִי לַצְּדָדִים
מְפָרֶקֶת אוֹתִי לְמִלִּים הָרוּחַ, וְאֵין לִי לְמִי לִקְרֹא
סוף המסע
תַּגִּיד, אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַמָּוֶת, בָּאתָ לָקַחַת אוֹתִי
אַחֲרֵי שֶׁהִתְגַּלָּה כֶּתֶם חָשׁוּד בָּרֵאָה
לְצַד לֵחָה עִם דָּם.
הַמָּוֶת לֹא עוֹנֶה לִי.
אִי-אֶפְשָׁר לָדַעַת אִם הוּא קָרוֹב
אוֹ רָחוֹק, אִם הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַשְּׁאֵלָה
אוֹ לֹא. אֲנִי נִשְׁאַר אִתָּהּ
בַּיּוֹם הַמְּעֻנָּן הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָעוֹנָה
וְנִדְמֶה כְּאִלּוּ מֵאֵי שָׁם בָּאָה תְּשׁוּבָה,
בְּקוֹל שֶׁל רַעַם בָּאָה תְּשׁוּבָה,
וּבְאוֹר מְסַנְוֵר שֶׁל בָּרָק
תַּגִּיד, אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַמָּוֶת, לְהִתְכּוֹנֵן כְּבָר לְסוֹף הַמַּסָּע.
נשיקת אב
זֶה שֶׁנִּשְׁאַר מֵאֶחָד שֶׁוִּתֵּר עַל הַשִּׁירָה לְמַעַן מִשְׁפָּחָה
בּוּרְגָּנִית, שֶׁלֹּא הֶחְלִיף אֶת שְׁמוֹ הַגָּלוּתִי,
שֶׁהָלַךְ לַעֲבֹד בַּוַּעַד הַפּוֹעֵל,
שֶׁהִתְנַתֵּק מִכָּל מָה שֶׁהָיָה עַד גִּיל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם
וְנוֹלַד בְּגִיל עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ כְּגוּשׁ שֶׁל חֹמֶר לַח,
מֵעֲשִׂיָּה וְלֹא מִדְּמָעוֹת.
זֶה שֶׁנִּשְׁאַר מֵאָחוֹר עַכְשָׁו תּוֹבֵעַ מֵאִתָּנוּ
שֶׁנִּזְכֹּר אוֹתוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן יָמֵינוּ,
בְּחֶשְׁבּוֹן יְמֵי הַחֶסֶר, כְּשֶׁלּוֹ הָיְתָה
מַשְׂכֹּרֶת מֻבְטַחַת וְלֹא חִפֵּשׂ לַעֲזֹר.
עַכְשָׁו, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּנְסְיָה שְׁמֵנָה,
הוּא נִזְכַּר בָּנוּ וְשׁוֹלֵחַ גִּשּׁוּשִׁים רִאשׁוֹנִים,
כְּמוֹ אָב מִתְנַכֵּר שֶׁמְּנַשֵּׁק פִּתְאוֹם
אֶת בְּנוֹ בֶּן הַשִּׁבְעִים.
זֶה שֶׁנִּשְׁאַר מֵאָחוֹר עָלוּל לִגְרֹר אוֹתָנוּ מַטָּה.




