בדירתה התל-אביבית ברחוב הנביאים, קומה רביעית בלי מעלית, בבוקר בהיר של אוקטובר, אנחנו נפגשות לשיחה. רות אלמוג, שבמאי האחרון מלאו לה 90, ערנית, בהירת מבט וצלולת מחשבה. לא מזמן התכנסו בביתה ידידים ואנשי ספרות למסיבת יום הולדת מאוחרת שאירגנה לה אגודת הסופרים. היא ישבה בכורסה במרכז הסלון, מקשיבה לברכות ולסיפורים שמספרים עליה. נכדה דוד, בן העשר, ניגן בכינור.
רות אלמוג נוכחת בספרות הישראלית זה שישה עשורים, נוכחות שקטה, עקבית, נחושה, מיטיבה. ברצף החיים האינטנסיבי של המקום הזה קל אולי לשכוח, אבל הספרות הישראלית חייבת לה הרבה. הרומנים והסיפורים שכתבה, החל בקובץ הסיפורים הראשון מ-1969 'חסדי הלילה של מרגריטה' ועד היום ("כבר אין לי כוח לכתוב", היא נאנחת) — מתגבשים לקורפוס ספרותי עשיר ונפלא, שיש בו תיאורים נוקבים של יחסי גברים ונשים, בנות ואמהות, בנות ואבות, נשים שכמהות לאהבה וסוללות לעצמן דרך, תיאורי המושבה פתח-תקווה והעולים יוצאי גרמניה, היחסים הטעונים עם המקום הזה, ועוד יותר עם אירופה, תיאורי נוף יפהפיים — והכל בשפה כל כך טבעית, פשוטה לכאורה, כמעט שקופה.
אלמוג היא יוצרת משכילה, ידענית מופלגת, סקרנית אמיתית. אפשר היה להיווכח בזה שוב ושוב ברשימות היומן שפירסמה בשנים האחרונות במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שערך עד לא מזמן בני ציפר. במוסף הזה עבדה שנים רבות, רוב הזמן שימשה כסגנית עורך, ואחר כך כמבקרת ספרות. רשימות היומן שלה, איטיות, מהורהרות, מכוונות את המבט אל העציץ במרפסת או העץ בחצר, אל פגישה אקראית ברחוב, שיחת טלפון שמגיעה ממכר ותיק, ביקור של קרובת משפחה, ספר טוב שהתגלגל לידיה. וההמלצות שלה על ספרים – אין טובות מהן.
אבל עכשיו היא כבר לא כותבת את היומן, אין לה כוח. יחד איתה בדירה גרה גם מימה, המטפלת ההודית. הבית מלא ספרים וציורים, גם כאלה שציירה בעצמה. היא ממעטת לצאת מהבית. הזיכרון – הוא אחד ממשאביה היקרים ביותר. היא זוכרת הרבה מאוד, לפרטי פרטים, ואם בורח לה שם או פרט כלשהו היא תתעקש לדלות אותו מהזיכרון, שלא יחסר. והיא ממשיכה לקרוא. בכורסתה הקבועה במרכז הסלון היא יושבת, בידיה ספר על רחל רבין, חלוצה ואחותו של יצחק רבין. "רחל רבין הייתה דבוראית בנעוריה, כמו ההורים שלי", היא אומרת. "היא הייתה בגבעת השלושה לא רחוק מהבית שלנו. כשההורים שלי החליטו לגמור עם הכוורות הם מכרו אותן לגבעת השלושה, והייתי הולכת לפעמים להביא דבש מכפר גנים. זה היה נורא טוב ללכת לשם, כי היה שם טבע, שדות ועצים".
למושבה פתח-תקווה יש נוכחות בספרות הישראלית. אצל עגנון ב'תמול שלשום', אצל יהושע קנז, אצלך.
"קנז גר בחלק אחר של המושבה, על יד בית ספר ילדי עובדים. בשבילנו זה היה משהו זר, כי אני למדתי בבית הספר הדתי 'נצח ישראל'. ילדי עובדים היה משהו מיתולוגי כזה. גלאס קראו למשפחה שלו".
"אני ואהרן התחתנו בבית הכנסת של הייקים ברחוב בן יהודה. אני חושבת שאמא שלי לא הייתה מרוצה, היא לא אהבה אותו. הוא היה כבר משורר ידוע, חבר של שלונסקי, אבל היא לא הבינה בזה, ולא הבינה שזה מה שמשך אותי. המשפחה שלו גרה בפאר הרבה יותר מאיתנו, ברחוב הרצל. היה להם פסנתר שלא יכולתי לחלום עליו. הם לא היו מכרם התימנים, הם היו שייכים לעלייה של סוף המאה ה-19"
אלמוג נולדה ב-1936 כרות לומפ להורים יוצאי גרמניה, שהיו רופאים ודתיים. עם הגעתם לפלשתינה עסקו בגידול דבורים וייצור דבש. כשבגרה למדה בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין בירושלים, שירתה במודיעין, ולמדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. היא כתבה רומנים, סיפורים, ספרי ילדים. הרומן שהכי מזוהה אותה, וגם זיכה אותה בפרס ברנר, היה 'שורשי אוויר' מ-1987. היא נישאה למשורר אהרן אלמוג, שהלך לעולמו ב-2021. יש לה שתי בנות, המוזיקאית שירה אלמוג והמתרגמת אליענה אלמוג, ונכד אחד, דוד.
הרבה חומרים ליצירתה שאבה מהביוגרפיה שלה, ובמיוחד משנות הילדות, הזמן המכונן שלה. הוריה הכירו בהמבורג ועלו לישראל ב-1933. "כשאמא שלי שמעה את היטלר נואם היא אמרה לאבא שלי, זה הסוף של היהודים פה, צריך לעזוב מהר. היא טילפנה להורים שלה בקמניץ ואמרה, אני מתחתנת עם רופא, יש לו קליניקה. הם אמרו, בואי הביתה, תתחתני עם מישהו עשיר ותישארי פה. אבל הייתה ביניהם אהבה גדולה והיא שיכנעה את אבא שלי לעלות לארץ. כבר באונייה אבא הבין שלא תהיה לו כאן עבודה כרופא, הגיעו לפה שלוש אוניות באותו יום, כולן עם רופאים גרמנים.
"הם התיישבו בפתח-תקווה ברחוב פיקא 18 בחצר של משפחת סלור, ושם גדלתי. בהתחלה אבא נסע עם רופא העיניים ד"ר סובול, הם עבדו בכפרים הערבים סביב פתח-תקווה והיו מקבלים בתמורה סחורה, לפעמים תרנגולת. בהמשך הוא קיבל עבודה בנגב והיה מגיע הביתה רק פעם בחודש".
ב'שורשי אוויר' את מתארת אמא וילדה שחיות כמעט לבד, האבא נוכח-נעדר.
"זו החוויה המרכזית של ילדותי, שאבא לא בבית. הוא עבד כרופא ברביבים, ואחר כך הוא מת. הייתי בת 14. הוא היה חולה לב".
אפשר להרגיש את הילדה הקטנה שחיה בתוכך – גם בספרים שלך וגם בשיחה איתך.
"אני חושבת שגם היום אני ילדה. זו הייתה תקופה מכרעת בחיי. כל מה שקרה אחר כך, אחרי מות אבא, כבר פחות חשוב".
איזו מין ילדה היית?
"מרדנית, ואכולת רגשי אשמה שאני מרדנית. הבנתי שאבא סובל בגללי, כי לא הייתי מגיעה בזמן הביתה אחרי פעולה בבני עקיבא. הוא היה מחכה לי ברחוב, הייתי צריכה לחזור בשבע בדיוק, כולם עוד נשארו ואני הייתי חייבת לחזור בדיוק בשבע. הייתי אחרת. הייתה לי חוויה שאני שונה מכולם. קראתי הרבה ספרים, הייתה לי המון השכלה כילדה, אבא מאוד החשיב את זה, תמיד התפאר שהילדה שלו יודעת כל כך הרבה. זה היה חשוב לו אז התאמתי את עצמי לזה. אבל לא הייתי מדייקת בזמנים".
מתי התחלת לכתוב?
"כשהייתי בכיתה א' שאלו מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, כולם ציפו שאגיד רופאה. אבל לא, אמרתי שאני רוצה להיות סופרת. ואנשים נורא צחקו אז הפסקתי להגיד את זה. אמא רצתה שאהיה רופאה ושאתפרנס".
רות אלמוג
(צילום: יונתן בלום)
בכל זאת בחרת באמנות. ציירת הרבה שנים.
"אמא אמרה, את חייבת ללמוד מקצוע, אז למדתי בסמינר למורים בבית הכרם וכתחביב המשכתי לצייר. נסעתי לתל-אביב פעם בשבוע כדי ללמוד ציור. בכיתה ה' היה לי מחנך, דוקטור אייזנר, בשיעורים הייתי כותבת במחברת מיוחדת, הסיפור הראשון שכתבתי היה על שלוש זקנות. זה היה על סבתי שגרה עם עוד שתי זקנות בדירה אחת. המורה החרים לי את המחברת עם הסיפור הזה, ובערב בא להורים שלי ואמר להם, אתם לא יודעים איזו ילדה מוכשרת יש לכם. צחקו עליי, הייתי דחויה, בכיתה חמישית הייתי כמעט מוחרמת כי הייתי כותבת. היה עיתון קיר בכיתה, כתבתי את כולו. אז למדתי לא להגיד שאני סופרת. אני לא מבינה למה, אבל הייתי אחרת".
את אהרן אלמוג, משורר ממשפחה של יוצאי תימן, הכירה בתקופת הלימודים באוניברסיטה. "קבענו להיפגש בשבת על המדרגות של הבימה. למדנו תיאטרון ולמדנו שם היגוי. התחלנו לצאת, אחרי שנה רבנו ונפרדנו. ביום הולדת שלי הזמנתי אותו למסיבה, וחזרנו. התחתנו בבית הכנסת של הייקים ברחוב בן יהודה. אני חושבת שאמא שלי לא הייתה מרוצה, היא לא אהבה את אהרן. הוא היה כבר משורר ידוע, חבר של שלונסקי, אבל היא לא הבינה בזה, ולא הבינה שזה מה שמשך אותי".
העולם שהוא בא ממנו היה שונה מהעולם שגדלת בו.
"המשפחה שלו גרה בפאר הרבה יותר מאיתנו, ברחוב הרצל. היה להם פסנתר שלא יכולתי לחלום עליו. אני זוכרת את ההלם בפעם הראשונה שהייתי אצלו, על השולחן הייתה קערה עם פירות שאמא שלי מעולם לא יכלה לקנות. נדהמתי מאיפה ידם משגת, אפרסקים עלו אז הון, ייבאו את זה מחו"ל. הם לא היו מכרם התימנים, הם היו שייכים לעלייה של סוף המאה ה-19. אבל אמא שלי לא הייתה כל כך מרוצה".
בשנות ה-60 התחלת לעבוד כמבקרת ספרות.
"היינו מיודדים עם בנימין תמוז. אחרי שהמורה שלי פנואלי מת ביקשו ממני לכתוב עליו ומצא חן בעיניהם איך שכתבתי, אז התחילו לתת לי ספרים לביקורת. על 'מיכאל שלי' של עמוס עוז כתבתי ביקורת קטלנית, חשבתי שהדמות של חנה גונן מזויפת לחלוטין. בא עורך, ופסל את הביקורת".
הדרך שלך כאישה כותבת לא הייתה קלה. כתבת על דמויות נשיות שיוצאות לעולם הגדול, אבל את עצמך פעלת בעולם גברי מאוד, שלא נתן לך מקום, היית צריכה לקחת את המקום הזה.
"זה היה מאבק לכבוש מקום בקרב הסופרים הגברים, שהיו ה'שליטים'. יהודית הנדל לא הייתה מאוד ידועה, רק לאוהבי ספרות, ועמליה כהנא-כרמון הייתה בודדה בזירה הזאת ונלחמה כמוני לכבוש מקום. היא חידשה בספרות העברית. הייתה לה כתיבה אישית ואחרת, שונה. זה לא היה קל, והיו לי אויבים. היו אנשים שלא אהבו את העובדה שאני כותבת. נלחמתי על העניין הזה. גם אהרן לא רצה שאכתוב, הוא פחד שאני אאפיל עליו, מה שלצערי אני חושבת קרה בסוף.
"נהגו לחשוב אז שנשים בספרות העברית כותבות על דברים לא חשובים, על בית ומשפחה, ואילו גברים מטפלים בבעיות הלאומיות. חשבתי לעצמי, זה לא בסדר, אני אראה להם, אני אכתוב על הבעיות הגדולות. אז כתבתי את 'שורשי אוויר' עם גיבורה גברית, שנוסעת כעיתונאית לאיטליה, נוסעת לצרפת בימי מרד הסטודנטים. ביססתי את זה על דמות של אישה אמיתית שחיה בתל-אביב".
גיבורת 'שורשי אוויר' היא מירה גוטמן, אישה שנאבקת על עצמאותה. היא גדלה עם אם לוקה בנפשה, אב נעדר, וברקע סיפורו של הסבא-רבא שלה, לבדובי, שעלה לפלשתינה מרוסיה ומתקיים ביחסי שלום ורעות עם ערביי המקום, מה שהופך אותו למנודה בעיני המתיישבים היהודים. מירה בבגרותה הופכת לעיתונאית ונוסעת בעולם, וגם סיפורי האהבה שלה נחשפים. זה רומן חניכה ורומן פוליטי נועז שכוחו יפה גם היום.
איך נולד הרומן הזה?
"אמרו לי שאני מטפלת בדברים לא חשובים והחלטתי להוכיח שאני מסוגלת. עשיתי תחקיר על דמויות היסטוריות. לבדובי היה דמות אמיתית מאנשי העלייה הראשונה, הוא היה מהביל"ויים הראשונים בגדרה, גירשו אותו כי אמרו שהוא משוגע. הדמות הזאת קסמה לי, מאוד הזדהיתי איתו, הוא היה יוצא דופן, הוא היה מטיף לדו-קיום יהודי-ערבי והיה חבר של הערבים. בסוף הוא התאבד".
הענקת לספר שם שהוא מטאפורה נפלאה.
"זה בא מהפיקוסים של תל-אביב עם שורשי האוויר שלהם. הרגשתי שאנחנו לא ממש חלק מכאן. אנחנו נטועים אבל לא עד הסוף. אבל אני עדיין מאמינה באפשרות של דו-קיום כאן".
ב'תיקון אמנותי' נתת קול לבני מהגרים, לבני הדור השני לשואה. וגם במקרה הזה שם הספר הוא מטאפורה יפה: תיקון באמצעות מעשה האמנות.
"ככה אני מאמינה, שהאמנות מתקנת את הבעיות הנפשיות בפנים, אבל גם עושה משהו בעולם, הופכת אותו לעולם שיש בו מקום לרגשות. הסיפור הזה מבוסס על מקרה אמיתי אחרי מות אבא. אני אומרת לך, הייתי אחרת".
למה?
"כי הייתי יתומה. אני חושבת שזה בגלל זה".
"זה היה מאבק לכבוש מקום בקרב הסופרים הגברים, שהיו ה'שליטים'. יהודית הנדל לא הייתה מאוד ידועה, רק לאוהבי ספרות, ועמליה כהנא-כרמון הייתה בודדה בזירה הזאת ונלחמה כמוני לכבוש מקום. היא חידשה בספרות העברית. לא רציתי לכתוב ריאליסטי כמו הגברים, חשבתי שזה קל מדי, רציתי להביא חידוש בלשון ובמבנים. הם כתבו בלשון גבוהה ומליצית, גם עמליה, ואני רציתי לכתוב עברית ספרותית אבל פשוטה. הפשטות הייתה הדבר החשוב בעיניי"
אלמוג אומרת תמיד שהספרות היא הדת שלה. שבלי הספרות לא הייתה שורדת. בצעירותה אהבה לקרוא את עגנון, את ג'יימס ג'ויס, במיוחד 'המתים' ו'יוליסס'. את דוסטויבסקי, במיוחד 'האידיוט'.
מה לדעתך היה החידוש שלך בספרות העברית?
"לא רציתי לכתוב ריאליסטי כמו הגברים, חשבתי שזה קל מדי, רציתי להביא חידוש בלשון ובמבנים. הם כתבו בלשון גבוהה ומליצית, גם עמליה, ואני רציתי לכתוב עברית ספרותית אבל פשוטה. הפשטות הייתה הדבר החשוב בעיניי. מבחינת המבנים, לא רציתי לכתוב נרטיב כרונולוגי אלא להרשות לעצמי חופש, לעבור מזמן לזמן וממקום למקום, לשבור את אחדות המקום והזמן".
את מרוצה מהמעמד שלך כסופרת?
"בהתחלה לא. אני זוכרת תוכנית טלוויזיה עם גרשון שקד, הדסה וולמן התלהבה מהספר שלי 'שורשי אוויר', ושקד אמר 'זה לא ספר חשוב', ולא נתן לי לדבר. הלכתי הביתה בוכה. אבל בנימין תמוז האמין בי. בהתחלה זילזלו בי כל החבר'ה שלו, כולל דן צלקה. אם קיבלתי הכרה? קשה לי להשיב על זה. אני מקווה שכן. יגאל שוורץ מחמיא לי וחושב שאני הגברת הראשונה של הספרות העברית. זה מפצה".
רות אלמוג
(צילום: יונתן בלום)
נראה שנטיית הלב שלך היא בכל זאת לספרות מתורגמת.
"מאז הנעורים, כי זה מה שהיה, לא הייתה כמעט ספרות מקור".
לא הייתה לך שאיפה להיות עורכת מוסף ספרות בעצמך?
"לא הציעו לי, אבל גם לא רציתי בזה. לא רציתי לקבוע גורלות של אחרים. להגיד 'לא' זה קשה לי מאוד". •
