לרוטינה הרגילה שכרוכה בנסיעה במונית מתווספת, במקרה של איריס זכי, תת-רוטינה קבועה. כמעט אין פעם שהיא יורדת ממונית בלי שהנהג ניסה לשכנע אותה במהלך הנסיעה להביא ילדים לעולם, או לפחות להבטיח שתנסה, גם בגילה המקשיש, להביא אחד או שניים לפני שהגולל ייסגר. "כי אני אישה ויש לי רחם, ואני גם אהיה מאושרת", היא מסבירה את ההיגיון. "זה לא שהם חושבים שאני צריכה עכשיו לייצר ילדים, אני פשוט עוד לא חיברתי את שני הכבלים בין הזה לזה, לא הבנתי את מה שהם כבר מבינים".
את הכבלים האלה אין לזכי (48), במאית דוקומנטרית וראשת התוכנית לתואר שני בקולנוע במכללת ספיר, שום כוונה לחבר ועכשיו היא גם עשתה מזה סרט. 'מה היא חושבת לעצמה', שיעלה מחר בכאן 11 ובכאן BOX, מושיב מול המצלמה 20 נשים שבחרו שלא לממש את זכותן לאימהות, בהן זכי וחברותיה הקרובות. הוא מצחיק, חשוף ולפעמים מתריס, והוא מתעקש לדבר בקול על מה שבישראל של 2026 עדיין נחשב כמעט לטאבו: שאפשר לא לרצות, ושהחיים שנבנים סביב ההחלטה הזאת הם לא פרס ניחומים.
זה סרט שיש בו משהו מההתרסה, אבל אולי המטרה שלו היא דווקא 'תעזבו אותי בשקט'.
"פגשתי המון נשים בתחקיר הזה והן תמיד קצת לחוצות מאיך שחווים אותן עוד לפני שהן דיברו. באיזשהו מקום אנחנו מייחלות שזאת לא תהיה התרסה. על עצמי אני יכולה להעיד שככל שהתבגרתי אני פחות מתריסה ויותר רכה, אבל כשאני אומרת לאנשים שאני לא רוצה ילדים אני מרגישה שהם נעלבים. הם נפגעים פעם אחת בתור ילדים שהביאו אותם לעולם, ואולי גם בתור אנשים שהביאו ילדים בעצמם".
אולי הם מפחדים מהרעיון שהם עשו את הבחירה הלא-נכונה בהחלטה הכי תובענית ובלתי הפיכה שהם עשו או יעשו בחיים.
"אני מרגישה שמפחדים מהסרט הזה. מפחדים מהשאלות הפנימיות שהוא מעלה. יש את העניין שאנחנו אומרות 'לא' לתפקיד הביולוגי שלנו, שלשמו התכנסנו כביכול. בארץ זה כמובן יותר מטורף, כי יש פה מלא משמעויות שכרוכות בזה, דמוגרפיה, דת, שואה".
אני זוכרת שמנהל בית החולים ליולדות ונשים 'ליס' התגאה שחודש אחרי 7 באוקטובר מספר התינוקות שנולדו בבית החולים כמעט השתווה למספר הנרצחים בטבח, אפרופו המורכבות בארץ.
"נו, זה לא מטורף? ואיך עבר פה העניין הזה של לשאוב זרע מחללים ולעשות מהם ילדים, שזה נשמע לי מדע בדיוני. אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על איזה דיון אתי עמוק צריך להיות פה. לקחו את הבחירה לאדם שאיננו, מייצרים ילדים שהוא לא יוכל לגדל ולשלוט בחייהם.
"תסתכלי על סדרות בארץ. אם יש דמות שלא רוצה ילדים, או שהיא דמות שוליים צבעונית או שזה משתנה. ב'בלאדי מורי' יש שתי נשים בנות 30 ומשהו, שבעונה הראשונה רק רוצות לעשות כיף וסקס ולחיות בתל-אביב, ובעונה השנייה אחת גונבת זרע ואחת עושה בלחץ עם השכן ההומו. גם נועה קולר ב'מקום שמח' בסוף חוזרת לבעלה ולא עושה את הסקס שהיא חיכתה לו כל כך, כולנו חיכינו".
הנושא שאין להזכיר את שמו צץ מעצמו בשבועות שלפני שידור הסרט. "בשבוע שעבר ניגשה אליי מישהי ואמרה 'ראיתי את הטריילר שלך, אני הפכתי לאמא לא מזמן ואני רוצה להגיד לך שאיבדתי את הגוף ואיבדתי את המוג'ו ואת הליבידו'", היא מספרת.
את נהנית מסקס כמו פעם?
"עכשיו אני הרבה יותר נהנית מסקס. תראי, יותר קשה לי לעשות כי אני הרבה יותר סלקטיבית, אני צריכה יותר חיבור אנושי ואינטלקטואלי, אבל כרגע אני נוטה לגברים שהם כמעט 20 שנה מתחתיי. יש תיאום ביולוגי, מסתבר, לא נעים להגיד, והם גם יותר פמיניסטים ופתוחים במחשבה שלהם. הנה, אני יוצאת מהארון גם לגבי זה, ואני ראש תואר שני בישראל".
"הצד המוסלמי לא בא לידי ביטוי בילדות, אבל מבחינתי תמיד היה בזה משהו אקזוטי וקצת אחר. היום אני יכולה להגיד שאני ממש מרגישה שיש בתוכי צד ערבי שקיים בגוף, לצד היהודי. אני חושבת שזה אומר שדברים יכולים להתקיים יחד"
במהלך הקריירה שלה פיצחה זכי את כוחו של המבט החברתי, ובהתאמה פיתחה לעצמה שיטת יצירה קולנועית: היא מעלימה את הצלם מהחדר ומשאירה רק את המצלמות. ככה היא צילמה את הטרילוגיה שלה. בסרט הראשון, כשעבדה כפקידת קבלה במלון חרדי בלונדון, היא כיוונה אותן עליה ועל האורחים ויצאה עם הסרט הקצר My Kosher Shifts. בשני, 'חפיפה', הציבה את המצלמה מעל הכיור במסגרת העבודה שלה כחופפת במספרה בוואדי ניסנאס בחיפה, שלקוחותיה יהודיות וערביות. הסרט זכה ב-13 פרסים והוקרן ביותר מ-120 פסטיבלים ואוניברסיטאות.
ב'מתנחלת', עברה זכי לגור בתקוע וניהלה שיחות עם תושבים מקומיים. אחרי זה בא 'מצרים, שיר אהבה', שסיפר את סיפורה המפתיע של הסבתא שלה, סועאד זכי, זמרת מצרית-יהודייה מצליחה. אבל דווקא 'מה היא חושבת לעצמה', למרות המורכבות, החשיפה וההומור, לא חצה את סף הלקטורים של פסטיבלי הדוקו הישראליים. "הסרט לא התקבל ל'דוקאביב' וגם לא ל'פסטיבל ירושלים'", היא מודה. "אני בולעת רוק כשאני אומרת את זה, למרות שזה פתור אצלי עכשיו. אבל זאת הייתה חוויה למישהי שאת הסרט הארוך האחרון שלה, 'מצרים שיר אהבה', רצו שניהם. כשקראו לי תשובות של לקטורים, זה היה ממש קשור לנושא, ואישי".
אבשלום פולק
(צילום: יובל חן)
הם מפחדים?
"אני חושבת שמפחדים מהסרט, כן. אם אישה אחת מעוררת את הפחד הזה, אז 20 נשים במשך שעה? בסוף הלקטורים הם אנשים או עם ילדים או שרוצים ילדים. זה היה מאוד לא נעים לא להתקבל ולקבל מיילים כאלה של שלילה בלי אף הסבר. אבל יש איתי 20 נשים בסרט. וחוץ מהן יש כפר ענק שצריך את זה".
למרות ההחלטה עשית הקפאת ביציות, ובסרט אמרת שאת מתחרטת.
"זה מצחיק. עשיתי חמש הפלות ולא הרגשתי שום דבר. לא היה שם צער. מבחינתי אני נותנת לילדים האלה זכויות עוד לפני שהם נולדו, אבל אנשים רואים חוסר אחריות בזה שאני לא מביאה אותם לעולם".
היית מעדיפה שהביציות לא יהיו קיימות?
"עכשיו זה פחות מטריד אותי, אבל היה שלב שהעדפתי שהן לא יהיו. רציתי בסוף הסרט לשלוח אותן לים, אבל זה יכול להעליב נשים שמנסות להיכנס להיריון. גם לא הייתי תורמת, כי אני לא אשאיר ילדים שלי בעולם הזה בלעדיי".
מכל האיומים שהפנו אלייך לגבי הוויתור על אימהות, איזה הכי מטופש בעינייך?
"כשאומרים לי שאני אהיה לבד, בודדה. אני כל כך אוהבת להיות לבד. חלק ממה שקשה לי עם זוגיות זה שאין לבד. אנשים נורא רוצים זוגיות כמו איזה מוצץ. מה עם הזוגיות עם עצמי?".
ההתמסרות האחרונה שלה למסגרת זוגית הסתיימה לפני שנה וקצת, אחרי שש שנים עם השחקן אבשלום פולק. "הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי בחיים. הנה, ניסיתי", היא מודה.
את רומזת שאת לא רק אל-הורית, את גם אל-זוגית.
"אני חושבת שכן. אני לא בטוחה שזוגיות מתאימה לי מבחינת מודל חיים".
אבשלום הגיע עם שני ילדים.
"נכון, הקטן היה בן שמונה, והגדול בן 13".
נכנסת לעמדה הורית כלפיהם?
"לא. זה מה שכיף עם אנשים שהם בפרק ב', חצי שבוע עם הילדים וחצי בלי. אפשר להגיד שהשתלבתי בסידורי הראייה שלו. כשהם לא היו אצלו, אני הייתי שם. היה שם אלגוריתם מאוד מורכב של חלוקת ימים ופיצול בסוף שבוע, שישי אצל אחד ואז שבת אצל השני. בסוף הוא יצא הכי מופסד. לא היה לו זמן לבד".
איזו זוגיות ראית בבית?
"הדור של ההורים שלנו שאף לשמר זוגיות בכל מחיר. אפשר להפסיק להיות רומנטיים ומיניים ולהפריד חדרים, אבל לשמר את המבנה הזה. מצד שני, ראיתי את ההורים שלי לא מתפשרים. לא נשארים בזוגיות שלא מספקת אותם.
"אני פרו-ילדים. מבחינתי טובת הילדים מעל הכל. ככה גם גודלתי. ההורים שלי עשו את השטויות שלהם אבל היה לי חשוב, בתור בת של גרושים, שיהיה להם את הזמן יחד. יש משהו בילדים, שהם שקופים ורואים את הפסיכולוגיה שלהם, את העלבונות שהם חווים, וזה גומר אותי. הם כל הזמן נפגעים. זאת תמונת הסיוט שלי, שהעולם יפגע בהם וזה ימוטט אותי. אני לא באמת יכולה להגן על ילדים בעולם הזה. אנשים מנצלים את זה כדי להגיד טוב, בטח יש לך טראומות ילדות אז לא רצית".
ויש לך?
"הייתי ילדה מאוד-מאוד נמוכה ורגישה מאוד. אני זוכרת שאבא שלי תמיד אמר לי: את ילדה רגישה מאוד, בהגדרה הפסיכולוגית. הרגשתי שאני צריכה הגנה ושלא יכולים לספק לי אותה, לא סיפקו טיפול אז, במובן הזה אולי הילדות שלי כן קשורה. אם מישהו מספר לי משהו רגשי אני איתו, גם אם הדעות שלו מנוגדות לשלי אני מאוד מזדהה רגשית. זה דבר נהדר לדוקומנטרי ולהוראה, אבל אני חייבת פוס, אחרת אני מתפוצצת".
"עשיתי חמש הפלות ולא הרגשתי שום דבר. לא היה שם צער. מבחינתי אני נותנת לילדים האלה זכויות עוד לפני שהם נולדו, אבל אנשים רואים חוסר אחריות בזה שאני לא מביאה אותם לעולם"
גם כשזכי חוקרת עוד דור אחורה, היא פוגשת במודל משפחתי שלא הגיע עם הוראות הרכבה. בסרט שלה, 'מצרים, שיר אהבה', היא מספרת על סבתה, יהודייה ילידת מצרים, שהתמודדה עם תהפוכות משפחתיות שלא היו מביישות גם תסריטי משפחה מהעת הנוכחית.
"סבא שלי עזב את אבא שלי כשהיה בן שלוש", מספרת זכי. "הם היו אמורים להצטרף אליו לארצות-הברית, אבל הוא הכיר שם מישהי ושלח לסבתא שלי מכתב גירושים. בינתיים מצרים הפכה להיות לא נעימה לציונית כמותה, והמשפחה שלו רצתה לקחת לה את הילד, אז היא ברחה איתו לישראל".
האם ובנה חיו בארץ והתפרנסו מעבודתה של האם כמנקה. "כשאבא שלי היה בן 17 הוא פגש את אבא שלו בניו-יורק, והתחיל לנסוע לשם כל שנה", ממשיכה זכי. "כשאשתו של סבא שלי נפטרה, הוא מיד רצה את סבתא שלי בחזרה. הוא אמר לאבא שלי 'תביא את אמא שלך'. אבא שלי אומר שהיא תמיד אמרה 'אם אני רואה אותו אני יורה בו'. כשאבא שלי נתן לה כרטיס טיסה היא קרעה אותו, אבל בסוף היא נסעה בכל זאת. היא הייתה בת 60 ומשהו וכנראה רצתה לחוות את הדבר שחיכתה לו כל כך הרבה שנים".
בסוף שנות ה-80, כשניו-יורק הפכה לאלימה, התקשרו מהסוכנות היהודית לאבא של זכי וביקשו שימצא להורים שלו דירה בארץ. "והם חזרו יחד. אף אחד לא הלך בדיוק לפי התסריט המקובל. זה שסבתא שלי חזרה אליו, אני מזועזעת מזה. והיא עשתה מה שהיא רוצה. ויש בזה משהו שאני אוהבת אותה מאוד בגללו".
בעצם סבא שלך הוא מוסלמי. זה היה מורגש באיזשהו אופן במשפחה?
"הצד המוסלמי לא בא לידי ביטוי בילדות, גם כי לא באמת היה לי צד כזה וגם כי סבא שלי לא היה חלק מהמשפחה עד שנות ה-80, ואחרי זה תמיד היה איזשהו ריחוק כי לא גדלתי איתו. אבל מבחינת הזהות שלי, תמיד היה איזשהו עניין. בסופו של דבר אהבתי את זה. מבחינתי היה בזה משהו אקזוטי וקצת אחר. היום אני יכולה להגיד שאני ממש מרגישה שיש בתוכי צד ערבי שקיים בגוף. זה משמח אותי שיש בי צד מוסלמי לצד היהודי. אני חושבת שזה אומר הכל, שדברים יכולים להתקיים יחד. הפוליטיקה הורסת הכל, אבל היא הרבה פחות מעניינת ממורשת, משורשים ומתחושות של חיבור. אני שמחה שעצם הקיום שלי או הגנטיקה היא תוצר של אהבה בין-דתית. זה תואם מאוד את הגישה שלי, שכולנו אחד".
