ההסתבכות שלי עם החוק התחילה בסתם בוקר שגרתי ולא מעורר חשד, במהלך טיול סטנדרטי עם הכלבה הכלבה – הכפילות מכוונת – באזור המדשאה השכונתית, כשפתאום, משום מקום, ניגש אליי איש קטן, לבוש שחורים – כנראה מסתווה רוב הזמן ככביש – עם מכשיר קשר שחור למותניו, ואמר: "שלום, אני פקח של הסיירת הירוקה, ושמתי לב שלא אספת אחרי הכלבה".
התרגזתי מיד – אני מתרגז מיד מכל פנייה של בני אדם בשעות שלפני עשר בבוקר – ואמרתי לו את האמת: שהכלבה סובלת מעצירות זה יומיים, והיא אמנם כורעת לחרבן אבל דבר לא יוצא ממנה, וגם היום לא חל, לצערי, שיפור במצבה, ולכן לא היה מה לאסוף אחריה.
הפקח חלק על עמדתי זו. "עקבתי אחריך, ראיתי שהיית שקוע בנייד בזמן שהיא עשתה צרכים. זה 500 שקל קנס", פסק.
התחלחלתי. הסברתי שלא היה כלום כי אין כלום, הבהרתי שאני אספן חובב – "הנה, תראה כמה שקיות קשורות לי פה על הרצועה, אין מצב שהיא עושה משהו ואני לא אוסף אחריה" – וביקשתי שיאמין לי כי אין לי שום סיבה לשקר, מלבד 500 סיבות.
הפקח סירב להאמין, אני סירבתי להודות, ובסוף הוא אמר: אין בעיה, אני אלך ואבדוק בעצמי מה היא עשתה!
עניתי: אין בעיה, לך חפש.
והוא התחיל לשוטט אנה ואנה במרחבי המדשאה ולסרוק אותה במסרקות ברזל בחיפושיו אחר הקקי שלא היה, וזה הלך והתארך לדקות ארוכות, והאיש התרחק יותר ויותר במרחבי המדשאה בשעה שהכלבה ואני פשוט עמדנו שם וחיכינו לפסק דין חלוט.
(איור: גיא מורד)
ונדמה שישוב, אבל האיש עוד המשיך והתרחק, פה ושם נעצר וצילם איזו חתיכת דשא מפלילה, ואני רק עמדתי שם, נזכרתי בכמויות העבודה שמחכות לי היום, והתחלתי לחשוב לעצמי:
בעצם למה אתה ממשיך לעמוד פה כמו אידיוט? ייתכן שבכלל תם האירוע והאיש פשוט לא מתכוון לחזור? למה שאתה והכלבה לא פשוט תתרחקו מכאן? הרי אין סיכוי שהאיש הזה ישיג אתכם, וכמו שהוא נראה כרגע, עם הראש עמוק בדשא, לא נראה שהוא בכלל יבחין שהלכתם!
אבל, עניתי לעצמי, זה לא יהפוך אותי לפושע נמלט?
אבל, עניתי לעצמי שוב, לא היה שום פשע! הכלבה לא עשתה כלום (אלא אם עשתה משהו בזמן שהייתי שקוע בנייד), ובכלל, המשכתי להלהיט את עצמי, לעזאזל עם עיריית תל-אביב הארורה ששמה לעצמה למטרה למרר את חיי התושבים ולהוסיף ייסורים, מכאובים ומכשולים בפני עיוורים למשלמי ארנונה קשי-יום שהחיים בעיר ההרוסה גם ככה מתעמרים בהם!
אז כן, אני פשוט אלך מפה עכשיו, החלטתי.
אבל זה לא יהיה, בעצם, להימלט מציפורני החוק? מה אני, תלמה? והכלבה לואיז?
ובעודי חוכך אם להישאר או ללכת, הכה בי זיכרון רחוק מהטיול שלי בנורווגיה – מדינה כל כך שומרת חוק עד שהמהירות המרבית המותרת בכבישיה המהירים עומדת על 60 קמ"ש איטיים, כששוטר עצר אותי בצד הדרך ובישר לי שנהגתי על 70.
בחייאת, אמרתי לו. אתה אמיתי?
השוטר רק חייך ואמר: "וולקאם טו נורוויי", רשם לי קנס בסדר גודל נורווגי, ואז שאל מה כתובת המגורים שלי, כי מסתבר שזה יישלח בדואר רשום. פה שאלתי: "תגיד, ומה אם אני נותן לך כתובת לא נכונה?" והוא הסתכל עליי במבט שנדמה לי שזיהיתי בו שמץ של מבין עניין, ואמר לי: "במקרה כזה, הקנס פשוט לא יגיע".
מיד נתתי לו את הכתובת המדויקת שלי בישראל, והדוח אכן נחת בשלום וגרם לפציעה בינונית בעו"ש שלי באותו חודש.
מאז הדבר הזה הורג אותי. למה הייתי צריך לתת לו את הכתובת האמיתית? למה אני חננת-על שלא מסוגל אפילו לשקר שקר קטן שיחסוך לו קנס גדול?
באמת שחשבתי על זה הרבה מאז, ומלבד "כי אתה משקשק מסמכות ומאנשים במדים – משוטרים חמושים ועד צופי ים" – לא מצאתי שום סיבה להתנהגות הצייתנית להדהים שלי.
ופתאום, על המדשאה עם הכלבה והפקח, הבנתי שזו ההזדמנות שלי לתיקון. לא, אמרתי לעצמי, הפעם אני לא אצא פראייר! הפעם אני אקח את גורלי בידיי ופשוט אעוף מפה. יש גבול שאחריו הציות העיוור מוכרח להתחלף באי-ציות ממושקף.
וזה בדיוק מה שעשיתי. אמרתי לכלבה "בואי", משכתי ברצועה ונמלטנו אל החופש! קודם בהליכה, ואז בריצה מהירה. ברקע – או אצלי בראש – התנגנתה נעימת "מרכבות האש" של ונגליס, והכלבה ואני לקחנו כמה שבילים פנימיים עוקפי-פקח, עשינו סיבוב, והגענו לבניין שלי מהצד השני. ניצחון!
ואז, כמו באיזה סרט מצויר, האיש פשוט המתין לנו שם, בפינת הבניין, וצעק עליי: "אתה ברחת לי! אתה תקבל את הקנס המלא הביתה!" בעודו מנפנף לעומתי בשקית ניילון ובתוכה, אני חושד, האקדח המעשן, שלא לומר הקקי המהביל.
נכנסתי הביתה בדפיקות לב של אסיר נמלט. לעזאזל, אמרתי לעצמי, מה חשבת לעצמך? אתה אשכרה ברחת מזירת פשע? מה נראה לך שאתה? רבאק, יש פה בן אדם במדים שאמר לך לחכות, הלך לחפש קקי ומצא אתונות – או טונות – ואתה פשוט נמלטת?
הרגשתי חרא. אמיתי, לא של כלבה בעצירות. כלומר, אני מניח שהייתי אמור לשמוח שלא נעצרתי )אומרים שהתנאים בבית המעצר של "הסיירת הירוקה" איומים, מקבלים לאכול רק דוחן ומיץ נבט חיטה והתאים שורצים חיות, אם כי חמודות) – אבל הבנתי פתאום, שכל הדיבורים שלי על איך מוכרחים ליישם בישראל את תיאוריית החלונות השבורים המפורסמת, עפו דרך החלון כשזה הגיע אליי.
התיאוריה הזאת – שפיתחו הסוציולוגים ג'יימס ווילסון וג'ורג' קלינג – אומרת, בקצרה, שכל אי-ציות או סימן להזנחה ואי-סדר במרחב הציבורי – אפילו חלון שבור או זבל שמושלך במקום לא נכון – יוצר אווירה שתעודד הידרדרות נוספת ופשיעה חמורה יותר, ולכן דרושה מדיניות אפס סובלנות ואכיפה קשוחה גם מול עבירות קלות. בשנות ה-90, רודי ג'וליאני הפך אגדה בחייו (לפחות בחלק ההוא שלהם) כשהצליח ליישם את המודל הזה בניו-יורק ולהביא לירידה חדה בפשיעה, ועשה ממנהטן בונבוניירה.
בישראל – מדינת כל כנופיותיה ומקום שמכיל כיום במשיכת כתף כל סוג של אלימות, גזענות, השחתה, ונדליזם, רצח וקריאות להחזרת אוכלוסיות לסוביבור – ובטח בתל-אביב, העיר שנהרסה לה יחדיו – שולטת רק תיאוריית יאללה בלגן.
ואני באמת מאמין שהדרך לתיקון – מעבר להקמת ממשלת שינוי וריפוי ועוד חרוזים – היא אכיפת-יתר של הכל. מכנופיות הטרור היהודי בשטחים ועד איסוף הצואה הכלבית בדשאים, דרך אנשים שמניחים רגליים על מושב הכיסא ממול ברכבת או לא משתמשים באוזניות או, מצידי, ממנגלים מחוץ לבית. הכל.
אני באמת מאמין שהדרך לתיקון - מעבר להקמת ממשלת שינוי וריפוי ועוד חרוזים - היא אכיפת–יתר של הכל. מכנופיות הטרור היהודי בשטחים ועד איסוף הצואה הכלבית בדשאים
נכון, העברנו את רוב חיינו במדינה שתמיד עודדה עיגולי פינות, אבל בשלב מסוים, די לאחרונה, זה הידרדר להזנחה מוחלטת, פשיעה, כפכוף וזריקת זין בכל הרמות, כי כולם זורקים, כי ככה זה, כי שתישרף המדינה, כי עבד כי ימלוך.
והמקום הזה נראה בהתאם.
והפקח ההוא של הסיירת הירוקה בסך הכל מבצע את העבודה כפוית הטובה ביותר כרגע; הוא נלחם על משהו שאף אחד – אפילו חננת-על כמוני – כבר לא מכבד.
אז הנה עוד משהו דחוף שממשלת השינוי – וגם רשויות השינוי המקומיות – חייבת לעשות: להחזיר את המשילות, מהשומרון ועד מדשאת הכלבים. להחזיר את התחושה שהכל חשוב, ושכולנו יחד יכולים לגרום למקום הזה להיות בן אדם. שזה לגמרי על כל אחד ואחת פה להוריד טון, להפחית אגרסיות, לזרוק זבל בזבל, ובמידת האפשר לא להצית כפר פלסטיני. הכל בדיוק באותה רמת חומרה; הכל חלונות שמי שישבור ישלם ביוקר.
אני אתחיל ממני. הייתי כותב כאן אלף פעמים "לעולם לא אבריז שוב לפקח עירייה", אבל כבר לא נשאר מקום בטור, אז תצטרכו פשוט להאמין לי. ותאספו אחרי הכלב. נתחיל מזה.
