נופר סיני הייתה רק בת שבע כשנפלה עליה ההבנה המפחידה: אמא שלה כנראה לא אוהבת אותה. הכל התחיל ביום שבת. היא, ההורים ואחותה הקטנה חזרו מארוחה משפחתית אצל סבא וסבתא בנהריה. אבא שלה נהג, אמא שלה שתקה. אבל נופר ידעה שאמא לא באמת שותקת, שהיא מבשלת בתוכה כעס רותח שעוד שנייה ייצא עליה. בגיל שבע, הילדה המקסימה הזו עם תלתלי הדבש הפכה את עצמה לחזאית של מצבי הרוח של אמא שלה. חזאית דרוכה שצריכה לנבא את בואה של סופה אחת בלבד - הוריקן אמא. אז היא כבר יודעת שכשאמא מעקלת את השפה העליונה, זה סימן שנופר שוב עשתה משהו שלא מוצא חן בעיניה, וכשאמא מכווצת את המצח ככה, זה האות שלה לרוץ ולתפוס מחסה.
(איור: שחר קובר)
ובאמת, רגע אחרי זה אמא פונה לאבא. "שתדע שאין לי שום כוונה לדאוג לה כשלא תהיה פה", היא אומרת בקול שעשוי מאבן, "אני לא אכין לה אוכל כשלא תהיה". הילדה יודעת למי אמא שלה מתכוונת. "היא" זאת נופר, הילדה הזו במשפחה שתמיד מדברים עליה בגוף שלישי, אבל בעצם היא גוף זר שתקוע לאמא שלה באמצע השמחה. ועכשיו היא מפחדת, כי אבא של נופר הוא קצין בצבא, ומחר, כשהסופ"ש ייגמר, הוא אמור לנסוע לשבועיים. אמא אמורה להישאר לבדה עם נופר ועם אחותה הקטנה בבית. אז מה זה אומר, שנופר לא תאכל שבועיים? "את לא מתכוונת", אבא של נופר מעריץ את אשתו והוא מסרב להאמין שהיא תעשה דבר כזה, "את פשוט כועסת".
"את יודעת למה בדיוק היא כעסה עלייך באותו היום?" אני שואלת אותה עכשיו, בדיוק 44 שנה אחר כך. נפגשתי כדי לדבר איתה על הממואר שלה "השבר הסורי אפריקאי" (הוצאת כנרת זמורה דביר), שלא יוצא לי מהראש. סיפור ההרעבה הזה הוא הסיפור שפותח את הספר היפהפה והפוצע הזה, הוא נקודת ההתחלה של השאלה שנופר מנסה לפענח שם כמו תעלומת רצח - למה אמא שלי לא אהבה אותי? מה רצח את האהבה שלה כלפיי?
כריכת הספר של נופר סיני
כריכת הספר של נופר סיני
כריכת הספר של נופר סיני
"בטח שאני יודעת למה היא כעסה", נופר אומרת, ראשה היפה צונח קצת לכיוון השולחן, והיא אפילו לא שמה לב. "אמא שלי אשכנזייה קיבוצניקית, בת למייסדי קיבוץ. ואבא שלי, הוא מרוקאי שנולד בקזבלנקה ועלה למעברה. באותו יום נסענו לארוחה משפחתית עם אמא ואבא שלו בנהריה. אנחנו מגיעים לבית הקטן והמצוחצח, כמובן שסבתא טרחה שבוע והניחה את כל המעדנים על השולחן, את כל ספינות הדגל המרוקאיות. ובארוחה כולם שותקים, אבא והדודים עושים את זה כי חינכו אותם על נימוסי שולחן צרפתיים, ואמא שלי שותקת כי היא מראה לכולם שהיא שופטת. היא תמיד מתנשאת על המשפחה של אבא ואין לה בעיה להגיד לו את זה בקול. ואני מפחדת. אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו, שאני חייבת להציל אותם מהשתיקה העכורה הזו בשולחן".
למה? "ילדים כמוני מפחדים משקט בשולחן, הם יודעים שהם יהיו אלו שישלמו את המחיר של השקט המתוח כשהוא יתפוצץ בסוף. אז כמו תמיד, אני מתחילה לדבר ולפטפט כמו תוכי, מספרת מעשיות, מנסה להצחיק. ואז אני מרגישה שמשהו ממה שאני אומרת מעצבן את אמא שלי, אין לי מושג מה, בטח אמרתי משהו לא מספיק מחמיא עליה".
ובאוטו היא מגישה לך את החשבון על זה. "כן, ומה שהכי עצוב זה שאבא שלי לא האמין שאמא שלי תרעיב אותי, אבל אני כן. אני יודעת שהלך עליי, שאמא שלי מתכוונת ברצינות. ואני מרגישה אימה טהורה כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני שונאת להיות רעבה, אז אני מתחילה לחשוב איך אני מצליחה לשרוד בלי אוכל שבועיים. הייתה לי בתיק חפיסת שוקולד פרה שסבתא שלי תמיד הייתה נותנת לי בסוף הביקור, ניסיתי לתכנן איך אני אחלק אותה ככה שהיא תספיק לי לשבועיים. ואחרי זה נזכרתי שטל, החברה שלי, לימדה אותי איך לאכול חוביזות".
מה בדברים שעברו עלייך עם אמא שלך לפני זה גרם לך להאמין לה שהיא אכן תממש את האיום ותמנע ממך אוכל? "אני לא זוכרת כמעט שום דבר ממה שקרה לפני היום הזה, אני יודעת רק שאחרי שאחותי הקטנה נולדה, המצב בינינו נהיה גרוע. כשנסעתי לאירופה לראיין את אחותי, היא סיפרה לי על אירוע ששכחתי. יום אחד אמא כל כך כעסה עליי שהיא גירשה אותי לשבת מחוץ לבית באמצע החורף. הייתי יחפה לגמרי, עם חולצה דקה, והיא פשוט שלחה אותי לשבת על המדרגות מחוץ לבית בחורף של רמת הגולן, שזה כפור מצמית. אחותי אמרה שהיא הרגישה כזו חרדה, לראות אותי בחוץ ואת אמא שלי אדישה מזה, כאילו לא אכפת לה שאני אקפא שם. אני לא זכרתי את זה, אבל ברור שבשלב הזה כבר עברתי מספיק דברים קשים כדי להאמין שאמא שלי תלך עם זה עד הסוף".
בשלב מסוים האמא אומרת לנופר בכנות: "נכון, יש לי ארבע בנות ואני לא אוהבת את כולן באותה מידה... אם אני מרגישה שיש ילדות שאני אוהבת יותר? בוודאי. את שתי הקטנות"
בבוקר למחרת נופר התעוררה וגילתה שהתריס בחדר שלה מוגף. בדרך כלל אמא שלה הייתה מרימה את התריס איך שהיא הייתה נכנסת לחדר בבוקר. הפעם היא התעוררה לחושך, וכשהיא הלכה למטבח, היא ראתה את אמא שלה מאכילה את אחותה הקטנה בת השלוש. ופה צריך להגיד משהו על אפליה, כי בניגוד גמור ליחס שלה לנופר, אמא שלה דווקא מטורפת על אחותה הקטנה, ולכן המטבח מלא בגרגורי העונג של הפעוטה, ובקולות העידוד שאמא שלה הומה אליה.
ולא רק שאמא שלה לא הציעה לה שום ארוחת בוקר. כשהילדה הציצה בתא הילקוט שבו היו אמורים להיות הכריך והפרי להפסקת העשר, היא גילתה שהוא ריק. בהפסקה, המורה שאלה את נופר למה היא לא אוכלת. היא התביישה ואמרה שאמא שכחה לשים אוכל בפנים.
כמה זמן זה נמשך? "למחרת בבוקר שוב אין כריך ותפוח בתיק, ושוב אין ארוחת צהריים וגם לא ארוחת ערב. אני מנסה להתיישב ליד שולחן המטבח כשהן אוכלות והיא פוקדת עליי 'תעופי מפה', ואז יום אחרי, בצהריים, אני שוכבת על הספה בסלון, היא באה אליי, נעמדת מעליי במלוא גובהה, ואומרת 'את רוצה לאכול? אז תתנצלי על מה שעשית'. אני אומרת לה שאני מתנצלת ואז היא נותנת לי לאכול. וזה היה רגע הגירוש שלי מגן העדן, כי עד אז היא אהבה... לא, אני לא יכולה להגיד שהיא אהבה אותי, אבל בטח לא קרה דבר עד כדי כך קיצוני".
× × ×
סיני (51) היא ללא ספק אישה מאוד מוצלחת. היא הייתה עיתונאית מוערכת במשך 20 שנה, וגם כשפרשה מעיתונות לטובת יזמות הייטק, היא הוכיחה את עצמה כסיפור הצלחה. הקימה מיזם מצליח בשם ViKKi עם לקוחות כמו מכון ויצמן ואוניברסיטת הרווארד. היום היא כבר לא שם, וכרגע עובדת על מיזם AI חדש עם רעיון גאוני. יש לה ארבעה ילדים, ילד ביולוגי משלה מהנישואים הקודמים, ועוד שלושה ילדים של בן הזוג שלה, איתן, שהיא קוראת לו בטון מלא אהבה "הגאון".
נופר סיני
נופר סיני
נופר סיני
(צילום: אפי שריר)
היא כל כך מצחיקה ורגישה, שאני פשוט לא מצליחה לדמיין אמא אחת בעולם שלא תהיה גאה בילדה כזו. ולרגע אחד זה נראה לי כמו טעות. היא בטח לא הבינה אותה נכון, אין מצב שאמא שלה אשכרה תיעבה ילדה מהממת כזו. ממש כמו נופר, גם אני גדלתי בשנות ה-70 ליד קרמיקות מטבח כתומות-ירוקות. גם עליי איימו בכל מיני דברים מבעיתים. אם אני לא אגמור מהצלחת את העוף עם הפטרוזיליה שהזכירה לי אצות, אני אשב ליד שולחן המטבח עד שהצלחת תתרוקן. אם אני אמשיך לדבר בחוצפה לאמא, ישטפו לי את הפה "המלוכלך הזה" שלי בסבון כלים. 90 אחוז מהאיומים האלו היו על פארש, עשרה אחוז מהם התממשו. אז כן, אני חטפתי מכות ועוד עונשים שנראים מפלצתיים היום, בעידן ההורות המכיל הזה, ולרגע אחד אני שוכחת את כל מה שקראתי בספר שלה, וחושבת שאולי היא סתם חוותה ילדות שנות ה-70 קשוחה, שגרמה לה להסיק בטעות שאמא שלה לא אהבה אותה.
"במשך שנים גם אני לא האמנתי בזה, אבל היא באמת-באמת לא אהבה אותי", נופר אומרת, "אנשים מופתעים שאני היום בן אדם שמח ומתפקד, אבל זה בהחלט אפשרי כשעובדים על עצמך כל הזמן. ועדיין, אמא שלי לא אהבה אותי, היא אפילו אמרה לי את זה בעצמה יום אחד כשרבנו. 'אני שונאת אותך', היא אמרה לי, 'אני כל כך שונאת אותך, אני מצטערת על היום שבו ילדתי אותך'".
ושוב אני מרגישה את הלפיתה החונקת הזו בנשמה שהרגשתי כשקראתי את הממואר שלה. לפעמים הייתי צריכה לעצור את הקריאה באמצע מרוב שהרגשתי שאני לא מחזיקה ביד ספר, אלא מעטפת נפץ. סיני נוגעת שם באומץ בחומרי החיים הכי מסוכנים שיש, בטאבו הכי מושתק שקיים ביחסי הורים-ילדים. היא מביאה שם מיליון ראיות שמוכיחות שכן, יש בהחלט הורים שלא אוהבים את הילדים שלהם, אפילו ממש שונאים אותם. "זה לא כל כך נדיר כמו שנדמה לנו", היא אומרת.
הורות רעילה התחילה להיות מדוברת יותר ויותר. נגיד בסדרה של גיתית פישר, “בודקת”, שבה היא משחזרת את מערכת היחסים הארסית שלה עם אבא שלה. אבל את מתארת פה לא הורה דפוק, אלא הורה שממש דוחה את הילד שלו מעליו. "בטח, וזה קיים הרבה יותר ממה שאנשים היו רוצים שזה יהיה קיים. עשיתי תחקיר יסודי לכבוד הספר, קראתי מלא מאמרים. וכן, יש מלא הורים שמרגישים דחייה וטינה כלפי ילד אחד ספציפי שלהם, בזמן שעם שאר הילדים הם כן מסתדרים. אחרי שהוצאתי את הספר, פנו אליי מלא קוראים. הם כתבו לי כאלו סיפורים על הוריהם שגרמו לשיער שלי לסמור. היה קורא שכתב לי דווקא על עצמו 'אני חושד שאני מתנהג ככה לבת הבכורה שלי. אני לא אבא מתעלל, אבל אני מרגיש שיש לי איזו דחייה ממנה דווקא כי היא כל כך דומה לי'. אז זה ספקטרום מאוד רחב ומאוד שכיח, והשאלה היא איפה אתה נמצא עליו. מה אתה עושה עם התחושה שילד אחד ספציפי מגרד לך את העצבים".
מתוך "בודקת"
מתוך "בודקת"
מתוך "בודקת"
(צילום: באדיבות yes)
אני קוראת לזה הילד האלרגני. אתה שונא את עצמך שהוא מגרד לך, ובכל זאת לא יכול שלא להתפרץ עליו כמעט בלי שליטה. "בדיוק, והשאלה מה אתה עושה עם זה. כי אפשר להילחם בזה, לתקן את עצמך לפני שאתה הופך למתעלל. יש לי חברה שקראה את הספר עוד לפני שיצא ואמרה לי 'אוי לא, אני מזדהה עם אמא שלך בספר'. חלפו חמש שנים, והיום היא במצב פי מיליון יותר טוב עם הילד וכל כך אוהבת אותו. אמא שלי החליטה לקחת את זה לקיצון. ממש עד לסיביר של הספקטרום.
"וזו גם לא בהכרח איזו הפרעה נפשית. אנשים אומרים לי 'אה, בטח אמא שלך הייתה נרקיסיסטית', וזה מצחיק אותי כי פתאום כולם נרקיסיסטים, וכל גבר שלא מסכים איתך בדייט עושה לך גזלייטינג. עשו למילים האלו כזה אביוז. אני לא חושבת שיש הפרעה אחת שאפשר להפיל על ההורים האלו, לא נרקיסיזם ולא הפרעת אישיות גבולית ולא פוסט-טראומה. אנשים מעדיפים לחשוב שזו הפרעה כדי שנוכל להירגע ולהגיד שלנו זה לא יקרה. אז לא, יש אלף ואחת סיבות מורכבות ללמה הורים מתעללים בילד מסוים, ובואו נסתכל עליהן וננסה ללמוד עלינו".
× × ×
היא נולדה בירושלים לזוג הורים מאוהבים עד השמיים וצעירים מאוד, אביה היה בן 25, אמא שלה הייתה רק בת 21, וכן, ההיריון לא היה מתוכנן. "אנשים אומרים לי 'בטח היה לאמא שלך דיכאון אחרי לידה', אבל לא, ממש לא היה לה דיכאון אחרי לידה. להפך. מהשנים הראשונות יש לי זיכרונות כילדה מאוד אהובה. חיינו אז בדירה בירושלים, ואני הייתי בגן עדן שם. הייתי עם אמא שלי בדיאדה הרמונית, אני זוכרת איך הם מלבישים אותי במעיל ולוקחים אותי ביד לטיול, ואיך הם צעירים וצוחקים ואוהבים אותי מאוד".
אחר כך נולדת אחותה, ואז, כשהיא בערך בת שש, ההורים מודיעים לה שהם עוברים לצפון. המושב שאליו הם עוברים נמצא ברמת הגולן, ממש בתוך השבר הסורי-אפריקאי שעל שמו קרוי הספר שלה. אבל השבר הכי גדול שנפער שם, במושב עם נופי הבזלת והנמיות, הוא ביחסים שלה ושל אמא שלה. "למה זה התחיל להתקלקל דווקא שם", היא אומרת, "כי אחותי נולדה ואולי קינאתי בה ונהייתי מעצבנת? כי עברנו מירושלים? אני לא יודעת".
מה שבטוח, בבית בגולן מתחיל העיוות האפל הזה, ובמסגרתו אמא שלה מתחילה להתעלם מהילדה ולמנוע ממנה את כל שירותי האימהות הרכים שגורמים לילד להרגיש עטוף. "יום-יום של ילדה לא אהובה על ידי אמא", היא כותבת, "בבוקר התעוררתי לקול הבוקר הטוב המתרונן של אמא שלי. הוא כוון לאחותי... הייתה מעירה את אחותי ברכות, מגישה לה בגדים, עוזרת לה להתארגן. בסוף יום הלימודים הייתה מגיעה לבית הספר עם האוטו החדש, אלא שהיא הייתה מגיעה לאסוף את אחותי ולא אותי. היא הייתה ממשיכה לנסוע, מעמידה פנים שאיננה רואה אותי… תוך כדי ארוחת הצהריים, הייתה משוחחת עם אחותי על אירועי היום בגן... אם ניסיתי לספר משהו שקרה לי, קטעה אותי בגסות ואמרה 'זה לא מעניין אותי'. אם פניתי לאחותי הייתה אומרת לה 'תתעלמי ממנה, תעשי כמוני, כאילו היא לא פה'".
אמרת שהשתיקות היו הכי גרועות. "כן, היא פשוט לא דיברה איתי. וזה לא סיילנט טריטמנט, עשית משהו לא טוב ועכשיו אני אעניש אותך בשקט. זה לשתוק כל הזמן כשאני לידה. בבוקר אין בוקר טוב, בצהריים אני נכנסת הביתה מבית הספר והיא לא אומרת אף מילה, דממה. אני הילדה שלה, ולא מציעים לי כלום. לא אוכל, לא שאלות איך היה בבית הספר. ואני חושבת שאולי זה אמור להיות ככה, עד שבכיתה ד' או ה' אני מתחילה להבין שאמא שלי היא לא אמא נורמלית. זה גיל שבו את מתחילה לעמוד על דעתך, ושם התחלתי גם להתחבר עם בנות מהיישוב השכן, ללכת לבתים של החברות האלו, להכיר מלא משפחות מכל הסוגים. אני רואה אמהות שמסתכלות על הבנות שלהן במבט טוב, מתפעל, לא בעיניים רעות כמו אצלי. חברות שלי שחופשיות להתקיים בבית שלהן, שבטוחות במקום שלהן ובארוחה החמה. לא כל הזמן מפחדות כמוני שאמא שלהן תגיד להן דברים שיגרמו להן לבכות".
נופר סיני
נופר סיני
נופר סיני
(צילום: אפי שריר)
זה חלק שריסק אותי, שמות הגנאי שהיא הטיחה בך. הנה רשימה חלקית מהספר: מכוערת, טינופת, יצור שהשטן לא ברא, מנוולת, זונה, מסריחה, פוסטמה, אפס, כלומניקית, בהמה, נחש, צבועה. "דווקא הקללות שקראת פה לא היו הכי נוראיות שלה, כי אם מישהו קורא לילד שלו מטומטם או סתום זה לא כזה נורא בעיניי. זו קללה גנרית כזו, לא אישית. וגם כשהיא הייתה מחטיפה לי מכות, מה שלא קרה הרבה, זה לא היה כזה גרוע, מכה היא גם גנרית. לצערי, זה לא היה הסטייל שלה. לרוב היא ירתה עליי עלבונות כל כך מדויקים ואישיים, שזה הרגיש מתוכנן ומחושב כאילו שאיזה קמפיינר תעמולה נאצי שקד על זה. כמה מאמץ ותבונה היא הקדישה כדי להגיד לי דברים שיחדרו את כל חומות ההגנה שלי ויצרבו בבשר שלי ולא ירפו ממני לעולם. עובדה, המילים האלו שלה, הן עד היום איתי".
מה העלבונות שהכי שנאת? "היא קראה לי צבועה, הייתה עושה חיקוי אכזרי של הקול המתוק שיש לי כשאני מבקשת דברים. אהבה מאוד לקרוא לי שקרנית, פטפטנית שממציאה סיפורים. ברור שהייתי ילדה מילולית וספרותית שלפעמים מגזימה, אבל במילים שלי, ובעיקר בכאב שלי ממנה, הייתה כל כך הרבה אמת, וברגע שהיא הכתירה אותי כשקרנית המשפחתית היא הפכה אותי לילדה שאי-אפשר להאמין לה. לקחה לי את הנשק היחידי שהיה לי. המילים. הדבר שתמיד הכי אהבתי בעצמי זה השכל, הייתי ילדה שבולעת אנציקלופדיות. אז הדבר הבא היה לקעקע את זה. לצחוק עליי שאני לא חכמה. יום אחד כתבתי לסבא שלי מהצד שלה ברכה ליומולדת, והקראתי אותה בביטחון כי ידעתי שאני כותבת טוב. ואז בדרך חזרה הביתה אמא שלי אמרה 'אני יודעת שאת חושבת שאת יודעת לכתוב, אבל הברכה הזו הייתה נוראית, היא פשוט הייתה ערימת קשקושים וזה היה ממש מביך לשמוע את זה'".
היא גם לועגת למראה החיצוני שלך. "כן, בעיקר כשהתחלתי להתבגר. את יודעת איך זה, הרגליים שלך מתארכות, ואת מרגישה שאת נהיית ילדה חתיכה. וכמו כולם, גם אני רציתי להפגין את הגוף החדש וללבוש ג'ינס קצר, אז אמא שלי הייתה אומרת לי דברים כמו 'אני יודעת שאת חושבת שאת נראית טוב, אבל תדעי לך שאת בכלל לא נראית טוב, הרגליים שלך שמנות, התחת שלך גדול'. שם מתחיל הערעור. כי אם אומרים לך סתם שאת מכוערת, אז את תסתכלי במראה ותביני לבד שאת לא. אבל אם אמא שלך אומרת משהו מניפולטיבי כמו 'את חושבת שאת נראית טוב, אבל את לא, ושתדעי לך שמאחורי הגב במושב כולם צוחקים עלייך' - ככה היא הייתה הופכת אותי לטיפשה. ואגב, שם, בגיל ההתבגרות המוקדם, אני מתחילה להחזיר לה ולענות לה בבוטות, והיא מגדילה עוד יותר את האלימות הרגשית שלה, וזה מידרדר אפילו יותר".
אני לא חושבת שיש הפרעה אחת שאפשר להפיל על ההורים האלו, לא נרקיסיזם ולא הפרעת אישיות גבולית ולא פוסט–טראומה. אנשים מעדיפים לחשוב שזו הפרעה כדי שנוכל להגיד שלנו שזה לא יקרה. אז לא, יש אלף ואחת סיבות מורכבות ללמה הורים מתעללים בילד מסוים"
איך לא פחדת להוציא ספר כזה? אמא שלך לימדה אותך איך לפחד, ואת הוצאת ספר שבעצם "משמיץ" אותה. לא רעדת ממה שהיא תעשה? "יש בי עדיין פחד מהתגובה שלה, אבל הוצאתי אותו כי הייתי חייבת, כי רציתי לכתוב את הספר שאני חיפשתי לקרוא ולא היה לי, ספר שיגרום לאנשים כמוני להרגיש פחות לבד. את יודעת, היא עוד לא אמרה לי מה היא חושבת על הספר שלי. שלחתי לה אותו למושב, היא עדיין גרה באותו הבית, אבל אני לא יודעת אם היא קראה אותו. בטח לא נעים לה עכשיו מהלחשושים של האנשים, אבל האמת היא שהיא מוגנת. היא תמיד ידעה שזה יקרה, תמיד ידעה שאני אכתוב עליה. ולכן היא מראש ציירה אותי בפניהם כחוכמולגית ושקרנית שבודה סיפורים, ועכשיו היא בטח אומרת לאנשים במושב באדישות מדומה 'אה, הספר, זה בסדר, זו הדרך של נופר לטפל בעצמה'".
את כבר יודעת להגיד למה היא דחתה אותך ככה? "יש מלא סיבות, האופי שלה שהתנגש בשלי, העובדה שאולי הזכרתי לה את הבנות מהקיבוץ שהיא גדלה בו, כי היא הייתה ילדה לא מקובלת. אנשים צריכים לזכור שיחסי הורה-ילד זה טוטו מאוד אכזרי. מגיע ילד והוא מגריל אמא שלא בהכרח מתאימה לו באישיות, ואז יש גם את סוגיית הטיימינג, באיזה מקום בחיים היה ההורה כשהילד הגיע".
כשנופר מגיעה לגיל 18, ההורים שלה כבר הצליחו לבנות את הבית שהם תמיד פינטזו לבנות במושב, בית גדול ויוקרתי עם המון חדרים. "ממש בית חלומותיהם", אני אומרת. "כן", היא מחייכת, "במיוחד כשהחלום של אמא שלי תמיד היה להתרחק ממני כמה שיותר". ובאמת, בבית החדש בנו לנופר ולאחותה השנייה אגף נפרד. אמא שלה ושתי האחיות הצעירות שנולדו בינתיים חיות בבית עצמו. והנה הדבר המפתיע, דווקא לבנות הצעירות שנולדו לה, אמא של נופר היא אמא כמו שצריך. וזה רק מעצים את הפגיעה, כי את רוצה לאהוב את האחיות שלך בלב שלם, אבל איך אפשר לא לקנא בהן? "מה לי ולתינוקות המתוקות והעטופות האלו", היא כותבת.
היא עומדת להתגייס, ויש לה חלומות גדולים על הצבא. איך היא תהיה מ"כית בנים נערצת, ואיך כולם, כולל אמא סרבנית הנחת, ייאלצו להתגאות בה. ואז הכל נהרס. היא יוצאת לטירונות וחוזרת הביתה, לסופ"ש הראשון שלה בבית מאז שהתגייסה. "את יודעת איך זה", היא אומרת, את חוזרת מהטירונות, את מצפה לסופ"ש הראשון שלך בבית. החברות שלך בטירונות מתפייטות על מה שההורים עושים כשהטירונית יוצאת הביתה, מבשלים לה את האוכל שהיא הכי אוהבת, סדינים נקיים וריחניים על המיטה. והנה אני, חוזרת הביתה עם מדים של חיילת בפעם הראשונה. אני אפילו חורגת ממנהגי ונכנסת דרך הכניסה הראשית של הבית, לא דרך יחידת הדיור שלי, שיראו אותי. ואיך שאני נכנסת לסלון היא מסתכלת עליי, ופשוט פורצת בצחוק רע, ממש צחוק של נבל מוולט דיסני. 'תראי את אחותך', היא אומרת לאחותי השנייה, 'תראי איך המדים תלויים עליה', ואחרי זה היא מתעלמת ממני כל השבת. פשוט מעמידה פנים שאני לא שם, בטח לא מבשלת לי או מכבסת".
יש לי בת חיילת, וזה קורע לי את הלב לחשוב על טירונית חוזרת הביתה ככה. "מזל שבסוף אבא שלי חזר מהצבא, וכשהוא ראה אותי הוא כל כך התפעל מכמה אני יפה בתור חיילת. הוא תמיד היה זה שנתן לי אהבה, והוא גם זה שכיבס לי את המדים בשבת ההיא. שבוע אחרי זה אני נשארת שבת בבסיס ובאותה השבת קורה משהו מדהים. למחנה 80 מגיעה חבילה מאבא שלי, מלאה בממתקים ובפינוקים שאני הכי אוהבת, ולחבילה מצורף מכתב. זה היה מכתב ארוך של כמה עמודים שהוא כתב בכתב ידו המאוד-מסודר, והוא כותב לי שם כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא גאה בי, ובסוף הוא כתב ככה 'מצפוני מייסר אותי על מה שקרה בשבת האחרונה עם אמא. מנוי וגמור עימי שאם אמא תמשיך להתייחס אלייך ככה, אני אקח דירה אחרת במושב, ואנחנו נעבור שנינו לגור שם ביחד'. בכיתי את נשמתי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לקח במאה אחוז את הצד שלי, שהוא הכיר בזה שכן, אמא שלי לא מתנהגת אליי כמו שאמא אמורה. לפני זה הוא כל הזמן ניסה להקליל את מה שקורה, אמר לי שכל האמהות והבנות רבות, שזה בגלל שאני בגיל ההתבגרות. הוא כל הזמן ניסה להגן על עצמו מפני המציאות הזו. האישה שהוא כל כך אוהב, זו שמנהלת בית מצוחצח ושהגינה היפה שהיא בנתה היא קנאת השכנות, מתעללת בבת שלו".
× × ×
הזדמנות לדבר על אבא של נופר, איש מוכשר ובעל מוסר עבודה שהצטיין בכל דבר שהוא עשה. אם אמא שלה הייתה הכוכב השחור בשמי חייה, אבא שלה היה השמש. המקור היחיד שלה לחום. הוא היה זה שפינק אותה, שתמיד הייתה לו מילה טובה בשבילה או בובת ארנב נהדרת לקנות לה. ואמא שלה, היא הסתכלה על היד הקטנה של נופר בתוך כפת החקלאים המחוספסת שלו, וזה עורר בה משהו לא טוב.
"מגיל 20 היא הייתה משוגעת עליו", היא אומרת, "ואז אני הגעתי והיא פשוט לא יכלה לקבל שהוא אוהב אותי ומגונן עליי, ובעיקר את זה שלפעמים הוא היה מעיר לה בגלל היחס כלפיי. זה הטריף אותה, היא כל הזמן אמרה 'את סכסכנית, את מסכסכת ביני לבין אבא'. בשלב מסוים המצב נהיה כל כך גרוע ביני לבין אמא שאבא התעקש שנלך כולנו לטיפול משפחתי אצל מישהו בצפון, ובסוף הטיפול הוא הפטיר מילה אחת משונה, 'משולש'. לקח לי זמן להבין שהוא התכוון לסוג של משולש רומנטי. את יודעת, תמיד הפתיעה אותי האלימות שבה היא הייתה מתנפלת עליי, כאילו לא רואה בעיניים. היום אני מבינה שברגע הזה היא שכחה שאני ילדה קטנה וראתה בי יריבה שווה ומרה".
ואז הגיעה המערכה הסופית. אביה של נופר חלה ואושפז בבית חולים. "אמא שלי אפילו לא אמרה לי שהוא בבית חולים. אחותי התקשרה לספר לי את זה. ואני נוסעת לשם, ואין שם אף אחד. אף פעם לא הייתי כל כך בודדה ואבודה. אני מתקשרת לשאול אותה מה בדיוק יש לאבא, ואיך שהיא שומעת את הקול שלי היא טורקת לי את הטלפון. התקשרתי אליה עוד פעם והיא שוב טרקה. קצת אחר כך אמא שלי זרקה אותי מהבית, פשוט ניצלה את זה שאבא שלי בבית חולים כדי לפנות את הגזם המיותר, אני. זה התחיל בגלל שטות, נדמה לי שרציתי לנקות את הספרייה בחדר שלי מאבק ולקחתי את הסמרטוט הלא-נכון, והיא פשוט באה אליי בחמת זעם לחדר ואמרה 'אבא לא פה, ואני לא סובלת אותך, תעופי מהבית'".
מה שהכי עצוב זה שאבא שלי לא האמין שאמא שלי תרעיב אותי, אבל אני כן. אז אני מתחילה לחשוב איך אני מצליחה לשרוד בלי אוכל שבועיים. הייתה לי בתיק חפיסת שוקולד פרה שסבתא שלי תמיד הייתה נותנת לי ונזכרתי שטל, החברה שלי, לימדה אותי איך לאכול חוביזות"
היום היא כבר בנתק מוחלט מאמא שלה. "יתמות להורים חיים", היא קוראת למצב הזה. אבל בסוף הספר היא עושה דבר אמיץ בטירוף, היא הולכת לראיין את אמא שלה. מה שיוצא משם זה מסמך לא ייאמן. מילא זה שהאמא מתבלבלת כל הזמן וקוראת לה בשם של אחות אחרת, מה שגומר זה הניתוק הכמעט שווה נפש שבו היא מדברת על ההתעללות. "מה גרם לי לקרוא לך בשמות?" היא אומרת, "כעס עלייך, הבנת? היית ילדה לא פשוטה, אני מודה, לא ידעתי איך להתמודד".
בשלב מסוים היא אומרת לנופר בכנות כמעט סדיסטית, "נכון, יש לי ארבע בנות ואני לא אוהבת את כולן באותה מידה... אם אני מרגישה שיש ילדות שאני אוהבת יותר? בוודאי. את שתי הקטנות". "טוב", נופר מחייכת חיוך שלא מצליח להגיע לעיניים, "היא תמיד התגאתה בזה שהיא דוברת אמת כפייתית, אמא שלי זה צבא האמת של שי חי באישה אחת". "יש רק דבר אחד שהיא לא הצליחה להגיד עם כל הכנות הידועה שלה", אני אומרת, "סליחה, אני מצטערת שפגעתי בך ככה". "לא, אין בקשת סליחה", היא אומרת, "אני חושבת המון מה הייתי עושה אם היא כן הייתה מבקשת סליחה, האם הייתי סולחת?"
הכי מוזר מה שקורה ממש בסוף הריאיון שלך איתה. את שואלת אותה את ה-שאלה: "אהבת אותי?" ומה היא עונה? "אהבה זה דבר מאוד כללי". "צודקת, הפתרון של התעלומה הבלשית הזו של 'למה אמא שלי לא אהבה דווקא אותי?' הוא בסוף קטן מדי, מאכזב. אני יוצאת בתחילת הספר במין הבטחה גרנדיוזית, 'אני אצא איתכם למסע ובסופו אגלה למה אמא שלי לא אהבה אותי', והקורא יכול לצפות שאני אגלה בסוף שאני בכלל מאומצת, אבל לא, היא פשוט לא אהבה אותי כי היא לא אהבה אותי, זה הכי לא אישי. ויש משהו בפשטות הזאת שהוא כמעט מצחיק ואפילו מנחם בשבילי, למה היא לא אהבה אותי? כי ככה".