קצת אחרי 7 באוקטובר קיבל האמן ניר הוד שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה אספן שביקש להחזיר את אחד הציורים שלו. בניגוד למה שאולי אפשר היה לחשוב, הבקשה לא נבעה משנאת ישראל, להפך. מדובר ביצירה מתוך סדרת עבודות בשחור-לבן שקיבלו לפתע קונוטציה שונה לגמרי. "בציור רואים בחורה רצה. זה בכלל התבסס על ירחוני פורנו ישנים שהיו מצלמים בחורות רצות בבגד ים, אבל אותו אדם אומר לי: 'אני לא יכול לחיות עם זה, זה מזכיר לי את הבחורות שברחו מהנובה'. ואז את מבינה איך זה חודר אלייך מכל מיני כיוונים”.
ניר הוד
ניר הוד
ניר הוד
(צילום: שי פרנקו)
בשבע בבוקר של 7 באוקטובר בישראל, כשהשעון הראה חצות בניו-יורק, הוד ישב עם חברים במסעדה. החשבון בדיוק שולם, והם ניסו לשכנע אותו להמשיך איתם את הלילה. ואז החלו להגיע הדיווחים. הוד חזר הביתה ונשאר ער 30 שעות ברציפות, מבועת מול המציאות שפגשה גם אותו מקרוב. רק שבוע קודם ביקר בארץ כדי להשתתף בחתונת בנו של חברו הטוב, היחצן רני רהב, שאליה הגיע בחברת המיליארדר איל וולדמן. ״איל הוא אחד האנשים הקרובים אליי בשנים האחרונות״, מספר הוד. ״הכרנו לפני כמה שנים, ונוצר בינינו חיבור מדהים. כששמעתי על דניאל, הבת שלו שנרצחה בנובה, לא הצלחתי להתקשר אליו בהתחלה. לא ידעתי איך מתמודדים עם הסיטואציה. הכרתי את דניאל, היא הייתה בסטודיו שלי פעמיים כשביקרה בניו-יורק. בסוף התקשרתי וברגע ששמעתי את הקול שלו, נתקעתי. לא מצאתי מה להגיד. לקח לי הרבה זמן להוציא מהפה: 'אני אוהב אותך, ומצטער לשמוע על מה שקרה'. משפט של כמה שניות, לקח דקה וחצי. בסוף הוא זה שעודד אותי".
זה השפיע גם על העבודות שלך? ״בתור אמן שעוסק הרבה בשואה, מה שגמר אותי, ריסק אותי לחתיכות, היה הסיפור על הילדים שהתחבאו בארון. עד אז, היה לי קל לעבוד במקומות של כאב או טראומה. פתאום, לראשונה בחיי, זה היה קשה מאוד. עד כדי כך שחודשיים אחרי, על אף שלא הייתי אמור, נסעתי להולנד רק בשביל לחבק את שון, הבן שלי בן ה-12 שגר שם. וכשחיבקתי אותו ולא יכולתי לשלוט על עוצמת החיבוק, הבנתי ש-7 באוקטובר נגע במקומות שמעולם לא נגעו בי”.
× × ×
20 שנה ניר הוד לא הציג בישראל. מי שפרץ כסנסציה בניינטיז, ששילב בעבודותיו גבוה ונמוך, קיטש ומוות, שהדיוקן העצמי שלו כחיילת הפך לאייקוני, שכיכב במדורי האמנות ובמדורי הרכילות בו-זמנית כסלב מן המניין עד שעזב לניו-יורק שבה הוא חי ויוצר מתחילת שנות ה-2000 ‑ חוזר עם התערוכה "מאה שנים לא מספיקות" (קרן נסימה לאמנות, אחד העם 55, תל-אביב, מ-16 בנובמבר עד 29 בינואר).
״כל הנושא של אפליה מתקנת הוא בעצם לתת לגיטימציה לאנשים לא מוכשרים. העולם לא שוויוני, וזה כל היופי. יש נמר ויש במבי, יש זהב ויש נחושת, יש סברובסקי ויש יהלומים. להגיד שהכל אותו דבר זה בעייתי מאוד, וזה מה שקורה עכשיו תחת מסווה של דת או מגדר”
מי שאחראי להבאת התערוכה לישראל הוא סטיב נסימה, איש עסקים בלגי ואספן, שהקים את קרן האמנות נסימה במטרה להעצים את סצנת האמנות הבין-לאומית העכשווית בתל-אביב. כבר כמעט שנתיים שהשניים מנסים לתאם תאריך במציאות הסוערת. "תמיד יש פה איזושהי בעיה - בחירות, מלחמה, 7 באוקטובר. אבל בסופו של דבר אלו גם החומרים מהם עשויות היצירות שלי", אומר הוד. "מבחינתי, להציג כרגע בישראל זו זכות ואפילו חובה. גם השם של התערוכה, 'מאה שנים לא מספיקות', אומר שאין מספיק זמן לחוות את היופי ואת השמחה בלהיות חי. אז יש בעבודות האלו משהו שצובט בלב, אבל הצביטה גם באה לעורר אותנו לחיות כל רגע בחיים האלה".
התערוכה כוללת 12 עבודות, בהן שני פסלים: האחד, מבנה ברונזה וברזל ועליו ציפורי שיר אמיתיות שמתו בנסיבות טבעיות ופוחלצו. השני, ורד ברונזה שתלוי בחבל בן 180 שנה. "קניתי ב-eBay שני חבלים כאלה, מספינה טרופה. זה לא היה כזה יקר, אולי יחסית לחבל כן. יכולתי גם לקנות חבל רגיל וליישן אותו, אבל העדפתי את המקור״, הוא מסביר. אבל עיקר התצוגה הוא כמובן הציורים. פרחים צפים על משטחי כרום כסופים, בהם משתקפת גם בבואת הצופה. ״העבודות האלו מדברות מצד אחד על היופי של החיים, ומצד שני על השבריריות, הריקבון והמוות. אבל באותה מידה, כשאת עומדת מול כל הנושאים הגדולים האלה ורואה את עצמך, אני חושב שיש שם איזושהי מחווה יפה כלפי החיים וכלפי האנושיות”.
מתוך התערוכה "מאה שנים לא מספיקות"
מתוך התערוכה "מאה שנים לא מספיקות"
מתוך התערוכה "מאה שנים לא מספיקות"
(צילום: באדיבות סטודיו ניר הוד, ניו יורק)
אין טעם להכין את פנקס הצ'קים, הכל כבר נמכר מראש. גם בארצות-הברית הביקוש עולה על ההיצע וכולל רשימת המתנה לעבודותיו. בין לקוחותיו נמנה גם בית האופנה דיור, שמציג יצירה שלו בחנות הענק היוקרתית בניו-יורק וכבר רכש ארבע נוספות, כבוד שזכו לו אמנים כמו טאקאשי מורקמי וג'ף קונס. ״אני לא פה בשביל הכסף”, הוא אומר, “על אף שזו זכות גדולה לעשות כסף מאמנות. בארץ תמיד אמרו שכסף הוא בעייתי, וכל מי שכביכול מוכר פה אמנות מתמסחר. אבל זה שטויות, משום שחלק מההצלחה הוא גם למכור. הרבה מורים שלי בבצלאל הסבירו לי ש׳אמנות היא לשלושה אנשים׳, ו׳רק למי שמבין אותה׳, ואז היו מתלוננים שאיש כמעט לא בא לפתיחות שלהם״.
ניר הוד עם האישה סטפני והבן שון בבית דיור
ניר הוד עם האישה סטפני והבן שון בבית דיור
ניר הוד עם האישה סטפני והבן שון בבית דיור
(צילום: מהאינסטגרם)
בפתיחה הרשמית שלו השבוע, לעומת זאת, בקרן האמנות נסימה ‑ במתחם הביתי מאז ומתמיד, אוף שינקין ‑ היה צפוף כמו בכניסה למועדון אלנבי 58 בימי חמישי בניינטיז. בין הבאים: שני פרידן ובן זוגה המיליארדר מריוס נכט, איל וולדמן, אדוה דדון, אופירה אסייג, הילה ורני רהב, אריאלה ורטהיימר, יפעת ורוני אירני - מבעלי פקטורי 54 שהאירוע נערך בשיתוף איתם - ורבים אחרים. "לא קלטתי מה נהיה. כשאת חיה כל כך הרבה זמן בניו-יורק, את שוכחת את החום הזה. בחו"ל זה שונה. יש רוקסטארז מטורפים שאיש לא מתייחס אליהם. אנשים סופר-מפורסמים, נגיד סיינפלד, שיושבים לך בקיוסק ליד הבית. ואז אתה בא לישראל וזה משהו אחר. לא רק פיזי, גם אמוציונלי. אנשים ניגשו אליי עם תצלומים מקומטים ודמעות בעיניים. סיפרו לי זיכרונות מהימים שהייתי יושב במדבר, בקולנוע אלנבי. זה כאילו מצאתי אלבום ישן עם צילומים שלא הכרתי, ואתה מסתכל ואומר: ׳איזו ילדות נהדרת הייתה לי׳. אולי בגלל זה קשה לי להגיע לארץ, כי כשאתה בא לפה זה מוציא אותך מפוקוס ולא בא לך לחזור״.
אתה מזדהה כישראלי, לא חושש שזה יפגע בך באקלים הנוכחי? ״זה תלוי מאוד מתי ולמי אני צריך לענות. הרבה פעמים אני אוהב להיות פרובוקטיבי ולעורר באנשים משהו שהם לא אוהבים שמתעורר אצלם. בשלב מסוים אתה כבר לא צריך לקחת אוויר ולחשוב מה לענות. אתה עונה ולרוב זה עובד טוב, גם אם זו לא התשובה הנכונה. אני רוצה למכור, אבל לא בגלל שאני אמן ישראלי, להפך. מעולם לא שיחקתי על המשבצת הזו. יש הרבה מקומות שקוראים לי אמן ישראלי, והרבה פעמים אני לא אוהב את זה. לא בגלל שאני מתבייש במשהו. אני גם לא רואה את עצמי כאמריקאי, אני רואה את עצמי כישראלי. אבל האמנות שלי היא בין-לאומית, ואני לא רוצה לערבב אותה כדי שלא יגידו שאני מנצל הזדמנויות. אני רוצה שהאמנות שלי תישאר האמנות שלי. לטוב ולרע".
היו אנשים שניתקו איתך קשר אחרי 7 באוקטובר? ״יש אנשים שניתקו איתי קשר, ויש אנשים שאני ניתקתי איתם את הקשר כי אני לא מסוגל לשמוע את השטויות שהם מדברים. אבל אני לא מצטער. עם הגיל יש שלב שאתה נהיה קצר מאוד, ספציפי מאוד, ואין לך כוח או סבלנות להרבה מאוד דברים, גם אם הם היו יכולים להועיל לי מבחינה כלכלית או מקצועית. יש בניו-יורק המון קיצורי דרך, אבל בעיניי זה חשוב נורא לשמור על איזושהי זהות ועל נרטיב. אחרי 7 באוקטובר קיבלתי גם טלפונים מחברים לא ישראלים ומאספנים שקנו ממני עבודות בעבר, שרצו אותי פתאום בתור 'מוצר' ישראלי וסירבתי. כי אני מזהה את הצביעות שבזה. זה קרה גם לכל מיני אמנים שחורים שאני מכיר אחרי ׳בלק לייף מטרס׳. פתאום כל אספן אימץ אמן שחור לאוסף. פתאום גם שואלים שאלות שאתה לא יכול לספק להן תשובה״.
אילו שאלות? ״דבר ראשון כמובן זה אם כולם בסדר במשפחה שלך, אם אתה מכיר אנשים שנפגעו, ואז מיד נכנסים לפוליטיקה, ו׳איך יכול להיות שקרה כזה דבר׳, או ׳מה אתה חושב על ביבי׳ ו’איך יכול להיות שזה קרה לצבא הישראלי’, שזה כזה מיתוס, ‘איפה הוא היה’. עכשיו, אני לא יודע את התשובות, מצד שני, האמנות הביאה אותי להיות בקשר עם אנשים שבאמת מזיזים את העולם, תורמים ענקיים, או אנשים של מאחורי הקלעים בסנאט. בשלב מסוים הבנתי שאין לי את הכלים ואת הידע לפענח את השיח. אני לא יודע מה יהיה עם הסיוע הביטחוני או מה יועיל או לא לאיראן, אלה נושאים גדולים יותר מדי עבורי. מה שכן, התחלתי לשמוע הרבה פודקאסטים בספוטיפיי. אני תמיד מגדיר את עצמי כ׳שטוח אבל בצורה עמוקה׳. אז מההוא לקחתי כמה משפטים ומזה כמה משפטים, ויצרתי טקסט של אמן ישראלי שמצד אחד גם משרת את האימג', ומצד שני נותן את הזווית הישראלית שהם חיפשו".
מה הכי מרגיז אותך בגישה לישראל בארצות-הברית? "יש אנשים שאומרים לי: ׳תשמע, אתה מציג עובדות, אבל איפה הצד השני?׳ ואני לא מבין, מה קשור הצד השני? כשאנשים דיברו על השואה לא שאלו אותם איפה הצד הנאצי. דבר ראשון, לא מעניין אותי להציג את הצד השני. סבל של אנשים, לא משנה איפה, זה כואב מאוד. אבל בסופו של דבר יש לך איזושהי אג'נדה ויש לך בית ויש לך נשמה, והנשמה שלי מתחברת לאימג' של נגיד, חיבוק של חטופים שחזרו. מאז 7 באוקטובר אני אוסף אימג'ים של המלחמה, ומה שמעניין בספריית הצילומים שלי הוא שסוף-סוף אתה רואה עיניים. בצילומים מחתרתיים של המשרפות בשואה, שיש מהם רק שלושה, אומרים לך ששם זה גולגולת, כשבאותה מידה גם יכולים להגיד שזה כדורגל. כאן רואים הכל. האימג'ים האלה הם אמנם קשים מאוד בשבילי, אבל גם חיוניים מאוד. לפעמים כשאני עובד, אני מדביק זירוקסים כאלה על קירות שלמים, ממש מצפה אותם, בשביל להיות בסיטואציה מסוימת״.
״דיור לא צריכים להיות אמיצים כדי לעבוד איתי, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם דיור. יש עדיין מקומות נאורים שמחפשים אמנות טובה, ולא משנה מי עשה אותה. אני ישראלי, אבל האמנות שלי בין–לאומית ואני לא מערבב אותה, שלא יגידו שאני מנצל הזדמנויות"
בדיור לא חששו לשתף איתך פעולה? זה די אמיץ מצידם, לא? ״הם לא צריכים להיות אמיצים, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם דיור. יש עדיין מקומות נאורים שבהם מחפשים אמנות טובה, ולא משנה מי עשה אותה. שנה אחרי פרוץ המלחמה הגיע לגלריה שלי יועץ אמנות של אחת המשפחות העשירות וקנה שתי עבודות, ואני זוכר שהגלריסטית אמרה: ׳אני לא מאמינה שהם קנו אותן, כי הם נורא פרו-פלסטינים. בכלל לא חשבתי להראות להם את זה'".
× × ×
על אף שבכל הביוגרפיות, כולל בתערוכה, כתוב שהוא יליד 1970, במציאות הוא בכלל צעיר בשנה. ״פשוט כתבו את זה פעם אחת, זה מצא חן בעיניי, וזרמתי״, הוא אומר. הוד גדל בתל-אביב, אח לליהי, מעצבת אופנה שפתחה לאחרונה חנות לשמלות כלה בניו-יורק, ולטל, איש עסקים. במהלך הלימודים בבצלאל, הוא הוביל מרד שגרם למרצה להעביר יום לימודים אחד מירושלים לתל-אביב. בכלל, פרובוקציות היו אז שמו השני.
״ב-20 השנים האחרונות אמנות נהייתה משהו עם המון סקס אפיל. כל אחד צורך אמנות, כל אחד נהיה יועץ, אספן. כשאני סיימתי את בצלאל זה היה מדבר. היו כמה גלריות ברחוב גורדון וטור קטן ב׳ידיעות אחרונות׳. וכשאני דיברתי, הרבה פעמים זה היה כדי להקניט, כדי לבנות יסודות לדור הצעיר שיוכל לגדול וליצור אמנות חדשה בישראל״.
אל הציור בכרום הגיע בעקבות מחסום יצירתי לפני 11 שנה. ״היו לי שלוש תערוכות בארבע שנים, שזה נחשב הרבה מאוד לאמן", הוא משחזר. "הייתה 'ג'יניוס', שהראתה פורטרטים של ילדים גאונים, והייתה 'מאדר' (אמא), שהתייחסה לאישה שעומדת ליד הילד מהצילום המפורסם של גטו ורשה. בשלב מסוים הגעתי למקום שלא יכולתי יותר לצייר אנשים. עוד פעם יד, ועוד פעם שיער. באותה תקופה עבדתי על סדרה של פסלי ברונזה קטנים של 'ג'יניוס', לחנויות של המוזיאונים, ובגלל שברונזה היא חומר יקר מאוד אמרנו: ׳נעשה את זה מכרום׳. בגלריה אמרו לי: ׳יש מישהו במוסך בברונקס שיודע לעבוד עם כרום׳.
ניר הוד מול היצירה שלו "Mother"
ניר הוד מול היצירה שלו "Mother"
ניר הוד מול היצירה שלו "Mother"
(צילום: דנה לביא, באדיבות פקטורי 54)
"זה היה מוסך חצי מחתרתי של עבריינים. בשלושת החודשים שהייתי שם אחד נרצח ואחר נכנס לכלא, כי הוא איים בסכין על מישהו במסיבה. מעולם לא הכרתי כאלה אנשים, ומצד שני זה פתח אצלי משהו אנרגטי שמצא חן בעיניי מאוד. את יודעת מה זה בשבילי לעבוד ולשמוע ראפ ברקע? גם אני הייתי אטרקציה בשבילם, ונהייתה בינינו אינטראקציה מיוחדת מאוד.
"לבחור שניהל את המקום קראו ארנו, בחור ענק, בן 41. גם הוא מת בינתיים, אבל מהתקף לב. אחרי שסיימנו עם הפסלים, אמרתי לו: ארנו, אני רוצה שככה ייראה הקנבס שלי. ההשתקפות והחומר, זה שיגע אותי. והוא זרם איתי ולאט-לאט פיתחתי את זה שיש ציור ועליו אתה מתיז את הכרום, ואז מסיר. בכל ארצות-הברית יש רק שמונה אנשים שיודעים לעבוד בטכניקה של כרום בהתזה. שלושה מהם עובדים עכשיו אצלי. זה תהליך יקר מאוד, קרוב ל-10,000 דולר לציור, גם בגלל החומר וגם בגלל העובדים. בגלל שמדובר בחומרים רעילים מאוד, קניתי נעלי עבודה וסרבל וכל היום הייתי בסטודיו עם מסכה, באובססיה, וזה הצליח בטירוף. אנשים שתמיד רציתי להגיע אליהם, פתאום התחילו לקנות את העבודות שלי. בפעם הראשונה בכל הקריירה שלי בניו-יורק קרה לי מה שפחות או יותר חלמתי עליו. אוספים רציניים ומשפחות רציניות. העבודות נקראו The life you left behind, 'החיים שהשארנו מאחור'״.
"כאמן שעוסק הרבה בשואה, מה שגמר אותי, ריסק אותי לחתיכות, היה הסיפור על הילדים שהתחבאו בארון. נסעתי אז להולנד רק בשביל לחבק את שון, הבן שלי, שגר שם. וכשחיבקתי אותו, הבנתי ש–7 באוקטובר נגע במקומות שמעולם לא נגעו בי"
בקורונה הוד השאיר אמנם מאחור את חיי העיר, אבל גם זה לא עצר את הגל הכסוף. ״עזבתי את ניו-יורק כי אשתי שיגעה אותי, למרות שאמרתי לה שאני לא יודע להסתדר בטבע. עברנו לקונטיקט, לבית על אגם, עם סירה. אמרתי: ׳בסדר, זה רק לשבועיים׳, ונשארנו חמישה חודשים. בדיעבד, ולמרות שכולם זוכרים אותי מתלונן כל הזמן, זו הייתה תקופה מדהימה של התבוננות. מעולם לא חייתי בטבע. בטיולים שנתיים היו משאירים אותי באוטובוס. פתאום ראיתי את השינויים של האור בטבע, והבנתי את עבודות האמנות שמתעסקות באור. פתאום גם הייתי עם המשפחה 24 שעות, מה שלא עשיתי מעולם. תמיד הייתי נשאר בסטודיו עד שהילד הולך לישון, ופיספסתי דברים חשובים כל כך, בשיא הטמטום״.
אלא שגם להתמזגות עם הטבע יש גבול. ״אחרי חמישה חודשים אשתי סטפני והבן שלנו נסעו להולנד, להורים שלה, שגרים בחווה על גבול גרמניה. אני חזרתי לניו-יורק, לבניין עם 16 דירות, שרק שתיים מהן מאוישות, ומלא אנשים רצו עוד עבודות. אנשים עזבו את העיר לבתים גדולים, ולא היה להם על מה לבזבז את הכסף. לא חברים, אספנים רציניים שבחיים לא קנו ממני לפני כן".
אשתו ובנו נשארו מאז בהולנד. "סטפני הייתה אמורה לחזור לניו-יורק בספטמבר 20', אבל אמרה: ׳שמע, אני לא חוזרת׳. הילד היה בן שש, לא ידע מילה בהולנדית. מאז הם שם. הם באים הרבה לניו-יורק, ועכשיו אני אעבור דרך הולנד, ואחרי זה הם יגיעו לכריסמס. אני יודע שזה נשמע לא טוב, וזה לא טוב, אבל איכשהו החיים הביאו אותנו למין סיטואציה כזאת, ולבן שלי יש חיים מדהימים בהולנד״.
הוא מודע למעמד שלך כאמן? ״כן ולא. כשהוא בא לארץ הוא היה בשוק, וגם אני״.
בחדר שלו תלויות עבודות שלך? ״כן, אבל עכשיו השגתי לו צילום חתום מרונאלדו, אז הוא הוריד את העבודה שלי. אחד הקונים בתערוכה שהייתה לי בשווייץ הוא מבעלי ריאל מדריד ששאל אותי: ׳אתה אוהב כדורגל?׳ עניתי: ׳מה פתאום׳, אבל אז הוא אמר: ׳אם אתה רוצה, יש לי כרטיסים לקלאסיקו׳. אני לא מבין בקלאסיקו, אני יודע מה זו מוזיקה קלאסית. ובכל זאת הלכתי למשחק עם הבן שלי, והשגתי לו צילום עם הקדשה מרונאלדו, והילד הוריד את הציור שלי מהקיר, ושם את רונאלדו במקום".
איך הגבת? "אמרתי לו: ׳יודע מה? תחזיר לי את הציור שלי, אני אמכור אותו בניו-יורק׳, והוא ענה: ׳בטח, אבל תן לי את הכסף׳. ילדים הם אנשי העסקים הכי טובים. אני זוכר שסיפרתי את זה לאנשים שאמרו לי: ׳למה נתת לו להגיד את זה?׳ אמרתי להם: ׳למה? גם אני הייתי אומר אותו דבר'״.
הולנד לא ידידותית לישראלים או ליהודים. ״אני בטוח שגם הבן שלי מסתיר את היהדות שלו, על אף שהוא מתבייש ממני, וזה מטריף אותי. יש לי הרבה ויכוחים על זה עם אשתי. היא כמובן פרו-ישראלית, אבל שומעת מה מדברים בסביבה שלה, ואני אומר לה, את נאיבית, את לא מבינה בכלל איך זה עובד. להגיד שישראל מפציצה בתי חולים זה לא נכון. במלחמה קורים דברים איומים, אבל ישראל לא מפציצה בית חולים בשביל להרוס את בית החולים".
אתה בקשר עם אמנים ישראלים? ״אני לא בקשר עם שום אמן ישראלי חוץ מאבנר בן גל, שנפטר לפני שנתיים והיה בין החברים הקרובים שלי. בחדר השינה יש לי שתי עבודות של קדישמן, אבל לא הכבשים. פעם הייתי בפתיחה של קדישמן, והוא אמר לי: ׳אני נורא אוהב את איך שאתה נראה, תן לי לעשות פורטרט שלך׳. אמרתי, ׳אוקיי׳, הלכנו למשרד, והוא עשה לי ברבע שעה פורטרט מכל הצבעים שהיו במגירה. חוץ מהם יש לי בבית עוד שלושה אמנים ישראלים, שניים מהם נשים. אמנות היא הדבר היחיד שמסמל שאני ישראלי בבית שלי. אין שם כמעט ספרים בעברית ואני גם לא רואה טלוויזיה ישראלית, למרות שאני מעודכן״.
לאה רבין ז"ל קנתה ממך ציור בשעתו. מה עלה בגורלו? ״אני חושב שהוא תלוי היום אצל יונתן בן ארצי. לאה הייתה מבין הקונות הראשונות שלי. אני זוכר שנפגשנו, היה לי אז שיער ארוך ואמרתי לה: ׳אומרים לי הרבה שאני דומה לך׳. זו הייתה תקופה שגם לאביב גפן אמרו את זה, והיה לנו כזה משחק מי יותר דומה לה. אביב ואני חברים טובים מאוד, בדיוק עכשיו, כשאני פה, הוא בניו-יורק״.
ניר הוד ואביב גפן
ניר הוד ואביב גפן
ניר הוד ואביב גפן
(צילום: רפי דלויה)
בין הקונים שלך נמנה גם טראמפ. ״ב-2006 או 2008 עורך הדין שלו קנה ממני עבודה שטראמפ הופיע בה. הוא עוד לא היה אז בפוליטיקה, וזו הייתה עבודה על דמויות שנויות במחלוקת. אנשים שאתה מסתכל עליהם ולא יודע אם הבן אדם רציני או פשוט מטומטם. איפשהו יש לי מכתב: ‘דיר מיסטר הוד, אני לא אוהב את מה שעשית לי, אבל אוהב את חוש ההומור שלך’. אחר כך ראיתי אותו פעמיים באירועי התרמה״.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
(צילום: Kylie Cooper/Reuters)
כניו-יורקי, מה אתה חושב על ראש העיר ממדאני? ״אני לא יכול לראות את הפרצוף שלו, זה כמו להסתכל על חולדה. הרבה פעמים אני כמו ילד בקטעים האלה. אני אומר לעצמי: ׳תלמד לאהוב את זה׳, אבל אני לא״.
ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני
ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני
ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני
(צילום: Anna Connors/Pool The New York Times/AP)
מה מרגיז אותך כל כך? ״כל נושא האפליה המתקנת הוא בעצם לתת לגיטימציה לאנשים לא מוכשרים. העולם לא שוויוני, וזה כל היופי. יש נמר ויש במבי, יש זהב ויש נחושת, יש סברובסקי ויש יהלומים. ולהגיד שהכל אותו דבר זה בעייתי מאוד. וזה מה שקורה עכשיו. אחד האסיסטנטים שלי ניסה להתקבל לתערוכה קבוצתית במוזיאון בשיקגו, וכתבו לו במפורש שבגלל שהוא סטרייט ולבן הוא לא נכנס לקטגוריות. למה? כי יש מישהו שצריך יותר עזרה ממנו. מה הקשר, כולם צריכים עזרה״.
אתה חמש שנים לפני העשור השביעי לחייך. תובנות? ״תמיד אמרתי שאני מעדיף להתאבד מאשר להתפשר, והיום אני מבין שאני עושה המון פשרות, וזה בסדר. יש כל כך הרבה דרכים לחיות, וזה בסדר ואפילו מקסים. בחיים לא חיפשתי להיות מאושר, אני רוצה שיהיה מעניין, להיות מאושר זה בשביל עניים. עניים בראש, לא בכסף״.