האישה שעומדת לפניי בתור נמצאת במצב רוח שהמילה שחור קטנה עליו. "מה זאת אומרת שאת לא יודעת מתי השליח יגיע?" היא צועקת על הבחורה שמאיישת את הדלפק של המכבסה. "תתקשרי אליו מיד ותשאלי אותו באיזה יום ובאיזו שעה הוא מתכוון להגיע אליי עם הניקוי היבש שלי, למה את סתם עומדת פה כמו בובה?" "גברת", הבחורה אומרת, "כבר אמרתי לך שאין לי שום דרך להשיג את השליחים שלנו, הכל דיגיטלי והם מגיעים לפי המחשב". "מה?" האישה כבר לא צורחת, היא שואגת בפול ווליום, "את רוצה לומר לי שאני פשוט צריכה לחכות בבית עד שהוד מעלתו השליח יחליט לבוא?"
"השליח יגיע כשהוא יגיע", הבחורה אומרת, "לפי מה שרשום לו במערכת הדיגיטלית". היא נראית לי בערך בת 22, קרובה בגיל לבת שלי, כלומר שייכת לדור ה-Z. כל מי שמגדל ילד ששייך לדור הזה יודע עליהם דבר אחד, הם אדישים לזולת בצורה שיכולה להוציא גם נזירי זן משפיותם. לא משנה כמה תשתולל מולם, הם ימשיכו לבהות בך בארשת דור ה-Z הטיפוסית הזו - נונשלנט אטום ומנותק לגמרי, הפה חצי פתוח, העיניים בוהות אי שם בחלל. "אני דורשת לדעת מתי המעיל שלי מגיע מהניקוי היבש", האישה אומרת, והבחורה מסתכלת עליה בתימהון החייזרי הזה שבו בנות דורה נוהגות לבהות באנשים שרוצים שירות.
זה בוקר יום שישי, והאמת שגם אני במצב רוח לא משהו. רן יצא בבוקר ללמד את סדנת הכתיבה שלו, ואני שוב מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות העיר, קונה דגים וירקות לשבת, עושה את כל הסידורים הקטנים שדחיתי, ובעיקר מרגישה ממש בודדה. ניסיתי להרים לי את השמחה, שמתי את האוזניות הסגולות, השמעתי לעצמי פלייליסט של כל שירי הניינטיז והאייטיז שהייתי רוקדת פעם, אבל הנפש? היא סירבה להצטרף לחגיגת האנדורפינים, פשוט השתרכה אחרי הגוף שלי כמו איזו כלבת רוח כחושה ושפופה.
"מה קרה לימי השישי שלי", חשבתי בעודי רוכשת בדגייה סטייקים של דג סלמון, "באמת יכול להיות שככה הם נראים עכשיו? לתקן מגף שהעקב שלו נשבר וללכת ברחובות עד שאני אשלים 12 אלף צעדים כמו אוגר טוב על גלגל?"
"אז מה אני עושה עכשיו", האישה בחנות ממשיכה לזעום. "מצטערת", המוכרת אומרת בחוסר הצער הכי בולט שראיתי מאז שאיראן התנצלה על שתקפה את דובאי, ובוחנת בריכוז את קצה הציפורן של האצבע שלה שמרוחה בלק ג'ל זברה מפוספס. "טוב", האישה אמרה, חוזרת לטון הרגוע שלה, כנראה בניסיון להחזיר לעצמה שליטה, "לפחות יש לך בחנות משחת נעליים בצבע חום?"
המוכרת לא מתייחסת, והאישה מתחילה לחפש לבדה את המשחה ברחבי המכבסה, ועכשיו אני כבר חומלת עליה. הכי בודד זה להתחרפן ולצעוק ולאבד את זה בחנות כמו איזו קארן מטורללת, ואז משתרר שקט, ואת צריכה להתנהג כאילו הכל נורמלי, כאילו לא עשית מעצמך צחוק רק עכשיו.
"הנה", אני אומרת לאישה, "המדף של משחות הנעליים פה, אמרת שאת מחפשת משחה חומה? הנה חום כהה, ויש פה למטה גם נוזלית בצבע יותר בהיר". אני כל כך מרוצה שאני עוזרת לאישה, כי הנה, אני בוקעת את בועת הבדידות שמלווה אותי מאז שיצאתי מהבית, מדברת עם עוד בן אדם. ולכן לוקח לי זמן לשים לב שהאישה התחילה לצרוח עליי במקום על המוכרת. "מישהו ביקש ממך עזרה?" היא אומרת לי. הטון שלה מלא שנאה וכל כך לא מתאים לשירות הקטן והלבבי שביקשתי לתת לה. "באיזו חוצפה את עוזרת לי?" האישה אומרת, "את עובדת פה? משלמים לך לעזור לאנשים? אני מבקשת ממך לעזוב אותי בשקט, שמעת? תסתלקי מפה, פשוט תלכי".
וזה כמו סטירת לחי, כל הגוף שלי נרתע, הפנים שלי מרגישות חמות ואין לי ספק שעלה עליהם סומק של בושה. "דוחפת את האף שלה בלי שביקשו", האישה מלשינה עליי לאוויר של המכבסה. אני מרימה את המבט למוכרת, מנסה לשלוח לה מבט שאומר "האישה הזו הייתה משוגעת כבר קודם איתך". אבל המוכרת מחזירה לי את אותו המבט הזגוגי שנתנה לאישה קודם, כולנו זקנות טורדניות מבחינתה.
מאז שאני ילדה, אני להוטה לעזור לאנשים זרים. ככה נולדתי, עם אישיות כלבית שכמהה לחום ולקשר, מספיק שאני אראה מישהי שתרה במבטה אחרי משהו לא ברור, וכבר אני אקפוץ עליה ואשאל אם היא צריכה עזרה. אבל לאחרונה אני שמה לב לזה שאני צריכה להרגיע את הלהט הזה שלי להתקרב ולסייע. הנה, רק אתמול איזו אמא טרייה בסופר שאלה אותי איפה הסרדינים ומצאתי את עצמי ממליצה לה ארוכות על אלו הפורטוגזיים עם שמן הזית, עד ששמתי לב שהיא בוהה בי כאילו שאני מציקה לה, מין נודניקית שדוחפת את האף ומסרבת לשחרר אותה ואת התינוק שלה.
זה עוד דבר שאני צריכה להתרגל אליו בעולם החדש הזה, שכל הדברים האלו שנחשבו פעם לחינוך טוב, שהפכו אותי לאדם מנומס שאכפת לו מהזולת, הם עכשיו מה שאנשים צעירים מכנים "קרינג'", כלומר משהו דוחה ומרתיע ובעיקר מוזר.
כי היום? אין דבר יותר גרוע מאנשים שאשכרה מנסים לשוחח איתך, שבאים לגזול ממך את הלבד האהוב שלך פשוט כי להם אין חיים מעניינים כמו שלך. רק אתמול קראתי פוסט של מישהי שכתבה בטוויטר "איזה שיחוק, החברה שקבעתי איתה לסרט התקשרה להגיד שהיא חולה, ועכשיו אני על הספה, רואה ‘הזמר במסכה’, ואפילו לא הייתי צריכה לצאת הביץ' שמבטלת לה". ולא שאני לא סובלת מבעיה דומה, חברות שלי תמיד מתלוננות שאני שוב משתבללת לבד בבית, אבל לפחות אני מאוד מתביישת בעצמי על הא-סוציאליות הזו, שנראית לי כמו בעיה בנפש. בחיים לא הייתי מפרסמת את ההברזות שלי בפוסט גלוי, ולמי אכפת שהחברה שלי תקרא את זה ותגלה ככה שאני מעדיפה הכל על להיות איתה, אפילו לבהות באנשים זרים מזמרים כשהם חנוטים בתוך תחפושת של אגס.
אבל האישה במכבסה היא מבוגרת יותר, היא אמורה לזכור עידן תמים יותר שבו כן היה נהוג לשוחח עם זרים. אז מה קרה פה? אני עדיין מבולבלת ומבוישת מהאירוע, אז אני מחליטה לעצור בקפה, שנראה לי עמוס ושמח, לאכול סלט. כמובן שאני לא מזמינה אותו מהמוכרת, הייתה רק אחת כזו על הדלפק, וגם היא נראתה ידידותית ונגישה בערך כמו אילון מאסק באמצע שילוח טיל חדש. אז הזמנתי סלט קיסר מהמכונה, עוד סווייפ ללא מגע אדם, וזהו. התברר שהסלט הוא סלט איקאה, כלומר מצורפים אליו כל מיני מכלים קטנים שבאחד מהם הקרוטונים, בשני הרוטב, בשלישי שבבי גבינת הפרמזן. וככה ישבתי ליד השולחן ליחיד שלי, מול קרטון רטוב עם כמה עלעלי חסה עייפים, שופכת לתוכו קרוטונים, מפרקת את המכל עם הרוטב פנימה, פשוט בונה לי את האוכל שלי כמו שידת פורמייקה קטנה. ובעודי אוכלת נזכרתי במה שקרה לי באוטובוס בדרך לכאן.
הכל התחיל כשעליתי לאוטובוס, כמובן שהנהג לא התייחס אליי וגם לא לקשיש שניסה לשאול אותו אם הוא עוצר באיכילוב. הספקתי עוד לתקף את הכרטיס, ואז הטלפון שלי כבה. איך שהתיישבתי פנה אליי איש במדים שהיה ברור שהוא הכרטיסן. "איפה התיקוף שלך?" הוא נבח עליי. "נכבה לי הטלפון, אבל נשבעת לך שתיקפתי", אמרתי לו. "זה לא בסדר", הקול שלו עלה בעוד כמה אוקטבות, "אני אמור להאמין לך עכשיו שתיקפת?" "חכה שנייה", אמרתי וחיברתי את המטען שלי לשקע הטעינה, "הנה, אני מחברת אותו". "וואלה יופי", הפקח אמר, "אז עכשיו אני אמור לחכות לך ולא לרדת מהאוטובוס רק כי הגברת המכובדת עלתה עם טלפון לא טעון?" זה היה כל כך אלים ששתקתי מרוב הלם. "תראו אותה", הפקח החליט לפנות לשיימינג כלל-אוטובוסי ודיבר אל קהל הנוסעים, "משתמשת בטלפון שלה לצרכים שלה, עושה מה שבא לה לפני שהיא עולה לאוטובוס, ומה אכפת לה שאנשים מתעכבים בגללה?"
זה עוד דבר שאני צריכה להתרגל אליו בעולם החדש הזה, שכל הדברים האלו שנחשבו פעם לחינוך טוב, שהפכו אותי לאדם מנומס, הם עכשיו מה שאנשים צעירים מכנים "קרינג'", משהו דוחה ומרתיע ובעיקר מוזר
בשלב הזה התחלתי לבכות. זו באמת הייתה טעות שעשיתי בתום לב, ואני ילדה כה טובה שאני תמיד מתקפת, אבל במרחב הגס והאלים שנהיה מהרחוב הישראלי, מי כבר יכול היה להקשיב לי? ובזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בוכה לא מעט, לא ממסכנות, מתסכול טהור כזה של אין מי שישמע. או שאני עומדת מול קופה דיגיטלית בסופר-פארם שמסרבת להעביר לי את כדורי הצמר-גפן בטענה שצריך מנהל כי זה מוצר לא מוגדר. או שאני בוכה מול אנשים שמתייחסים אליי כאל מוצר לא מוגדר, דחוי שלא מכיר את החוקים ולא שייך לתקופה. כך או כך, התחושה שעולה בי היא זהה: בדידות, בדידות ענקית וגורפת. ואם אני מרגישה ככה, איך מרגישים אנשים בני 80 כשהם עומדים מול המחשב בסופר ומנסים להבין איפה פה שוקלים שני גזר ובצל?
"אם הטלפון שלך לא נדלק בדקה הקרובה", הפקח המשיך לאיים עליי, "אני נותן לך קנס". "אני אשלם עליה", אומר קול של גבר מאחור. זה היה חייל, הוא ישב כמה שורות מאחוריי וכבר הגיש לפקח את הכרטיס שלו. "תודה", אמרתי לו, "איזה נחמד אתה, אני יכולה להחזיר לך את הכסף? הנה, יש לי..." "לא צריך", הוא קטע אותי וחזר לתקוע את המבט בסלולרי שלו, ואני הבנתי, העיקר לא לפתח עם המבוגרת הבוכה הזו שיחה עכשיו. אני הייתי יותר מדי אסירת תודה בשבילו, יותר מדי נרגשת, והוא חשד שעוד שנייה אני מראה לו תמונות של הבת שלי, וזה כבר היה אוברלואד של אינטימיות בשבילו.
ואני הכי אוהבת אותו על זה שהוא עזר לי, אבל גם מספיק מפוכחת כדי להבין שהוא עשה את זה כדי להשתיק אותנו. הוא רצה את השקט הקדוש שלו לגלול בחזרה, כמו שכולם רוצים את השקט הקדוש שלהם עכשיו. ואני ישבתי עם הביוש הזה מעקצץ לי על הלחיים, והרגשתי הכי לבד והכי קטנה שיש בעולם. ופתאום נראה לי שאני מבינה את הגברת במכבסה. אולי גם היא העבירה יום מול מכונות, יום שכולו שתיקות, ואז בחנות זה סוף-סוף התפרץ ממנה, כל הבדידות הזאת שהיא אגרה בתוכה כמו גידול.

