יש משהו כמעט לא חוקי טלוויזיונית ברגע שבו אושרת קוטלר ממליצה לציבור להתרחק ממהדורות החדשות. במשך 16 שנה היא הייתה אחת ממגישות האקטואליה המרכזיות בישראל, מהנשים שפניהן סימנו לנו שהערב התחיל ושמצבנו, ובכן, דורש עוד משדר מיוחד. עכשיו היא מציעה להוריד את השאלטר. הזמרת ירדה מהבמה ומבקשת מהקהל להפסיק להקשיב לתזמורת. היא מכירה היטב את הנגנים, אוהבת חלק מהם, ופשוט משוכנעת שהווליום כבר מסכן את הבריאות.
שבע שנים אחרי שפרשה, קוטלר דווקא חוזרת למסך, אבל בדלת אחרת: סדרה 'שיחות על אלוהים', בערוץ היוטיוב של איש העסקים יואל חשין, על אמונה, פילוסופיה, יהדות והאפשרות לחיות כאן קצת אחרת. את הכותרות היא משאירה לאחרים. גם בימים שבהם החדשות פרצו לתוך הבתים, גם כשבני המשפחה שלה היו בתוך המלחמה. מה שהיה פעם חובה מקצועית הפך בעיניה לסכנה אישית.
"אני חושבת שלא בריא לצרוך תקשורת בצורה אובססיבית כמו בישראל. רצועה אחרי רצועה, אחר כך מבזקי רדיו ופושים בטלפון. הגוף מפריש קורטיזול. במינונים נמוכים הוא עוזר, אבל בעיניי לצרוך כך חדשות בטלוויזיה זה כמו לשתות בקבוק רעל כל היום. לא סתם הרייטינג של הטלוויזיה בשפל. אנשים מבינים שצריכה כזאת מפעילה אותם רגשית ועושה אותם חולים. רוצים לצרוך אינפורמציה? תקראו. גם באינטרנט, תקראו, לא וידיאו. יש הבדל גדול מאוד בין קריאה לווידיאו. טלוויזיה מפעילה אותנו רגשית".
את היית אחד הפרצופים של הדבר הזה. יש לך נקיפות מצפון על חלקך?
"עשיתי כמיטב יכולתי שלא להיות חלק מההתפלשות הזאת. כבר כשחזרתי ב-2006, אחרי הפסקה, אמרתי שאני לא רוצה להוביל שידורים פתוחים. זה לא בריא לי ולא למי שרואה. מדברים ומדברים בשידור ואין שם טיפת אינפורמציה חדשה שאנחנו נותנים במשך שעות. ויש גם דיסאינפורמציה, כי אין לך באמת זמן להצליב בשידורי לייב".
אפשר להתווכח עם המסקנות שלה, קשה לפספס את עוצמת ההחלטה: עיתונאית ומגישת אקטואליה שהתפרנסה במשך שנים מלדעת מה קורה, בוחרת עכשיו גם מה לא לדעת. היא עדיין קוראת, מדגישה, בעיקר כותרות. היא מבקשת להישאר מעודכנת בלי למסור למציאות את מפתחות הבית.
ב-7 באוקטובר, כשהמדינה כולה מול הטלוויזיה, הצלחת לא לשבת מול מהדורה?
"ביום הראשון פתחנו כמובן. ראיתי את דני קושמרו. ליבי יוצא אליו. אני מאוד מקווה שהוא שומר על נפשו. הוא עבר טראומה חולנית. אצלי זה עורר את הטראומה של האינתיפאדה השנייה. השידורים הלא-נגמרים האלה, ועוד מוות ועוד מוות, וחטופים, וזה מתמשך. אני אמרתי 'לא' כדי להיות חזקה בשביל המשפחה ולהתמודד עם הפחד על הילדים שלי שנמצאים גם בעזה, לא בכוכב אחר. זאת בחירה שהוכיחה את עצמה".
"השידורים ב-7 באוקטובר עוררו בי את הטראומה של האינתיפאדה השנייה. השידורים הלא-נגמרים, עוד מוות ועוד מוות, וחטופים, וזה מתמשך. אני אמרתי להם 'לא' כדי להיות חזקה בשביל המשפחה ולהתמודד עם הפחד על הילדים שלי שנמצאים בעזה, לא בכוכב אחר"
מיד עם פרוץ המלחמה, הבנות שלה ובני זוגן נכנסו לתוך המציאות הצבאית. השכנים מהוד-השרון, סיגל ומנשה מנצורי, איבדו את בנותיהם, נורל ורויה ז"ל, במסיבת הנובה. המרחק מהטלוויזיה לא יצר חומה סינית משכול והכאב. "אחרי השוק הראשון הבנתי שיש שתי דרכים: או לצלול לתוך הסיפורים והזוועה, ואם הייתי עיתונאית, מן הסתם הייתי חייבת לעשות את זה, או לבחור אחרת. עכשיו אני לא עיתונאית, אני בוחרת להסתכל על הטוב. ללכת לישון בלילה ולמצוא שלושה דברים טובים שקרו היום. גם אם הדבר הטוב היחיד היה לשתות כוס קפה בבוקר והיה לי טעים, אז תודה שיש לי קפה ומיטה לישון בה, ותודה שהילדים שלי בריאים".
אפשר לשמוע במשפט הזה נחמה, אפשר גם להתקומם מולו. מי שליווה משפחות חטופים מכיר היטב את הקושי להוציא את העיניים מהאסון, מי שהיה באולפן לא יכול היה לבחור בכוס הקפה במקום להגיש באותם רגעים. אבל קוטלר אינה מבקשת למחוק את מה שקרה, היא מתארת משא ומתן על כמות האסון שאדם אחד מסוגל להכניס פנימה ועדיין לקום בבוקר ולמצוא את הקפה כיחידת מידה למשהו קטן וטוב.
לא דיגדג לך המיקרופון ב-7 באוקטובר? לא חשבת שדווקא עכשיו את צריכה לתת את הקול שלך בטלוויזיה?
"לא. בנובמבר 2023 פתחתי מחדש את הסדנאות שאני עושה והתחלתי ללמד מדיטציה, כי הרגשתי שזה חשוב בתקופה הזו. בעיניי זאת התרופה הטובה ביותר לחרדה ולדיכאון, יותר מציפרלקס: לשבת ולנשום חצי שעה, פעמיים ביום".
הקולגות יכולים להגיד: עבדת איתנו, ועכשיו את מנסרת את הענף כשאת ממליצה לא לראות טלוויזיה.
"אני אוהבת אותם מאוד, חלקם היו בניי ובנותיי. אבל בעיניי הם נכשלו כישלון חרוץ בחשיפת פשע הקורונה. אף אחד לא קם ואמר: טעינו, הנה האינפורמציה. הם לא עשו את עבודתם".
כאן השיחה מחליפה סולם. הדאגה לנפש מפנה מקום לכתב אישום. קוטלר אולי יצאה מהאולפן, אבל האינסטינקט להקשות, לפסוק ולהתעקש על הגרסה שלה, לא נשאר בחדר האיפור. כשהיא מדברת על הקורונה, המילים "זה לא העולם שלי" מקבלות כוכבית גדולה. העולם ההוא עדיין חייב לה תשובה.
מבחינתך שרפת את הקשר עם התקשורת.
"כן, וזה לא אישי. בעיניי העיתונות הייתה באחד מרגעי השפל שלה בתקופת הקורונה".
מה קרה לך בתקופה הזאת?
"הבנתי שמשהו לא בסדר. לעיתונאים יש תחושת בטן כשמשהו מסריח. בעיקר הטקסטים של מנהיגי העולם, ובראשם המנהיג הנצחי שלנו. בעיניי אלה היו טקסטים פאשיסטיים, של הפחדה והטלת אימה. וזה לא היה רק ביבי. זה היה בכל העולם".
גם מי שהחליף אותו, נפתלי בנט, המשיך באותו קו.
"זה היה מימין ומשמאל. משהו השתבש. התחלתי בהדגשת זכויות האדם, הזכות המקודשת של אדם על גופו. אל תיכנסו לי לגוף, אל תיכנסו לאף אחד לגוף".
היא מתארת את עצמה בתקופת הקורונה כמי שהמשיכה לעבוד כעיתונאית גם בלי מערכת מאחוריה: קראה מחקרים, דיברה עם אנשים, ניסתה לערער על המדיניות שהותוותה.
אנשים אמרו אז: אושרת קוטלר התחרפנה. איך הרגשת?
"לא התעסקתי בזה. ידעתי שמדברים עליי, כולל קולגות לשעבר".
מי?
"לא חשוב, זאת רכילות. מי שדיבר בגנותי יודע. אני יודעת שעשיתי את המיטב על פי אמות המידה המוסריות והמקצועיות שלי. מזמן הפסיק לעניין אותי מה חושבים עליי. גם זוכי פרס נובל תויגו אז כמשוגעים. אני מרגישה טוב בחברת המשוגעים האלה, גאה להיות משוגעת".
הרגשת מקונסלת באותה תקופה?
"לא. כתבתי מכתב גלוי לבנט כשהיה ראש ממשלה. ניסיתי לדבר גם עם יאיר לפיד, שהיה קולגה ועיתונאי, והוא חזר אליי. כל מי שרציתי לדבר איתו, דיבר איתי. עד היום אין טלפון שאני מרימה למישהו שאני מכירה ולא חוזרים אליי. אז מה זה מקונסלת?"
בהמשך היא בכל זאת מתארת הדרה מסוג אחר: לא טלפון שאינו נענה, אלא עמדה שלתחושתה חדלה להיחשב לגיטימית. תקופת הקורונה, היא אומרת, לימדה אותה משהו על אנשים שעמדו שנים בצד השני של הוויכוח הישראלי.
"הבנתי מה זה להיות מודרת. הערוצים, לפחות כשהייתי שם, היו צבועים יותר שמאל, ואז הבנתי מה טוענים אנשי הימין ואוהדי ביבי על זה שלא נותנים להם במה, ולמה התגובה הטבעית הייתה להקים ערוץ משלהם".
אז היית הולכת ל'פטריוטים' אם היו מזמינים אותך?
"אני לא הולכת לאף אחד. מזמינים אותי לכל התוכניות, זה לא מעניין אותי. מי שעשה ממני משוגעת בתקופת הקורונה, לא יזכה לראות באולפנים את פניי".
"הטעות היא לחשוב שאם יש עוד רצועות חדשות - זה מה שיציל את העסק. אם תיקח את כל מהדורות החדשות יחד בערב ממוצע, תקבל סביב 30 אחוז. 70 אחוז מהצופים בחרו לא לראות חדשות"
אנחנו נפגשים כשהכותרות עדיין רועמות, בין היתר מההתכתבויות שנחשפו בין יונתן אוריך, יועצו של ראש הממשלה, לעיתונאי עמית סגל, שתיאר את היחסים כ"ריקוד טנגו עדין". קוטלר מבינה את סגל, אבל עדיין יש לה ביקורת. "ברור שזו חציית קו אדום. כשאתה חוצה את הקווים ככתב מדיני, זאת בעיה. מצד שני, סגל צודק בתיאור של הטנגו. אתה רוצה שהמקור ימשיך לתת לך סיפורים וייתן לך ראשון, אז אתה צריך לתת לו משהו בתמורה. בגלל זה אף פעם לא רציתי להיות כתבת מדינית או פוליטית. לא רציתי את הטנגו הזה. לא רציתי להיות חייבת לאף אחד. רוצים להתראיין? תבואו. לא רוצים? אל תבואו. שטויות".
אבל אם זו חציית קו אדום, למה שטויות?
"אני לא הייתי עושה את זה, אבל אני אגיד לך מה בעיניי לא שטויות: הטנגו העדין שכתבי הבריאות ניהלו עם משרד הבריאות בקורונה. לטעמי הם לא פירסמו נתונים שהיו צריכים לפרסם. על הטנגו הזה אני לא אסלח. אני לא חושבת שזה בהכרח מתוך כוונה רעה. יש בעיה קשה של תלות במקורות".
כשהיית בעמדת כוח, אולי לא נתת במה למישהו שחשבת שהוא הזוי?
"אני בטוחה שאם אפשפש ב-30 שנות קריירה אמצא טעויות, אבל אני לא זוכרת כרגע טעות מסוימת. דווקא הייתי בין העיתונאיות ששמו על השולחן את הנושא החברתי. כשהתחלנו, החדשות עסקו במדיני, פוליטי, צבאי וכלכלי. גם הנושאים שסוקרו לא היו אמפתיים לנשים. רצח במשפחה אז נקרא 'רצח על רקע רומנטי'. מה רומנטי ברצח? אני זוכרת שבאחת הישיבות הראשונות שלי בחדשות דרשתי לשנות את זה. לא רק אני, היו עוד נשים ואנשים ששינו את השפה ואת סדר היום. נתתי קול לאנשים מהפריפריה ולבעיות שלא דיברו עליהן. אני מרגישה בנוח עם הקריירה שלי. הדרך הבריאה להסתכל אחורה היא לשאול: בהיותי מי שהייתי אז ובתנאים שבהם פעלתי, יכולתי לעשות טוב יותר? אני לא חושבת. במקום אחד כן: יכולתי לנסח טוב יותר את המשפט בפרשת 'נצח יהודה', שהרים עליי חצי מדינה".
קוטלר חוזרת לסערה ב-2019. עם סיום כתבה על חיילים מגדוד נצח יהודה שהתעללו בעצירים פלסטינים, היא אמרה בשידור: "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש". התוצאות הגיעו עד לאיומים על חייה והצמדה של אבטחה אישית. "אני לא חושבת שהיה לי על מה להתנצל, כי אמרתי את דעתי, אבל הייתי צריכה להתנסח אחרת ולא לאלתר בשידור. זאת הייתה הטעות".
עד כמה הרגשת באמת מאוימת?
"בהתחלה היה טירוף מערכות. זכיתי לחוות שומרי ראש. היו כאלה שהתנפלו עליי ברשת ואחר כך כתבו לי יפה. לכולם סלחתי".
החלטת לפרוש מהמסך אחרי הפרשה הזו.
"זה היה סימן מובהק שאני לא במקום הנכון. מאסתי בטלוויזיה כבר לפני מה שקרה אז, אבל לא היה לי אומץ לעזוב. לעזוב משכורת של 70 אלף שקל בחודש זה קצת משוגע".
הפרסום, התהילה, כל זה לא חסר?
"נעים לי יותר כשלא מזהים אותי. עדיין מזהים, אבל פחות. זה אף פעם לא היה העניין".
בכל זאת, הציעו לך לחזור לטלוויזיה מאז.
"היו פה ושם הצעות. אחת מהן הייתה לעשות משהו בסגנון אופירה וברקוביץ': שאני וינון מגל נשב ונתקוטט. לא רציתי. היום רוב הפניות מגיעות לסוכן שלי והוא כבר כמעט לא מעביר אותן אליי".
בשיחה על הניסיון של איש העסקים אסף רפפורט להשקיע ברשת, אני מבקש מקוטלר לחזור רגע לכיסא העורכת. הפעם היא אינה מסתפקת בהמלצה לכבות. היא רוצה להחליף את התקליט: "הטעות היא לחשוב שאם יש עוד רצועות חדשות, עוד שעתיים של אקטואליה, עוד אנשים שמדברים באולפן, זה מה שיציל את העסק. זה זול להפקה, זה קל להפיק, ובמדינה עם כל כך הרבה דרמות וטרגדיות תמיד יהיו אנשים שיידבקו למסך. אבל זה לא אומר שזה נכון. אם תיקח את כל מהדורות החדשות יחד בערב ממוצע, תקבל סביב 30 אחוז. כלומר, 70 אחוז מצופי הטלוויזיה בחרו לא לראות חדשות".
את אפילו עושה להם הנחה כי אלה נתונים של צופי הטלוויזיה, לא של כלל האוכלוסייה בישראל.
"או במילים אחרות: יותר מ-80 אחוז מהאוכלוסייה לא מתעניינים לא בעמית סגל, לא בהשעיה של אילה חסון, לא בברקוביץ׳, לא מה אמר סגל לאוריך ומה הוא ענה. אתה יודע מה מעניין את האנשים? לרפא את עצמנו, להתחיל לחבוש את הפצעים ולהתנהג יפה אחד לשני".
יש כאן טענה כבדת משקל שמגיעה מתוך חדר העריכה: אנחנו עלולים לבלבל בין מה שמסעיר את האולפן לבין מה שמעסיק את האנשים שמחוצה לו. קוטלר, שהייתה מהדמויות הבולטות בתמונה, מבקשת עכשיו לשנות את הפריים. עכשיו גם יש לה הזדמנות להראות מה באמת מעניין אותה: בסדרת היוטיוב 'שיחות על אלוהים', שבה היא מבקשת להחליף את מרוץ התגובות בשיחות על אמונה, פילוסופיה והחיים עצמם. "הכרתי את יואל חשין. הוא אידיאליסט משוגע, ואני אוהבת אידיאליסטים משוגעים. כמוני, הוא מאמין שריפוי של החברה יבוא משינויים בזרמי העומק, לא מהפוליטיקה".
הרעיונות גדולים, אבל המבנה צנוע: שיחות עם אנשים שהיא רוצה להקשיב להם. מספר פרקים כבר צולמו, בהם עם הרב יובל הכהן אשרוב שאצלו למדה, עם ד"ר נאדר בוטו ועם ד"ר ליאת יקיר.
איך את יודעת שהשיחות עובדות?
"תמיד המדד שלי היה אם הקונטרול שותק. הם רואים הכל, ואם הם מקשיבים, הצלחתי".
גם אחרי שבע שנים, היא עדיין בודקת את הדופק דרך חדר הבקרה. יש משהו יפה בפער הזה: האישה שממליצה לכבות את הטלוויזיה עדיין רוצה שהאנשים מאחורי המצלמות יעצרו כדי להקשיב. היא ויתרה על המהדורה, לא על האפשרות ששיחה טובה תחזיק מסך.
"אמרתי את דעתי בפרשת 'נצח יהודה', אבל הייתי צריכה להתנסח אחרת ולא לאלתר בשידור. בהתחלה היה טירוף מערכות. זכיתי לחוות שומרי ראש. היו כאלה שהתנפלו עליי ברשת ואחר כך כתבו לי יפה. לכולם סלחתי"
את תחילת המסע הפילוסופי שלה, קוטלר מסמנת ב-2004. "התפרקתי אחרי האוטובוסים המתפוצצים ולקחתי הפסקה של שנתיים, אז גיליתי את המדיטציה, את הפילוסופיה, את האלוהים הלוגי של שפינוזה. הפסיכואנליזה עזרה לי מאוד והחזירה אותי למסך אחרי שנתיים, לעשות משהו קצת אחר. עברתי מהארד-ניוז לעבודה מגזינית ודוקומנטרית. זה שימח אותי, עד שהפסיק לשמח, ואז עזבתי".
במשך שנים קוטלר הייתה זו שמבקשת עזרה דרך טיפולים, עכשיו אנשים מגיעים אליה. היום היא עוסקת בטיפולי התמקדות, פוקוסינג, אחרי לימודים אצל ד״ר נאדר בוטו והכשרה נוספת בשיטה. היא מקיימת פגישות אישיות וסדנאות. "הפכתי תחביב לעיסוק עיקרי וזה מעיף אותי לשמיים. הרבה יותר מעיתונות".
מה בעצם קורה בפגישה אצלך? את יושבת מול בן אדם ומדברת איתו כמו פסיכולוגית?
"זה לא עובד בשיחה רגילה. אנחנו מדברים קצר על מה שכואב או מטריד, ואז נכנסים למדיטציה. הרעיון הוא שאנשים ילמדו מהגוף שלהם. הראש יכול להדחיק, הגוף לא. כשמדברים על טראומה מדברים היום גם על הזיכרון של הגוף. בסוף האדם מגיע לתובנות מתוך הגוף".
נדמה לי שאושרת קוטלר של פעם הייתה שואלת: אבל אין לך תואר בפסיכולוגיה, איך את יכולה לקחת אחריות על נפש של בן אדם? איפה עובר הגבול בין טיפול מקצועי לשרלטנות?
"זאת שאלה לגיטימית מאוד. זאת בדיוק הסיבה שבמשך שלוש שנים לא טיפלתי, עד שסיימתי ללמוד. אני מסכימה שהכשרה חשובה, גם ניסיון. ואני מאוד ביקורתית, קודם כל כלפי עצמי".
דוגמה?
"גם אחרי שעברתי טיפול גוף-נפש והמטפלת שלי אמרה לי שאני יכולה לטפל, אמרתי לה, לא, אני צריכה ללמוד עוד. עד שלא הייתי בטוחה שאני יודעת איך הדבר הזה עובד ושאני לא מזיקה, לא התחלתי לטפל".
מחר מציעים לך תוכנית בפריים-טיים, בקשת או ברשת, ואומרים לך: אושרת, תעשי מה שאת רוצה כדי לקדם את השינוי הזה, אין התערבות בתוכן. אין לך אפילו רגע של חשק?
"לא. הנה, אני עושה תוכנית. אבל לרשת ולקשת לא הייתי הולכת. גם לא לכאן או ל-14. נגמר. הפרק הזה בחיים נגמר".
ולא נשאר געגוע לאנשים שאיתם עבדת כל כך הרבה שנים?
"יש אנשים שאני אוהבת מאוד ומעריכה, בוודאי. אבל אני לא חיה בתוך העולם הזה יותר".
מי בכל זאת נשארו חברים מהעולם ההוא?
"המאפרת והספרית. וקצת מהכתבים שעבדו איתי, החבר׳ה של המגזין".
זה ליהוק יפה לסצנת הפרידה: אחרי המגישים, המנהלים והפוליטיקאים, נשארים האנשים שפגשו אותה לפני שנדלקה המצלמה. "הדבר הכי חשוב היום הוא שנתחיל לרפא את עצמנו. שהתקשורת והפוליטיקה לא יגרמו לנו לרצות להרוג אחד את השני. שנסתכל על האנשים המדהימים שיש פה. אתה זוכר מה קרה ב-8 באוקטובר? איך קמו חמ"לים, אנשים הביאו אוכל, דאגו לחיילים, עזרו אחד לשני. פתאום אנשים ניהלו כאן מדינה. את הדבר הזה צריך לחזק, לא את המדמנה של מי אמר למי".
את יותר מאושרת היום, שבע שנים מחוץ לטלוויזיה?
"אני מאושרת. נקודה. אבא שלי תמיד גידל אותי ככה: תעשי משהו מועיל לחברה שבה את חיה. רוב הזמן בטלוויזיה היה נהדר. הרגשתי שאני מועילה לציבור, עד שהפסקתי להרגיש ככה. היום אני מרגישה שאני מביאה תועלת עצומה לאנשים שאני מטפלת בהם".





