כמה שאני לא משתדלת, אני לא מצליחה לקלקל לילדים שלי את שמחת החיים. אני טוענת בפניהם שהציונות, כמו הניסיונות שלי ללמוד לאפות, הייתה רעיון יפה שהתחרבש; אני מסבירה להם שאין טעם להתרבות כי משבר האקלים ימטיר על צאצאיהם אש וגופרית, ושאם הם באמת רוצים להתכונן היטב לעתיד הצפוי להם, כדאי להם לאחוז במקצוע שיאפשר להם לנדוד בעולם כפופים ומנודים עם מקל ואינטרנט.
הבן הבכור שלי מכנה אותי לפיכך אחיתופל; האמצעית, מתחום מדעי הנפש, ממליצה על טיפול וכדורים; והקטנה מקשיבה יפה, אבל מכוונת כולה רק לעתיד הספציפי של מה יש לאכול. באופן מפתיע, למרות השוני ביניהם ובניגוד אליי, שלושתם אנשים שמחים ואופטימיים.
עד שהגעתי לכתבה שאני תכף מספרת עליה, הייתי בטוחה שהילדים שלי פשוט סתומים או שהם צופי ערוץ 14 אדוקים, או שהם גם וגם, אבל עכשיו אני מבינה שזה אולי עניין דורי. לא רק הילדים שלי לוקים בחוסר דכדכת ממאיר, מסתבר שרבים מהצעירים בני דור ה-Z מסרבים להיות מיואשים.
הכתבה שאני מדברת עליה התפרסמה לפני כמה ימים ב"ניו יורק טיימס". היא תיארה מגמה תרבותית חדשה בארצות-הברית שנקראת, שימו לב, WhimZ, הֶלְחם של האות הדורית Z עם המילה Whim שפירושה הוא משהו בין גחמה, שובבות או דחף ספונטני. בהקשר של בני הדור (ילידי השנים 1997–2012), הביטוי בא לומר שסבבה.
הכתבה הזאת שלחה אותי למסע אינטרנטי קצר להבנת הכשל החינוכי שלי, ואני מגישה את ממצאיו באהבה לכל האמהות שמודאגות מהעובדה שהילדים שלהן במצב רוח יותר טוב משלהן.
את ניצני האופטימיות הזאת, שנולדה כמעין דווקא ואף על פי כן, אפשר היה לראות כבר לפני כמה שנים ברשתות החברתיות. תחת ההאשטאג Hopecore החלו להופיע בשנים האחרונות סרטונים רבים שחגגו רגעים קטנים של יופי, תקווה ואמונה באדם, והציעו אלטרנטיבה לגלילה האינסופית בין חדשות רעות לתחזיות אפוקליפטיות.
הטרנד צבר תאוצה והתפשט גם מחוץ לארצות-הברית, אבל בעקבות הניצחון הסוחף של הדמוקרטים בבחירות האמצע, שהעניק להם רוב בשני בתי הקונגרס, הוא קיבל זריקת מרץ וגוון פוליטי מובהק. אלפי סרטונים עליזים, מלווים בלהיטי פופ ישנים, הציגו שמיים כחולים, אור שמש זהוב, סימני שלום, סיסמאות על חמלה ואחווה ותמונות של דמוקרטים צעירים, כמו ג'יימס טלריקו ועבדול אל-סייד, המסמלים בעיני תומכיהם הבטחה לפוליטיקה אחרת.
הצעירים האמריקאים לא לבד. אולי לא בכל מקום מבטאים את האמונה בעתיד בסרטונים של שקיעות, לבבות ומוזיקת פופ, אבל במקומות רבים בעולם היא מתורגמת למשהו הרבה יותר מעשי.
בשנתיים האחרונות מסתמן בעולם גל של מחאות בהובלת בני דור ה-Z, המתארגנות במהירות דרך הרשתות ומחברות בין צעירים שמאסו בשחיתות, ביוקר המחיה ובממסד שאיבד את אמונם. בקניה הצליחו צעירים להביא לביטולה של תוכנית ממשלתית להעלאת מסים; בסרביה הובילו סטודנטים מחאה המונית נגד שחיתות שלטונית; בנפאל הביאה מחאת צעירים להתפטרות ראש הממשלה; בבנגלדש הפילו ממשלה; ובצרפת, כרגיל ובהתאם למסורת המקומית, הם סתם שורפים את הרחובות ומכים שוטרים. מאחורי הפעלתנות הזו מגולמת אותה תפיסה דורית: העתיד אינו גזירת גורל. אנחנו נשנה אותו.
לא שלדורות קודמים חסרו מהפכנים - הרי הרצון להשתלט על העתיד הוא חלק מחומרי הסיכה של הנעורים - אבל בניגוד למילניאלס, שגדלו עם התקווה שההיסטוריה צועדת בכיוון הנכון - המלחמה הקרה הסתיימה, האינטרנט הבטיח לחבר בין אנשים, הדמוקרטיה נראתה יציבה ונשיא שחור נבחר באמריקה - בני דור ה-Z גדלו בצילה של האכזבה. הם נוכחו לדעת שההיסטוריה לא מתקדמת בקו ישר, ובטח שלא בכיוון הנכון: מגפה עולמית, קיצוניות דתית, דמוקרטיות נסוגות, משבר אקלים.
אני חושבת על הילדים שלי ועל המחירים המשוגעים שבני הדור שלהם משלמים. הבן שלי איבד במלחמה יותר חברים מכפי שאיבדתי אני בכל חיי. נכון, קשה להיות צעיר. אפילו באמריקה קשה, קשה בכל מקום, אבל כאן קשה עוד יותר. קשה ללמוד, קשה לחיות, קשה להתפרנס, קשה להיות פראייר. ובכל זאת הילדים שלנו לא מאבדים את זה. אני מייללת מהבוקר עד הערב. הילדים שלי לא.
יותר משמונה מכל עשרה ישראלים בני 20 עד 34 מאמינים בעתיד ומאמינים שחייהם יהיו טובים יותר. וזה בעיצומה של המלחמה, כן? בזמן שאני והחברות שלי בלענו קלונקס ונראינו כמו תחת
על פי שנתון הצעירים בישראל לשנת 2025, שפירסם מכון ברוקדייל, יותר משמונה מכל עשרה צעירים ישראלים בני 20 עד 34 מאמינים בעתיד ומאמינים שחייהם יהיו טובים יותר. סליחה? למה? והנתונים האלה נאספו ב-2024, בעיצומה של המלחמה, כן? בזמן שאני והחברות שלי בלענו קלונקס ונראינו כמו תחת.
ואולי זה ההיפוך הדורי המעניין באמת. פעם אנחנו, המבוגרים, היינו אלה שהבטיחו לצעירים שיהיה בסדר, שלא ייקחו את החיים קשה מדי, שפרופורציות, שמספיק כבר עם הדרמות ו”ייסורי ורתר הצעיר”, והם הסבירו לנו בחזרה שאין טעם לכלום כי הכל אבוד. ועכשיו, הם אלה שצריכים להסביר את זה לנו. "כן, מה עכשיו?" שואל אותי בני, "יש לך עוד איזה עצה אפוקליפטית לעוץ לי?"
ביום של ההשבעות בכנסת, שמעתי את עמרי רונן הצעיר, המקסים, ממובילי המחאה, ואת יונתן שלו העולל, חבר הכנסת הצעיר בתולדות המדינה, נואמים מעל הדוכן ושיפשפתי את עיניי. יפים כל כך. זקופים כל כך. "אר יו טוקינג טו מי?" רציתי לשאול אותם, כי אם כן, תעשו משהו כדי להיות קצת פחות פוטוגניים. האופטימיות שלכם לא אמינה.
אני כמובן חושדת שהם, כמו הילדים שלי, עוד לא מבינים את העולם, אבל אני לוקחת בחשבון שאולי דווקא אני זו שלא מבינה כלום. ולראיה, גם כשיש לי סיבות לאחוז באופטימיות - היי, אולי תקום פה ממשלת שינוי; היי, איזנקוט עוד לא עשה אף טעות - אני מסבירה לכל מי שלא מעוניין לשמוע, למה זה אומר בדיוק את ההפך.
אז תודה, דור Z חמוד. תודה, ילדים סתומים שלי, שאתם ממשיכים להאמין בעתיד ולחיות בעוז ובהתלהבות, למרות כל המאמצים שלי לשכנע אתכם שאין טעם. אני לא יודעת מאיפה אתם מביאים את זה, אבל תמשיכו. מישהו הרי צריך להדליק כאן את האור מחדש, וזו כבר לא תהיה אני.

