1. תשע וחצי בערב. 26 אמהות שכולות, אמהות שבניהן היפים והמתוקים יצאו למלחמה ונפלו במהלכה, יושבות על הדשא ליד הכינרת. לבקשתי, חנן בן ארי מגיע. הוא נסע לבד מביתו, בערב היחיד בערך שלא הייתה לו הופעה באותו חודש. הגיע בלי נגנים, בלי יח"צ, בלי כמובן לקבל אגורה. הוא והגיטרה. הכנו הגברה וסידרנו כיסאות שירגיש קצת הופעה, אבל הדבר הראשון שחנן אמר הוא "עזבו מיקרופון. בואו נעשה מעגל. בואו נשב קרוב".
כולן מתקרבות. אחת האמהות מספרת לי בשקט שהיו לה כרטיסים להופעה של חנן שרכשה ולא הלכה. הם נרכשו לפני שבנה נפל, והוא היה אמור להיות איתה שם. משהו שלה ושלו, בילוי של אמא ובנה הלוחם. במקום זה, ביום ההופעה, היא הייתה במהלך השבעה על בנה האהוב. מאז לא הלכה להופעות של חנן בן ארי, זמר שהיא אוהבת כל כך. "ואני מרגישה", היא אמרה לי, "שהבן שלי שלח אותו עכשיו לפה כדי שאיהנה. כדי שאבין שמותר לי".
חנן שואל את האמהות אם יש מישהי שרוצה לתת לו מילים שבנה כתב, אולי הודעה ששלח או מכתב אחרון שהשאיר, והוא ילחין אותן על המקום. בזו אחר זו הן מתיישבות לידו, והוא שר את המילים האחרונות של הבן: ברכה שכתב להן ליום ההולדת האחרון, את הפתק שהשאיר למקרה שיקרה משהו נורא.
אני מסתכל על הסיטואציה, ויודע שאני חלק מרגע שאין ישראלי ואין נשגב ממנו. חנן עצמו, אגב, גם קיבל הודעה כזו מאחיו, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני, לפני כניסתם ללבנון. משהו שישלח לילדיו אם יקרה לו משהו. הוא חזר בשלום.
2. אני מאמין גדול בכוחה של הכתיבה לרפא. מאז 7 באוקטובר ערכנו הרבה סדנאות כתיבה. עבדנו עם אלמנות המלחמה. עבדנו עם נשים שבני זוגן בבתים מאזנים בגלל פוסט-טראומה. אנחנו עובדים עם פצועים ומשפחותיהם.
אבל משהו גרם לנו, גרם לי, לדחות קצת את העבודה עם ההורים השכולים. כשביררתי עם עצמי ביושר מדוע, הבנתי את התשובה: הסיוט שלי - קרה לאנשים האלה. אני כנראה מתחמק מלעמוד מול הדבר הזה. מול מה שאני מנסה להדחיק ולא לחשוב עליו ועל איך שהייתי מתנהג אם זה היה קורה לי.
אבל ידעתי שצריך להיישיר מבט גם אל הכאב הזה. ואחרי שיחה עם חברי הפסיכולוג הקליני אריאל הרטמן, יצאנו לדרך.
ואיזה מרגש היה, וכמה כאב וכמה כוחות וכמה דמעות וכמה עיניים טובות וחיבוקים ותפילה והכלה.
3. ולצד זה, לצד הימים המיוחדים כל כך עם האמהות האלה שחייהן התהפכו עליהן, שעובדות קשה כל כך כדי לקום ולהמשיך ללכת, מתקיימת כאילו בנפרד הקקופוניה הפוליטית. ונדמה לי שמעולם לא היה פער כזה בין מה שאנשים בעם הרגישו, למה שקורה שם למעלה אצל נבחרינו. אנשים מכל הצדדים ראו את תוצאות הבחירות, והבינו שהתוצאה היא תיקו ושאחדות היא לא רק הדבר ההגיוני ביותר, אלא גם האפשרי ביותר לעשות. תחשבו שנתניהו היה מכנס מסיבת עיתונאים ומבקש אחדות. אבל לא במשפט אחד שאחריו באה הסתה, לא באיזו אמירה כללית שאחריה הוא מסביר שהוא יעמוד בראש ושכל המפלגות בצד שלו יהיו בפנים. לא ככה. אלא באמת. אומר שהוא מבין שיש תיקו והוא מבין שצריך ממשלה שמורכבת משתי המפלגות הגדולות, והוא אפילו מבין שצריך סוג של רוטציה. וכן, שהוא גם יודע כמה קשה לצד השני להאמין לו אחרי מה שקרה עם גנץ.
כמה זמן אחרי שהוא היה אומר את זה הייתה מתכנסת כבר פגישת מו"מ ראשונה בין הצדדים? לדעתי שתי דקות. האם הוא מסוגל?
4. ד"ר מיכה גודמן אמר לי דבר יפה: ממשלת אחדות, אם תקום כזו, אבל ממשלת אחדות אמיתית, תהיה כמו מבצע הביפרים. עד הביפרים הייתה תחושה שאנחנו תקועים, שהמלחמה לא מתקדמת. אחריו פתאום הכל היה נראה אפשרי, דברים התחילו להסתדר.
כרגע הכל נראה תקוע. הממשלות שמנסים להקים מוזרות. החרדים דורשים דברים מחרידים, הם באמת חיים בסרט. חלק מהערבים יוצאים בעת שירת “התקווה”, וכל זה בזמן שאין באמת הבדל בין חברי כנסת חדשים של הליכוד לכאלה ממפלגת ישר. אם נדע ללכת ביחד, הרבה דברים שתקועים כעת ישתחררו. אם נשכיל לשלב ידיים, המון מחלוקות שנראות ענקיות יתפוגגו. אבל לשם כך צריך לוותר. האם נתניהו מסוגל לעשות זאת?
ד"ר מיכה גודמן אמר לי דבר יפה: ממשלת אחדות, אם תקום כזו, אבל ממשלת אחדות אמיתית, תהיה כמו מבצע הביפרים. עד הביפרים הייתה תחושה שאנחנו תקועים. אחריו פתאום הכל היה נראה אפשרי, דברים התחילו להסתדר
5. אסיים במשהו עצוב שקיבלתי במייל. אני מביא אותו לפה, כי חשוב להבין את האירוע שבתוכו עדיין נמצאים המילואימניקים שלנו. שימו לב:
"היי חנוך, בעלי יצא לאיזה שישה סבבים מאז 7 באוקטובר, שבועיים אחרי שהתחיל עבודה חדשה. הם באמת היו מעל ומעבר, אבל גם הם בשלב מסוים ציפו שיחזור לעצמו, לתפקוד מלא, אחרי הכל, עסק זה עסק וצריך עובדים מתפקדים. בשבוע שעבר נערך לו שימוע לניעור אחרון, שרק הוריד אותו לתהום עמוקה יותר... הבוקר הוא שלח למשאבי אנוש את ההודעה הזו:
'היה חשוב לי לכתוב לכם.
אני באמת מצטער. חזרתי לא טוב ולא השכלתי לטפל בזה בזמן.
למזלי, הכרתם אותי קצת בתקופה אחרת.
אני באמת מעריך את כל מה שעשיתם עבורי וכואב לי לאכזב אתכם ככה.
אני ממש מצטער שאתם נפגעים בגללי. זאת לא אשמתכם ולא קשור אליכם.
אני כמובן אקבל כל החלטה שתבחרו.
אם אתם רוצים לפטר אותי אני באמת מבין ונותן לכם את אישורי. אני פשוט באמת לא יודע אם אחזור לעצמי או מתי. סליחה'".
הלב יוצא אליך, אח יקר. תודה שאתה וחבריך שומרים עלינו. הלוואי שנשכיל לשמור עליכם. שבת שלום.

