כבר די הרבה שנים שאני עוסק בתחום הזה שנקרא "החיים", ואם יש דבר אחד שאני יודע עליהם (ויש הרבה!), הדבר הזה הוא שמתישהו – במוקדם או במאוחר, ולפעמים גם וגם – החיים ינחיתו עליכם את הכאפה.
"הכאפה" היא, כמובן, הדבר הזה שכשינחת עליכם, תרגישו כמו גרגיר אבק בסופה. "הכאפה" היא האירוע שיחלק את חייכם ללפני ואחרי. "הכאפה" היא הרגע שבו השמיים נופלים.
ולפני שבועיים, החיים הנחיתו את הכאפה על אברי גלעד.
האיש החמוד שאני לא מסכים איתו לפחות חצי מהזמן ובחצי השני אני אומר לעצמי "עזוב, זה אברי!", חטף, משום מקום, שיתוק בחצי פנים ע"ש בל – אירוע רפואי שמעוות את הפנים והדיבור, גורם לכם להיראות כמו משהו שיכול להיות הצלחה גדולה בהאלווין, והנחמה היחידה לגביו היא שזה עובר מתישהו או לא, תחיה ותראה.
מיכל אנסקי, כזכור, קיבלה כאפה זהה בעבר והתאוששה – לא לפני שלקחה לעצמה זמן להתאושש – אבל גלעד עשה מהלימון ארגז לימונים שאותם חילק בנדיבות לכולנו, וכבר למחרת התייצב לשידור תוכניתו הטלוויזיונית עם יאיר שרקי ובלי חצי פרצוף. זה היה מרשים ומעורר השראה – וגם מקריפ במידה, בואו נודה – אבל אי-אפשר היה שלא להריע לו; הנה בן אדם שהחיים הנחיתו עליו את הכאפה והוא מפנה להם – ובעיקר למצלמה – את הלחי השנייה, ואומר: ככה? בסדר גמור. מקבל עליי. החיים ממילא עושים בכולנו כרצונם, ואם זה רצונם, נותר לי רק לכבד אותו, או שלא, אבל מה זה משנה; קם הדבר ונהיה – או נפל הדבר וקרס – והחיים, בכל זאת, צריכים להימשך, ולפיכך יימשכו כסדרם, סניפינו פתוחים.
(איור: גיא מורד)
עכשיו תראו; בשביל אדם שעיקר פרנסתו הוא הופעה טלוויזיונית, כאפה מסוג שיתוק בפנים היא כמובן, כאפה פרימיום אקסטרה, כי לקחתם לבן אדם את הכלי המשמעותי הראשון לביצוע עבודתו. אבל גלעד לא הניח לעצמו לשקוע; הוא אמר: תראו, אני הולך לתת את המופע שלי גם עם פנים חצי משותקות, קצת כמו שהפסנתרן קית' ג'ארט נאלץ להופיע בקלן עם פסנתר מקולקל – ואחרי שכמעט ביטל את ההופעה, באה לו המחשבה השנייה והמדויקת יותר: לא, אני עומד להשתמש בפסנתר הדפוק הזה כדי לעשות דברים שאפשר לעשות רק עם פסנתר דפוק.
והקונצרט ההוא הפך לאלבום הנמכר ביותר שלו.
מה שאמנם אי-אפשר לומר על "אברי ושרקי" בערב שבו אברי חזר לאולפן עם חצי פרצוף, אבל השיפור במצבו ניכר מתוכנית לתוכנית, ואין ספק שיחסית לאדם שהחיים הנחיתו עליו כאפה, אתם מסתכלים על התמודדות ברמת קפטן אחאב מול הלווייתן שכבר נישנש לו רגל. אברי דיק.
ולפעמים – למעשה כל יום כמעט – אני תוהה מתי החיים ינחיתו עליי את הכאפה. בעצם אולי זה כבר קרה בגיל חמש – כשאבא שלי מת לי בפתאומיות – אבל אני עדיין דרוך. ואני מנסה לחשוב מה אני אמור לעשות במקרה כזה.
די בטוח שבניגוד לגלעד, וכמו רובנו, אני אשקע בכאב, לפחות בהתחלה. אני אתכנס. אתבודד. אטפל בעצמי, אתפלל, אייחל, אקווה לטוב, איערך לרע. אבל בעיקר: אני אחוש את התחושה האיומה הזאת שמכיר כל אדם שאי פעם חלה, נפצע, אושפז, כמעט מת או גרוע מזה, חטף פריצת דיסק; התחושה שלמעשה נעקרתם מעולם החיים, למרות שאתם עדיין, לכאורה, בתוכו.
ושבחוץ, ממש לנגד עיניכם, החיים נמשכים כסדרם, אנשים טרודים בענייניהם, עובדים, ישנים, כועסים, צוחקים, לא מודעים – בזמן שאתם מסתכלים על כל זה עכשיו דרך איזו זכוכית אטומה שמאחוריה החיים כלאו אתכם; החיים שאחרי הכאפה. סומנתם.
והכאפה הזו – הכאפה שהונחתה גם, בגיל צעיר מדי, על אלפי הפצועים והנכים שחייהם התנפצו ב-7 באוקטובר ובמלחמות שבעקבותיו – הרי תגיע, מתישהו, אל כולנו. וכשזה יקרה, תישאר רק שאלה אחת חשובה: מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה.
לפני, בערך, חצי שנה, נפוצה השמועה ששלי יחימוביץ' מתמודדת עם סרטן. אתם מכירים את השמועה – מדי פעם היא מגיעה לגבי מישהו שאתם מכירים, ואתם סופקים כפיים בבהלה ואומרים: אוי, נורא, ותוהים איך אתם אמורים להתנהל בקשר לזה – לשאול את הבן אדם, לטלפן, להתעלם, להניח לזה, לגשש בזהירות, להגיע עם סירים – אבל במקרה יחימוביץ' הדילמה נפתרה כשהעלתה לפייסבוק פוסט שבו סיפרה על גידול שהתגלה אצלה בלבלב והוסר, וכעת נותר לה "כימו קשוח פעם בשבועיים".
יחימוביץ' הייתה, כמו תמיד, פוליטית ("איכשהו אני לא מרגישה שיש לי לגיטימציה להתקרבנות – ב-7 באוקטובר ובשלוש השנים שחלפו מאז נרצחו ונהרגו במיתות איומות כל כך הרבה צעירים וצעירות") וגם מפוכחת ("אני עושה כל מה שצריך כדי להחלים וכדי שהמחלה לא תחזור, ויש לזה סיכוי לא רע, אבל במצב רוח פרקטי ושלמה גם עם תרחישים פחות אופטימיים").
במילים אחרות: יחימוביץ' מתמודדת עם הכאפה שהונחתה עליה באופן דומה לזה של גלעד. כמותו, היא בעצם אומרת: אני ממשיכה מבלי לדעת מה יהיה בהמשך, אבל לפני הכל: אני לא נותנת לכאפה לקחת ממני את מי שאני. את הליבה והלב שלי. כי גם בתוך עמק הבכא של ההתמודדות עם הכאפה, אני שומרת, יותר מכל, על עצמי ועל זהותי – במקרה זה כאדם פוליטי, אכפתי, מתבטא, כזה שמסוגל לראות את עצמו בקונטקסט טיפה רחב יותר, או כמו שכתבה כאן בשבוע שעבר, לאחר שסיימה את סבב הטיפולים: "התחלתי, באיזשהו מקום, לראות את עצמי כמקטע לא מאוד חשוב על קו רצף שמאחוריו היסטוריה, ולפניו המדינה שאנחנו משאירים לילדים שלנו".
יחימוביץ' לקחה את הכאפה שהונחתה עליה ועברה את התקופה דרך התנהלות מעשית, חשיבה ריאלית, מוכנות לכל תרחיש, ובעיקר: מבלי לאפשר למחלה לקחת ממנה את מה ששלה. את זהותה, ייחודה, הקול והמצפן הפנימיים שלה, הדבר שלמענו היא קמה בבוקר.
בדיוק כמו שגלעד לא הניח לשיתוק לקחת ממנו את מה שלמענו הוא קם בבוקר (בלילה, במקרה שלו).
אבל לפעמים החיים מנחיתים כאפה ללא פתח להגשת ערעור.
אני חושב על מותו המדכא של אורן נהרי ז"ל, שלקה בניוון שרירים בגיל 70, ועשה, בקור רוח, בדיוק את הדבר שעשו גלעד ויחימוביץ': לא הניח לכאפה לקחת ממנו את עצמו, את זהותו, את הדבר שלו.
אז הנה עוד דבר שאני יודע על החיים: שכשהם מנחיתים עליכם את הכאפה, עדיין נותרת לכם האפשרות האחת הזאת: להישאר אתם. להגיד: אני עדיין אותו אדם ואני נאחז בחיים, כן, אבל גם במשהו חשוב לא פחות: בי
נהרי ידע שהמחלה היא כרטיס בכיוון אחד, ושזו יכולה להיות נסיעה איטית ומשפילה. הוא בחר אחרת: הוא המשיך לשדר, דיבר בפתיחות על המחלה, ושבוע לפני מותו הספיק להקליט תוכנית אחרונה. אחר כך כיבה את האור מיוזמתו.
בזמן הקצר הזה, אורן נהרי היה לגמרי – ואולי יותר מתמיד – הוא. הידענות, הפתיחות, האהבה לעולם, והיכולת להראות ולנתח תהליכים, הובילו אותו לאורך התקופה. הוא המשיך להיות העיתונאי המעולה שהיה מבלי לוותר על דבר.
המחלה התחילה, כדרכה, לקחת ממנו יכולות, אבל הוא לא הניח לה, ולו ליום אחד, לקחת ממנו – או מאיתנו – את עצמו.
אז הנה עוד דבר שאני יודע על החיים: שכשהם מנחיתים עליכם את הכאפה, עדיין נותרת לכם האפשרות האחת הזאת: להישאר אתם. להיאחז בכם. להגיד: אני עדיין אותו אדם, ההוא מהראי. ואני נאחז בחיים, כן, אבל גם במשהו חשוב לא פחות: בי. כי הדרך לקום מהכאפה, כל כאפה, היא לא רק להמשיך לחיות, אלא להמשיך לחיות כמוני. להיות אני. והדרך היחידה שבה אני עשוי להתאושש מהכאפה היא להיצמד אליי. למוּכר הטוב. למוכר שנותן משמעות. למוכר שגם בתוך הארץ הזרה והמוזרה הזו שלתוכה הנחיתה אותי הכאפה, הוא הבית.
ואני הבית. ואני, עדיין, בבית.